בס"ד
אני שונאת את הקונספט הזה
כי כולם נשמעים אותו דבר
כי אוי לא כולנו מסכנים בואו נפזר כמה נקודות בכותרת ונכתוב שיר עם יותר מידי אנטרים
אבל בע
בחייאת
זה קשה
להסתחב עם הידיעה שזה קרה
ואני לא היחידה
אחת משלוש וזה
אבל
זה כואב לי בטירוף וזה נוכח בחיים שלי כל הזמן
כל הזמן כל הזמן
נכון יש את הרגע הזה בשיר המכולת עם "ללא הפסק"?
אז שכזה
והאמת שכנראה הגעתי לשפל אם אני נמצאת כאן וכותבת את זה
אז זה הרגע לשאול את עצמי למה פה
ולמה אני כל כך שונאת
והתשובה תהיה כנה כי אני אני וזה מה שאני עושה
אולי נתחיל מהסוף שהוא בעצם ההתחלה
ריק מוסתר היה המקום שלי לפני המו זמן ועכשיו הוא לא וכנראה שאני מחזיקה על זה טינה
אבל זה לא רק זה
זה גם התחושה שאני חלק מגל עצום של עצב
אין שום דבר מיוחד בזה שאני ילדה אבודה ודיכאונית
כולם פה כאלה
זה מביך כמה אני בנאלית
כמה אני עוד אחת מאלף
אז אני שונאת
שונאת ולועגת לכל אלה שמתנהגים כמוני ואני בזמן הזה מנסה להפסיק להתנהג כמוני
בכל זאת, אף אחד לא רוצה להיות ראוי ללעג שלו.
ולמה פה? כי אני לא יכולה לכתוב במקום שאני רוצה לכתוב בו כמה אני אומללה
יש בו אנשים שאכפת להם ממני והם עלולים להגיב ולהתערב
ומעבר לזה
לפעמים כיף לשקוע בתוך הביצה שכולם טובלים בה רגליים
אז הנה אני
אני שירה ואני בנקודה נמוכה
בע
קשה לי וכואב לי
אני מרגישה את האיברים שלהם מתחככים בי כל הזמן
אני על סף דמעות כמעט כל היום
הרגעים היחידים שאני לא אומללה זה כשאני איתו
אבל אי אפשר להיצמד לאנשים כל היום
אז בשאר הזמן אני חיה וסובלת
אני יודעת שלנצח הרגעים האלה ילוו אותי
נוצלתי בצורה אלימה ומגעילה
ומאז אני ממשיכה לחזור שוב ושוב למקומות בהם אנשים שינצלו אותי בצורה אלימה ומגעילה
אני חושבת שאני מחפשת גאולה בהיתקלויות האלה
אבל בסוף העבר שלי הוא העבר שלי ולא משנה כמה פעמים אני אדחף לאותה פינה אני לעולם לא אוכל לשנות את מה שקרה שם על האספלט
