הוא מביט לשמאל, ואז לימין.
"אני לא רוצה להיות כאן", הוא אומר לי, מיטיב את אחיזתו ברצועת התיק. "למה אני כאן?"
"אתה כאן כי אני רוצה שתהיה" אני מושכת בכתפי, חיוך קטן בקצה פה, עיניי נעוצות בו בפחד.
"אבל... אני לא רוצה להיות כאן" הוא אומר לי שוב, מבטו מבולבל. הוא אינו מפוחד. הוא מכיר את פני (משקפיים, שיער, לחי עדינה. עיניים.)
"קחי אותי הביתה, כבדים עלי ספרי, כבד עלי מבטך הנעוץ בי כך."
רגלי נשלחת אל מעל לקצה המדרגה, אל עיגול האבן. רגע באויר ולאחר מכן הנקישה מהדהדת סביבנו. עיני נעצמות ורחש המכוניות נע סביבנו, כל כך מוחשי שאני פורסת את ידי ומרגישה אותו זולג באויר בין אצבעותי.
"רק... רק עוד רגע, בסדר? תן לי רק עוד רגע לשהות בו".
אני מסתובבת לאט סביבי, ידי פרוסות, משקלי מוחלף בין רגל לרגל על קצות האצבעות. עיני נפקחות, מבטי מוצא את פניו, אני ממשיכה בסיבובי האיטי.
"אתה כאן כי רציתי. וזה נכון, אולי, שאתה לא רוצה להיות כאן, אבל אני רציתי שתהיה כאן כי זה מה שאני רציתי. ואיך, איך זה יכול להיות שאתה לא רוצה?" מבטי מתעכב שוב על פניו, על עיניו הנעוצות בי.
לא, הוא לא נראה כמו ילד נזוף, אני מגרשת את המחשבה מליבי.
אני מנסה למצוא את השם לתחושה המשתקפת בעיניו. בלבול? כעס? כאב?
לא, זה לא כל אלו.
יש... עצב, במבטו.
הוא מביט בי ומביט ומביט ומביט, עד שהוא מתפוגג מלפני.
התהום שהייתה פעורה בנינו נראת מעט מצומצמת יותר לפני רגע.
