צעקות
אורות מהבהבים
"יש לנו פה אר"מ" מישהו צעק בקשר
רצתי לאיש הקרוב
"איך קוראים לך?"
שאלתי תוך כדי לחיצה על הפצע הענק שנפער בבטנו
"יצחק"
"אוקיי יצחק אני צריכה תשאר איתי, אל תעצום עיניים!"
"מי היה מאמין אה?!"
"מה?"
"אני אומר, מי היה מאמין שדוקא אני אהיה בסיטואציה הזו"
"למה אתה מתכון?,
אוקיי החלק הבא הולך לכאוב מאד אני צריכה להוציא את הרסיס הזה לפני שהוא יפגע לך בכיס המרה"
"אני מתכוון שתמיד רואים את זה בטלויזיה אבל זה אף פעם לא באמת מוחשי"
שלפתי את הרסיס מהבטן שלו והוא התפתל מכאבים דם החל לזרום בכמויות
"כמו גיבור פעולה אה?"
זה לא רגיל שאנשים ככה אחרי אירועים כאלה הם בדרך כלל רוצים לעצום עיניים אבל לא הוא.. הוא נלחם
הדם המשיך לזרום
"אוקיי יצחק תשאר איתי"
"זה לא כאילו אני יכול ללכת" אמר וחייך חיוך מריר
לחצתי לו על הפצע "אלי, אלונקה!" צעקתי בכל כוחי
"את קהל קשוח"
אלי הגיעה והעמסנו אותו על האלונקה בנתיים עוד הרבה הגיעו אז שלחנו אותו על האמבולנס הקרוב אלי עלתה איתו אני נשארתי לטפל בעוד פצועים
היה שם עוד מלא פצועים וליד כולם היו פרמדיקים ומתנדבים
רצתי בין השברים חיפשתי עוד אנשים שאולי צריכים עזרה ואז התעלפתי
התעוררתי בבית חולים ליד כל החברה הם התחילו להריץ בדיחות
ככה אנחנו
מתעלמים
בסופו של דבר כל אחד הלך למקומו דור נשאר לידי הניח יד על כתפי ואמר "גם אני הייתי ככה בפעמים הראשונות"
תרגישו חופשי להמשיך פשוט היה לי מחסום אבל אהבתי את הקטע

