עִם צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל
וְאֹשֶׁר נִצְחִי
יָדַיִם קְטַנּוֹת -
יִשְׁלְחוּ בִּי
יְזַלְזְלוּ בְּכֹחִי
יִצְחֲקוּ בְּקַלִּילוּת
לִישֹׁן לֹא יִרְצוּ -
יִבְרְחוּ לִי

אֲנִי לַיְלָה כָּבֵד
מַאֲפִיל עַל כֻּלָּם
אַךְ מֻקָּף בַּעֲשָׂרוֹת
שׁוֹבָבִים
אֲנִי לַיְלָה עָיֵף,
סַבְלָנוּת מְזַיֵּף
אֲנִי אָב לְמִילְיַרְד
כּוֹכָבִים

אהבתי את הרעיון-

לקחת משהו קיים בהגדרה מסויימת ולהסתכל מזוית חדשה,

השוואה למשהו שקיים גם במישור אחר.

★★★

''אם לא נמצא אותה?'' סתיו כמעט לחש.
אבל שמענו אותו.
כעסתי.
''נמצא.'' אמר מיתר בקול נחוש.
נרעדתי.
מיתר זז מההדף. צליל מרוכך יותר נשמע מכיוונו. הוא חייך אלי. "נמצא, טוב ילדונת?"
"לא טוב. קר לי."
מיתר חייך והתעצב ביחד. "כשהיא תבוא היא תחבק אותך עד שלא תדעי מהו קור."
סתיו הסתובב אל המים.
"אם תבוא."
כוכב נכבה למעלה.
חשוך לי בלב.
★★★
ישבנו שם על הסיפון.
מחובקים בטירוף עם הניגון. שרופים משיגעון. מרדיפה.
היו שירים.
תמיד היו שירים, מרחפים בלי מילים.
רק צלילים. צבעוניים, בועטים.
וצללים.
אפורים שחורים.
ריקים.
והספינה לא הפסיקה להיטלטל ביניהם.
בין הצלילים לצללים.
לכאב חותך.
והאנשים רקדו בשכרות לפי תנועות הספינה. ריקוד מאולץ ומפוחד שיזמה הספינה המשוגעת.
והם לא פסקו מלבקש ולהתגעגע.
בדרכים שונות ומשונות.
'אחריה'.
★★★
לילה. כרגיל.
כבר מזמן אזלו בקרים וקרניים חמימות.
סתיו ומיתר נרדמו. כמו תמיד, נשארתי אחרונה.
פתאום ראיתי אותה.
כמו שמיתר תיאר אותה לפעמים בקולו העשיר שידע את כל הגוונים בעולם.
מלכותית ומאירה.
כמו אור לבן זהוב. על רקע שחור.
כמו אהבה, בלי הכאב.
כמו ריקוד בלי הוללות.
שמחה פשוטה. הוא קרא לה.
והוסיף לקרוא לה, בימים ובלילות.
ביחד עם כל נוסעי הספינה המשוגעת.
ביחד עם המים והשמיים והלבבות הקרועים.
ביחד עם הפחד.
(שמא לא תבוא.)
סתיו התעורר ראשון מהצעקות שלי.
''זה היה בסך הכל כוכב. לכי לישון ילדונת.''
ילדונת התהפכה לצד השני.
ולא הלכה לישון.
כל הלילה היא בהתה בשמיים השחורים, מדמה לראות בהם נצנוץ חיים.
כוכב.
★★★
אני מסתכלת במים השחורים. לא אוהבת לילה.
מישהו מניח עלי יד.
מיתר.
על הריסים שלי תלויה דמעה שחורה כמו הים. אני נותנת לה לנשור לתוכו. כמו עלה מעץ בלי שורשים.
כמו אני.
מיתר מנענע בראשו לשלילה נחרצת.
''את מרחיקה אותה.''
ידעתי שאני לא. הרגשתי בלב הקטן והטיפשון שלי שהיא אוהבת שבוכים עליה, שהיא אולי ההפך מעצבות אבל היא סמל הדמעה, והגעגוע.
וכיסופים.
כוכב נדלק למעלה.
מלכותי ומואר.
''אולי היא כאן.'' אני אומרת רק עם השפתיים.
מיתר צוחק. רק עם העיניים.
''אז למה כל כך חשוך כאן ילדונת, אה?''
אהאה.
כוכב נכבה.
(אולי חשוך כאן. כדי שנראה אותה זוהרת.)
★★★
הוספנו להשתולל על הספינה הטרופה והיא הוסיפה להפיל אותנו אל המים ולהעלות חזרה, ולטמטם את הלב והמוח.
והיא לא נתנה לברוח.
או לשכוח את הדם והזוועה.
ואת 'ההיא'. שכיכבה בחלומות של כולנו.
מלכותית ומוארת.
כמו כוכב.
(מיתר יקרא את זה ויכעס על ההשוואה.)
★★★
לילה.
אזלו המים מהספינה. שלושה נגנים מוכשרים קפצו למים השחורים.
(כי אם לא מצאו אותה אולי לפחות ימצאו את מותם.)
הספינה המשוגעת דממה.
רק קול נהי דקיק עלה מתוכה. לא נקי וטהור וזך.
לא מתחנן ורך.
נהי מרגיז כמו ענות חלושה. כמו כעס, כמו בושה.
ושוב כוכב מאיר את הלילה שלי.
''מיתר?''
''אה?"
"אני חושבת שמצאתי אותה."
מיתר אפילו לא זז. כבתה האמונה.
''מיתר? תסתכל!''
"זה רק כ-ו-כ-ב." ענו לי במקהלה סתיו ומיתר ועוד כמה מיואשים מתים.
"אולי היא כוכב." לחשתי. ''אולי היא בעצמה כוכב, נדלק ונכבה בשמיים שחורים. אולי היא כוכב, זוהר לרגע ונעלם. כמו נחמה בלילות חשוכים כמו שמחה פשוטה על רק הלילה והשכול. מתנה שלא נתנו לה להתגלות."
מיתר מתרומם.
אחריו עוד כמה מיואשים מתים.
אולי לא מתים לגמרי.
אנחנו רועדים מחובקים מול הכוכב האחרון שנשאר.
מייחלים. מתחלחלים. מתלחלחים בדמעות.
כשהוא מציף את עינינו באור חדש.
כמו קרניים יפות עייפות משנים של מסתור הולכות וגדלות ממרכז הכוכב.
והוא הופך לזהוב.
הבוקר עולה.
היא כאן.
ואנחנו רוקדים ורוקדים עד הלילה שלא בא.
רוקדים.
בשמחה פשוטה.
★★★

