היום נדבר על פגיעות, אמון. אכתוב.
נ.ל. התחלתי לכתוב כשהכותרת הייתה פגיעות, אני משנה כעת לאמון. (יש תקופות שבהן יש בי דחף לכתוב, והדחף הזה כולל הכל: החל במתכון לקוגל, עובר בהגות בנושא חשיבות סיפור סיפורים בילדות המוקדמת וכלה בנסיון לנסח מיילים מהוקצעים)
אגב 2. ההוגה כאן חנטרשית להפליא, היא לא מעוגנת במקורות מידע אמינים ומהימנים. היא היא. הוגה בלי רצפט.
כתבתי כאן על הנושא בעבר, ומכיוון שאני מאוהבת בו. אכתוב שוב. להלן:
חשבתי על זה בימים האחרונים, אני סולדת מפגיעות, מתעבת אותי לצידה. ובכל זאת היא חלק ממני. זו היא ואני, בדיוק כמו השיער הפרוע במוצ'ש, העצלות הקטנה, השנאה למטלות מסוימות, והחדר שעדיין משדר מסיבת פיג'מות.
מהי פגיעות, ממה היא נגרמת? אני חושבת שאפשר לחלק לשניים, הצד הראשון הוא האיום. על הדימוי העצמי, על מי שאני.
הצד השני הוא סדק/ משבר האמון, אמון הוא צורת המבט שלנו על העולם, מבט מקיף שתפקידו להעניק ביטחון. אמון הוא התפיסה בה הנוסע לצידי באוטובוס לא יפגע בי. שאיש לא יהיה אלים כלפי, שהסוללה לא תיגמר בפתאומיות, ושהחיבור לאינטרנט לא יקרוס. יש בי אמון שהתקרה לא תקרוס, ההורים שלי לא יודיעו שאני מאומצת ותמה תקופה.
וכשאמון נפגע, ישנו איום על התפיסה שלי את המציאות.
ילדים שמאבדים אמון שוב ושוב עלולים לתפוס את העולם כמסוכן, כמאיים, כמו לגור בבנין עם סכנת קריסה,או לחיות על ספו של הר געש. זה מפחיד, מרתיע, וזה העולם שלהם. עם הסדק המתרחב אנחנו עלולים לתהות: אם מה שתפסנו כנכון מתגלה כלא כזה. מי אמר שכל שאר התפיסות שלנו נכונות?
התוצאות של חוסר אמון עלולות להיות חרדה, תלות והתנתקות (אני מחרטשת עכשיו, כן?) אופציה אחת ליציאה מהמשבר היא עבודה עקבית, מיפוי ולמידה מחדש של העולם בצורה שקולה, בריאה ולא חרדה, בנייה של תפיסה נכונה, כזו שתהיה יעילה להתמודדות טובה. האופציה השנייה היא חרדה- הפחד מהעולם, תפיסת סיכון זניח ככזה עם סיכוי משמעותי.
לרוב לא כל משבר גורם לנו לחוש שהעולם קורס. בדרך כלל אנו יודעים כיצד להתמודד. ההתמודדות היא תוצאה של התפיסה שלנו את המציאות, אם יש בנו קורטוב אמון כלפי העולם הוא לא יקרוס מייד. כי יש בנו ביטחון שגם אם הוא מתערער, זה ערעור אקראי, שלא מלמד על הכלל. בדיוק כמו גערה חד פעמית של אמא, הנסיון הקודם והמודל העתידי שלנו כולל בתוכו משברי אמון קטנים ואת צורת ההתמודדות איתם.
אבדן אמון, עלול להוביל לחרדה. חרדה גורמת לנו ליצור עוגן ולנרמל את העולם, נקודה בטוחה שבה העולם לא סוער, ואז אנחנו מפתחים תלות, או מתמכרים. העולם כולו לא בטוח, אבל אנחנו יוצרים נקודה אחת שכן.
ההתמודדות במשבר היא גם תלוית תלות, תלוית משמעות של העולם, החלקיק, היסוד שהתפרק. חברה טובה שלי נפגעה קשות ממשבר אמון בקרב דמות שבה היא פתחה תלות. פגיעה כזו באמון היא משמעותית, זה כמו לקרוע את חבל הספינה שמחבר אותך למזח, קרע כזה פלוס תפיסה של הים כסוער, עם סיכויים גבוהים לצונאמי וקיומם הודאי של מערבולות אימתניות יש סינרגטיות משמעותית וגבוהה. לא פלא שהתוצר הוא התפרצות עצבים ומשבר לא קטן בכלל.
