אני סוגרת את הדלת של החדר
מתיישבת על הכסא
היא שם. גם אני.
"את יודעת יפה שלי עבר זמן מאז שהיה לנו דיבור רציני(מאז שהסתכלתי עלייך)
אז איך את מרגישה?"
(לא לשכוח, אני אוהבת אותך)
והיא שותקת כמו תמיד
אומרים עליה שהשתיקה היא נישקה הטוב ביותר
(לא נשק.. אוף,רק אהבה)
אז אני מניחה לה לקצת.. והולכת לישון
אבל מסתבר שהיא צריכה פתאום חיבוק
(בואו, היא תמיד צריכה אחד... רק לעיתים נדירות היא מודה בזה) אבל אני עייפתי מכדי לתת לה אהבה.
מחר.. מחרתיים... שנה הבאה יפה שלי, בעוד עשור,
אני מבטיחה! (להדחיק.. להדחיק)
אני יכולה להרגיש את מבטה המחויך כמעה בעגמימות, אני יכולה גם להרגיש את הדמעה שתלויה בזווית חיוכה העצוב
"אני לא נוטשת אותך יפה שלי
רק הולכת לישון קצת"
(הרי עייפתי.. החיים עושים לי עייפות מי כמוך יודעת)
... פתע צפים בי הרהורי העבר (העתיד?)
למה עכשיו בשלוש בלילה מבקרת אותי שנואת(?) נפשי, חציי השני, העצבות.
קורעת בי נתחים ומאחה את הכאב (זה אומר שהיא רק מעצימה אותו)
ההיא הראשונה עדיין בפינת החדר מבויישת
פינתה מקום לשחורה ממנה....
(שתינו שחורות... גיחוך מיואש)
אבל רגע... טרם תיפול עליי שינה.. תתקרבי אליי שניה. כן, את (נגיד שקוראים לך נשמה)
ספרי מה כואב. אני לא עוזרת הרבה רק מקשיבה.
העיניים עצומות.. הלב פתוח
"בטח שבחרתי לאהוב אותך"