"מה אתה רואה?"
הוא חייך באירוניה, "את יודעת שאני לא רואה"
היא ידעה, אבל ניסתה ואפילו לרגע, להביט דרך עיניו של אדם עיוור
"זה שחור?"
הוא הפנה את ראשו לכיוונה, נושם עמוק,
מנסה להסביר שזה עמוק, שזה בור ענק שטובעים בו,
שהיכולת לראות נלקחה ממנו ואיתה היכולת לבטא עצמו דרך חלל
והיא הביטה בו בעיניים גדולות, ילדה בת שמונה שמדמיינת חלל.
חלל עם כוכבים, והמון שחור
נזכרת בשקד שיושב עכשיו על הכורסא החומה
מלמד אותה להבדיל בין החליפה השחורה של אמא,
שצריך לשים כשאבא נרדם לתמיד
ובין השמלה הלבנה שהייתה לה כשיוסף הצטרף למשפחה
בין השקוף בעיניים של שקד, והחלל השחור שבפנים.
"אז יש שם גם כוכבים?"
הוא שמע את התקווה בקולה, את הנקודת אור שהיא מחפשת
והיא שמעה אותו לוחש
"את הכוכב שלי מותק, אני לא צריך לחפש בחלל"

זה נשמע כמו התחלה של סיפור, אקספוזיציה

מעניין אותי לקרוא אם יהיה המשך.