דרך פעולה נוספת, היא המנעות כוללת. אם האמון נשבר, לעולם לא נבנה אותו שוב. המנעות ממתן אמון, בכל אדם. נסיון ליצור דמות בה אני יכול להתמודד לבד, והאדם היחיד שאני מאמין בו הוא אני, לא אפקיר את העצמי לאחרים, לא אתן למישהו את האופציה לשבור בי חלק, להקריס בי עולם.
ההתמודדות היא כמובן גם תוצר של סוג הפגיעה והחומרה שלה.
עד כה, כאמור כתבתי על ההתמודדות האישית, הצורה שבה אני נפגעת, הקושי או העידרו.
כעת, אכתוב על ההחצנה של הפגיעה, הצורה בה אני מגיבה לאחרים כאשר אני לא מרגישה בנוח. גם זה, כמו כל השאר נובע מנסיון החיים, תפיסות בעקבות ההתנסות והשפעת העמדות של אנשים סביב.
התנסות, האם פגיעה היא לגיטמית? מה קורה כאשר אני מחצין פגיעות? ילד קטן/ אדם מבוגר שחש באופן קבוע שבזים לפגיעות שלו, מפתח התנתקות מהמערכת. הוא לא ירצה להיות במקום שבו בזים לו, ולכן ישתדל לא להחצין פגיעות. התגובה המזלזלת, שאינה נותנת מקום. מרתיעה. מאוד.
מוקדי הכוח. אנחנו רוצים להיות סופרמן, מרצים באוניברסיטה העברית ובטכניון ובשל כך אנחנו מנסים להדמות להם, אנחנו רוצים להיות דומים לאנשים החזקים שאנחנו מכירים, ושונים מהחלשים. זו הסיבה שאנחנו בגיל הגן מחקים את הגננת, שמים מטפחת והופכים דומים לאמא, בונים סוכה, בדיוק כמו אבא. וככה באקדמיה אנחנו משתמשים בשפה כמו זו שדורשים האנשים החזקים, ומשתדלים להתרחק מכל סמנמן של חלשים.
חלוקת הכוח העיקרית היא בקרב האנשים הקבועים בחיים. לא נרד משלב שפתי רק כי הקבצן ברחוב מדבר במשלב גבוה. אם בקרב הסביבה הקרובה ישנם אנשים חלשים פגיעים, ואנשים חזקים פוגעים, או מתעלמים מפגיעות. נשתדל לדמות לחזקים שאינם נפגעים, לעולם. ואם נכשלנו, לפחות לא נחצין פגיעות, נאכל אותה בלב חזקחזק. בתקווה שנזכה גם לא להרגיש אותה, בכלל. וזו תחילתו של מסע לעבר לב אבן.
אני מניחה שיש עוד סיבות, בטח. שבשלן אנחנו נפגעים יותר, ופחות. זה כנראה תלוי תקופה בחיים, אימון מקדים, הבשלה מלאה של הזהות העצמית, חביונות המודע וקוד גנטי.
אבל בסוף אנחנו לומדים, לאט.
לומדים לבנות אמון, חלש. פסיעה ועוד אחת, ועוד לומדים לגשש במרחב ולהושיט יד, לראות שלא מדובר במפלצת. היא רק הדובי שלי. (חדש, חתיכי לגמרי)
גדלים, מכירים פרופרציות ויחסי אורך ורוחב, לומדים לסדר את העולם (והחדר) להניח חפצים ותחושות במקום (וכביסה מלוכלכת, נקייה) להבין מה מתרחש, ולא כל חבל שמתנתק מהספינה, הוא החבל היחיד. ולא כל חצי גל, הוא צונאמי.
אנחנו מכירים את העולם, לאט. מחדש. מגלים בו פינות קסם, גני שעשועים, לומדים להיות גן, מסרבים להיות שעשוע, מנסים. בונים עליו סכימה, מתאימים למציאות. ושוב, לאט. בחצי עדינות.
טוב, חלאס לי מלערוך.
(ובוורד, יש רווח מובנה בין פסקה לפסקה. כאן לא, באסוש)
ועוד שתי מזכרות:
