תגידו שאני עצלנית שלא רוצה לשמור שבת
תגידן שאני מכורה לטלפון ו-25 שעות בלעדיו קשה לי מדי
תגידו מה שתרצו, כי אני בכל מקרה לא אצליח להסביר לכם למה אתם טועים

שני רגעים חוזרים אלי כל הזמן.
הראשון, לפי הסדר שהדברים קרו הוא השני, אבל הוא חוזר יותר:
אני עומדת שם צועקת ובוכה, בהלם מוחלט, ומצליחה לשאול את הדבר ההגיוני היחיד שהיה לי בראש. התשובה שלה, הקול שלה כשהיא ענתה את זה, ההלם שחטפתי מהתשובה הזו, כל זה רודף אותי
(ומה אם היא צדקה? ואני באמת לא מספיק טובה? לא יכולה? אני יודעת שאני כן, אבל זה חוזר כל הזמן ולא נותן לי להאמין שאני יכולה.)
והשני, כנראה הרגע הכי משפיל וכואב בחיים:
הבלונדינית המעצבנת, אחת שאני לא זוכרת איך היא נראית, ועוד אחת שאני לא זוכרת איך היא נראית, אבל את הקול שלה זוכרת טוב מדי.
היא הכאיבה לי, ולכולם העניין היה נראה הגיוני ובסדר. היא קראה לי **י כל הזמן, ודיברה כל הזמן. ודקרה ושרטה אותי, ומשכה לי בשיער וזה עשה לי צמרמורת נוראית. זה היה סיוט ובכיתי כל הזמן. וזה כאב נורא.

זה באמת מהנטושים 

לא נכנסת הרבה לערוץ, אבל כן, פה לפעמים

ואני זמין בפרטי, אם אשתכנע שאתם נורמלים גם בוואטצאפ.