כתיבה יפה!

כוכבים. יש אנשים שחושבים שכוכבים הם סתם קישוט ללילה, שנועד לחפות על החוסר שלנו בנוף. ישנם כאלה שחושבים שהם מחזירים קרנות אור שבורות מהשמש.
גם אני הרבה שנים חשבתי כך. למזלי, פגשתי פעם זקן אחד.
הזקן היה חכם, וגר בבקתה של זקנים חכמים על חוף הים. הוא לימד אותי שהכוכבים הם התקוות שהצטברו אלפי שנים ונתלו בשמים. הנה, זה הילד שרצה מכונית על שלט ליום הולדת 5, והכוכב ההוא זה הנער שחשק בתשומת ליבה של נערה אחת, או אולי זו האישה שחיכתה לבעלה שיחזור מן המתים, והסבא שציפה לנכד נוסף כדי לנצח עוד קצת את הנאצים.
וכך הוא המשיך מדבר ומספר איך כל כוכב שנופל הוא משאלה שהתגשמה. עכשיו שהיא התגשמה, הוא אומר, ממילא אין עוד צורך בכוכב, ובדרכו מטה אל מאגר התקוות שהוגשמו הוא מאיר לנו עוד קצת את החשכה. בינתיים, קולות ההסברים שלו נחלשו ברקע, ואני רק קיוויתי שאשאר כך שלו לעולם, ומיד ראיתי כוכב אחד שמנצנץ וקורץ אלי. הכוכב של התקווה הקטנה שלי.

מקרין תקווה,

שהתקוות שלנו לא הולכות לאיבוד, הם מחכות להתגשם..

אַתָּה עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הָהָר
בַּשְּׁקִיעָה הַמַּרְהִיבָה
מְצַפֶּה לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב הַהוּא שֶׁיְּחַיֵּךְ אֵלֶיךָ
וְיַעֲטֹף אוֹתְךָ בְּאוֹר אֲצִילִי וְקָסוּם
אוֹר בַּעַל מִמַּדִּים רַבִּים
וּגְוָנִים יפהפיים וַעֲמֻקִּים כגלי הַיָּם
אַתָּה כַּמֵּה לְהִנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ
וְלִרְאוֹת מִקָּרוֹב אֵת הַפֶּלֶא הַזּוֹרֵחַ,
אַךְ שִׁכְרוֹן הַחוּשִׁים הַמְּמַכֵּר
נוֹעֵץ אֶת צִפָּרְנָיו בִּגְרוֹנְךָ הָרַךְ
וּמוֹנֵעַ מִמֵּךְ לִרְאוֹת בָּאֱמֶת
אַיֵּה הַכּוֹכָב הָאֲמִתִּי.


(לִפְעָמִים אֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים לְהִנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן, כמהים לִהְיוֹת כְּצִפּוֹר הַדּוֹאָה בַּמְּרְחָבִים הָעֲצוּמִים וְנִמְנָעִים מלהישיר עֵינַיִם, אֶל עַצְמָם, לוֹ הָאֲנָשִׁים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים פְּנִימָה בֶּאֱמֶת הָיוּ מְגַלִּים שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מִסְתַּתֵּר כּוֹכָב קָטָן, וִיפֵהפֶה)

סליחה אם אני לא מגיבה על סגנון הכתיבה, אלא רק על התוכן.

ממש יפה!! גם הכתיבה וגם התוכן.

אכן, האנשים הם הכוכבים האמיתיים בעולם.

יש בשמיים כל מיני כוכבים

יש את האלה
היפים,הזוהרים,המנצנצים
שמנופחים ומלאים גאווה
ואתה מרגיש קטן לידם
והם דורכים וצוחקים עליך

יש את האלה
שמתחבאים
מאחורי ירח או עננים
והם נראים טיפה קטנים
אבל בפנים-הם הכי טהורים

יש את האלה האדישים
שסתם עומדים ככה
בלי לזוז
או לנסות לשנות משהו..

ויש את האלה
השחורים
שכבר כל כך התלכלכו
וטבעו
בים של הזבל
והם כבר נהיו חלק ממנו.

יש את האלה
שעטופים בכאב
עצובים
בודדים
חונקים צעקות
ובוכים.הרבה.כל הזמן.
הם חצי שחורים וחצי לבנים
ומחכים שתבוא יד
שתמשוך אותם
גבוה גבוה
למעלה
מהים השחור
שהם כמעט וטובעים בו
וכואב להם
מאוד.מאוד.

ויש את האלה..
שהם לא כל כך יפים
נראים קצת צהובים
אבל בפנים-באמת הם הכי טובים..
והם מסנוורים מרוב שהבפנים שלהם לבנים
ונקיים.
ובכל זאת
הם יבואו
ויטבעו בים השחור
ביחד עם הכואבים
רק
כי הם אוהבים
ויתלכלכו קצת
ויהיו איתם,
עם האלה שכואב להם.ושורף.
ויעזרו להם להרפא
ולהרגע מהטרוף והבלגן
ובסוף
גם ימשכו אותם
למעלה.
גבוה.
ובעצם..
הכוכבים האלה
הם הכוכבים הכי יפים
בעולם

דשא
פיקניק
"בלילה האחרון שלנו ביחד היא אמרה לי שהדבר שהיא הכי אוהבת חוץ ממני זה כוכבים זה היה לי כל כך מוזר"
"מה מוזר בזה?"
"מה כל כך טוב בכוכבים?"
"תאמת לא יודע..."
הסתכלתי על השמים שעות מאז.. עדיין לא הבנתי...


בית חולים
רופא
"מזל טוב! זו בת"
"טל תעצרי!" צעקתי
"אני רק ארוץ עד הפח שם טוב אמא?"
"טוב"
נפילה
ריצה
דם
מוניטור מצפצף
"מה קרה לה דוקטור??"
"היא תיהיה בסדר זה רק שבר...אבל אני ראיתי משהו מוזר אצלה אני רוצה להריץ עוד בדיקות"
"אוקיי"
זה בטח כלום
מחט
"איייי, אמא? למה הוא דקר אותי?"
"כי הוא צריך את הדם שלך חמודה שלי"
היא הסתכלה עלי במבט מבולבל והתחילה לבכות
"בואי נלך לקנות גלידה טוב?"
"טוב.."אמרה ומחתה דמעה

"שלום. אני מדבר מבית החולים, אני צריך שתבואי לכאן מיד עם ביתך!"
"מה קרה?"
"זה פנים אל פנים"
מונית
"מה יש דוקטור?"
"אני רוצה שתשבי קודם!"
"אני יכולה להתמודד עם זה מה יש לי?"
"לבת שלך יש קריש דם ליד המוח, אני נותן לה חודשיים,"
"לטל?? אבל היא בת שבע!! זה לא יכול להיות!!"
"אני מצטער"
"ואין טיפול??"

"חוששני שלא..."
סחרחורת
רצפה קרה
חושך
*ביפ... ביפ... ביפ...*
טשטוש
כיסא
חושך
אחרי ארבעה התעלפויות הבנתי שאין מנוס החודשיים הבאים יהיו מדהימים לטל


"שלא תדעי עוד צער, יעל"
הלכתי לחדר שלה
רציתי להריח אותה עוד קצת
רק
שתיהיה איתי פה עוד טיפה
שלא תלך עדיין
למחרת בבוקר כשהתעוררתי הבנתי שנרדמתי על המיטה שלה
המיטה הכחולה היפה שלה
שהיא בחרה בעצמה
הלכתי למטבח לקחתי בקבוק ערק חזק
"את בסדר?"
בקבוק נשבר
"לא!!!!!!!!"
נפלתי על שתי ברכי
"מה אתה עושה פה? אתה הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות!"
"דאגתי לך!"
"כן? דאגת לי? סליחה אם אני לא קונה את זה"
"אני אוהב אותך... באמת!"
"כל כך שלא טרחת לבוא להלוויה של אמא, כל כך שלא טרחת לבקר אותי אחרי זה"
"אבל.."
"כל כך שלא היית שם בחדר לידה למרות שביקשתי ממך! כל כך שעכשיו הנחמה היחידה שלי שבורה בגללך!!!!"
התחלתי לבכות
"עוף מפהההההה!!!!"
הוא הושיט לי ויסקי מהבקבוקים שעולים אלפים
"שמרתי את זה ליום שהיא תבריא"
"איך ידעת שזה היא בכלל? איך ידעת שזה בת?"
"התכתבנו"
"מה?"
הרגשתי נבגדת כל כך
"עוף מפה"
העפתי את הפקק ושתיתי מלא
באמצע הלילה קמתי וקלטתי את עצמי עם תחבושות על הרגליים על השריטות משברי הבקבוק הבית היה נקי
רצתי אחוזת טרוף לחדר של טל
אף אחד לא נגע בו
יופי
ואז ראיתי משהו ורדרד
זה לא התאים לטל היא לא הייתה ורודה כל כך... זה היה אוריגמי של ברבור והיה כתוב עליו לאמא
פתחתי אותו
לאמא שלי
רציתי לומר לך שאני יודעת שאת לא אוהבת את סבא אבל תני לו להסביר
אני מבטיחה לך, זה אומנם לא בסדר או מפצה אבל זה מסביר... אמא , למרות החיים שלך את היית אמא מדהימה הכי שיש! אני ראיתי כמה עבדת קשה כדי שיהיה לי כל מה שרציתי! אני יודעת כמה את אוהבת אותי אני גם יודעת כמה סבא אוהב אותך
אמא שלי
אם את קוראת את זה... אני כנראה כבר מתה
אבל ליהי שמחה אמא! כי אני שמחה! אני שמחה כי הגעתי לגיל שלוש עשרה למרות הכריש שאכל לי את הראש
אני שמחה כי זכיתי להיות בת שלך
אני שמחה כי הייתה לי הזכות לחוות כל כך הרבה
כמו הטיול לשוויץ, זוכרת אמא? כמה נהנתי!
והיום הזה שקישטנו את החדר שלי...
אמא.. וכל הלילות עם שיר שהיא החברה הכי טובה שיש!
והנשיקה הראשונה שלי...
והקולנוע
הסקייט פארק
אני זכיתי בעוד שלוש ושלושת רבעי שנים כנגד רב הסיכויים!
אני זכיתי לחויות שמספקות לחיים שלמים!
אמא... אני שמחה!
אני רוצה שגם את תיהי
דברי עם סבא! זה חשוב לי!
תתאבלי עלי קצת
אבל תמשיכי הלאה!
כי אמא אני תמיד שם בכוכבים אצפה בך .
בסוף המכתב צוייר לב קטן עם חיוך,
יצאתי לבחוץ וסוף סוף הבנתי..
הבנתי למה היא אהבה את הכוכבים

פתאום הרגשתי יד על כתפי
"היי אבא,ברוך השב"

וּמָה שָׁוִים
כָּל הַלֵּילוֹת וְהַחוֹלוֹת
בְּלִי כּוֹכָבִים
לְהָאִיר אֶת הַשֶּׁקֶט
בַּמִּדְבָּר חַיִּים
דּוֹקֵר
לְהָעִיר אֶת הַלֵּב
הַמֵּת בְּשֶׁקֶר
חָשׁוּךְ
לַבֹּקֶר

וְהִבַּטְתִּי מַעְלָה -

וְהוּצַפְתִּי מִילְיוֹן כּוֹכָבִים
רוֹקְדִים בְּזוּגוֹת
מְשַׂחֲקִים חֲבוּרוֹת
כְּמוֹ עֶשְׂרוֹת יְלָדִים שׁוֹבָבִים

