נדמה שאחרי שבועות ארוכים של סופות וברקים באה הרגיעה .
בדמות גשם דק ונעים שמטפטף ומשקה את האדמה הצמאה ככ.
ששש, הרגעי, תנשמי עמוק.
הכל בסדר.
העולם הככ מטולטל נעצר בחבטה שאחריה יש רק שלווה.
סטופ.
ההבנה מטפטפת, ההכרה. טיף. טף. טיף. טף.
הכלי שלי מתמלא ומתאסף ועולה על גדותיו, מניח לרוח ולסחף להישטף ולטפטף ממנו.
שששש. הרגעי. הכל בסדר.
גם האף מטפטף. והעיניים. הולכות ומתרככות ומתנקות.
ששש. השקט שאחרי הסערה.
וכמו תמיד, יש משהו קצת מלחיץ בשקט הזה.
הוא רועם באוזניים. לוחץ.
דוחק בי לקבל,
דוחק בי לאהוב,
דוחק בי לתת
לעצמי
להיות.
מפציר בי להרשות לו להישאר עוד קצת לפני שאחזור לשטף החיים
הסוערים האלה
המטלטלים האלה
המדהימים האלה.
מטעין אותי באנרגיה מחשמלת, מפצפצת.
בידיעה המוחלטת שאני יכולה.
כן, אני יכולה עד שלא אוכל יותר.
מסוגלת להכל - עד שאתפוצץ.
וכמה שאני מפחדת
להתפוצץ.
אולי אני לא אוכל,
אולי המציאות לא תוכל
להכיל
את האור שבי?
*****
וכן, אני יודעת שהחלק שבי שמבקש עכשיו תגובות הוא בסך הכל החלק שמבקש קצת צומי...
אבל האמת שאני זקוקה לזה 
אז אשמח!
