את מתרחקת ממנה, נמנעת מכל קשר עם זו שמזכירה לך, עד כמה את חלשה
את שונאת להביט בה,
לראות אותה באמת, כי כשאת רואה אותה כל הקרעים שלך פתאום מזדקרים מולך בלעג , בזים לך על הדמעות ששפכת כמים,
על ים הרגש שהיה חפון בידייך והעזת לפתוח אותו, לעמוד איתנה מול הגלים.
את לא מסתכלת לה בעיניים
כי אם רק תביטי בכאב הנשקף מהם כל מה שתראי שם זה את הילדה הקטנה והמפוחדת, שהיית את, פעם.
קולה הילדותי נשמע באוזנייך כשירה בוסרית, לא עריבה, כי היא מזכירה לך את הבוסר שהיית,
את מה שנשאר מעבר לגדרות התיל ולעולם לא ישוב עוד,
את התמימות הקסומה שנגזלה ממך והתנדפה לה עם הרוח
את סולדת ממנה כי היא מעוררת בך את הצרחה של הילדה הקטנה שכלואה שם תמיד , בפנים, בקבר
בלב.
את שונאת אותה כל כך,
ובעצם
שונאת
את עצמך.

