הבאפלות מתייבשים, הוא אומר לי, ואני רק צוחקת ואומרת לו, יא גדי, זה וופלים, לא באפלות, בן כמה אתה חח
והוא אומר, נו אבל לפחות תיקחיא איזה אחת, ואני אומרת לו חח גדי יא אלוף יא גנוב, זה אחד. לא אחת. והברק בעיניים שלי דומה לחלונות שלפי פסח. מבריקים. שקופים. חסרי עצמיות. משקפים את מה שאתה רוצה לראות. ורק אותו.
וגדי, אח יא גדי, אני אקח וופלה, רק כי אני אוהבת אותך, גדי.
והפאז'ו הישנה מחליקה לה, ואנחנו מחליקים לנו אל עבר שדות האור. שם נלמד לחלום. שם נלמד לאהוב.
כל חצי שעה משולשת, נשתוק. ואחרי דקה ורבע נגיד כל אחד בתורו חלום אחד שהוא חייב להגשים.
לעיתים נחזור על אותו חלום פעם ופעמיים. נוסיף לו רבדים ועומק. עד שממש נראה אותו נרקם לנגד עיניינו וקם. הולך איתנו בשדות, מתכרבל איתנו בלילה בתוך שקי שינה עם ריח של באפלות מלפני שנתיים. כאלה שאי אפשר ללעוס.
כל יום אראה גדי אחר. כל יום אראה אור אחר שזורח ממנו. יום אהיה לו כרית ויום אבן חצץ שנכנסת לתוך הנעל. יום אהיה לו קפה שחור של זריחה, ויום אהיה לו שתיקה. כל יום נחיה את המוות שנפער בנו. עד שהוא ייגמר לחלוטין ולא יישאר ממנו כי אם חיים.
אח יא גדי. אלחש לו, ונצא לתחרות ריצה של מטורללים, שני אנשים גדולים ומלא תלתלים ברוח. גדי יא גדי.
באפלה זה נהדר.
