ב"ה
הכתיבה היא ללא ספק מן הכלים העליונים שאני יכול להעריך.
איתה אני יכול להיפגש עם המרחבים היותר עמוקים החבויים אי שם בתוך נפשי.
אלו אותן הרגשות והמחשבות המציפות אותי לעתים קרובות.
בניהן אני עף עטוף סודות ודמיונות.
והן, בציפייתן המופלאה לפרוץ ולהאיר במציאות חיי, להחיות אותה בזה העולם,
או אפילו סתם כך להיזרק עם מעט דיו על פיסת נייר.
כמה סערות תהפוכות שינויים הרגלים ירידות עליות זיכרונות רצונות, וגם קצת שטויות,
כולם רוקדים כאן בין השורות, כולן מילים גדולות רצופות אותיות קטנות.
אבל הכי אותי מרגש...
להיזכר שיש גם את אותן השורות שנשארו ריקות, כן אלה הדפים מיותמים רק לבס"ד בפינה הם זוכים.
שם אני דומע, ובחצי חיוך לעצמי לוחש:
אני יודע, הם פשוט מלאים בכאלה רגעים שכבר אבדו לי המילים,
וקטונתי מלתאר לעצמי את מה שעכשיו,
אני.
אז תודה עצומה לך אבא יקר, תודה רבה על קורטוב דיו ופיסת נייר!
(מוקדש לכל הכותבים למיניהם המוצאים לנכון להביע את עצמם ולתת דרור לנפשם בכתיבה)