וְהִבַּטְתִּי פְּנִימָה -

וְהוּצַפְתִּי מִילְיוֹן רְגָשׁוֹת
מִתְעַרְבְּלִים בִּי הֵיטֵב
מִתְפָּרְצִים כְּמוֹ הַר גַּעַשׁ
מִתְעַקְּשִׁים לְבַטֵּא בִּי תְּחוּשׁוֹת

וְהֵם כָּבִים בִּי אַט אַט
מִתְרַפִּים
נָמִים הֵם - כִּמְעַט
(עֲיֵפִים)
טְהוֹרִים שׁוֹבָבִים
בְּתוֹכִי מִתְרַוְּחִים -
נִרְדָּמִים

וְכָךְ,
כָּךְ כָּבִים בִּי
כּוֹכָבִים
(וְהִבַּטְתִּי מַעְלָה -
הַשָּׁמַיִם רֵיקִים
וּבִפְנִים -
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים

- יֵשׁ כּוֹכָבִים בַּשָּׂמִים
הוּא אוֹמֵר לִי.
הֵם נִמְצָאִים שָׂם, מַבְטִיחַ.
הֵרַמְתִּי אֵלָיו מַבַּט חֲצִי עָיֵף חֲצִי מְשֻׁעְשָׁע.
- מָה אַתָּה אוֹמֵר?
וּמַה זֶּה בְּדִיּוּק אוֹמֵר, כּוֹכָבִים?
- נוּ, הוּא מִתְפַּתֵּל, הֵם כָּאֵלֶּה זוֹהֲרִים, וּקְטַנִּים וְהֵם נִמְצָאִים שָׂם בְּכַמּוּיוֹת. זֶה לֹא ככ דּוֹמֶה לְשׁוּם דָּבָר..
מָשַׁכְתִּי בִּכְתֵפִי בְּמָאֳמָץ מְסֻיָּם (תְּנַסּוּ אַתֶּם לַזּוּז עִם כָּל הַשְּׁכָבוֹת הָאַלָּה).
- וְלָמָּה זֶה אֲמוּר לְעַנְיֵן אוֹתִי, שֶׁהֵם שָׂם?
- כִּי הֵם יָפִים.
- אָז מָה?

- אַתְּ צְרִיכָה לְדַעַת, שֶּׁיֵּשׁ שָׁם אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה. הוּא קַיָּם.
כִּמְעַט הִתְפַּתֵּיתִי לִצְחֹק.
בִּמְקוֹם זֶה פָּלַטְתִּי נָחֲרָה קְטַנָּה. המפפףף. 
הַבֹּץ עָלָה וְיָרַד בְּיַחַד אִתִּי. כִּמְעַט נוֹשֵׁם.

מַמָּשׁ עוֹזֵר.

זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד לְאֶסְקִימוֹאִי שֶּׁיֵּשׁ חֹם בָּעוֹלָם. 
כְּמוֹ לְהַגִּיד לְדָג שֶּׁיֵּשׁ אֲדָמָה מוּצָקָה.
זֶה פָּשׁוּט לֹא חֵלֶק מֵעוֹלָם הַמֻּשָּׂגִים שֶׁלּוֹ.

- אֲנִי רְצִינִי. 
הוּא מַיְשִׁיר אֵלַי מַבָּט יַצִּיב. לֹא מְמַצְמֵץ.
(אֲנִי תָּמִיד תּוֹהָה אִם זֶה גּוֹרֵם לוֹ לַחְשֹׁב שֶׁאֲנִי מַאֲמִינָה לוֹ יוֹתֵר. זֶה בָּטוּחַ לֹא גּוֹרֵם לְבֹץ לִהְיוֹת פָּחוֹת סָמִיךְ)
- תִּצְטָרֵךְ יוֹתֵר מִזֶּה כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי. אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְכָל עֹמֶק הָאֲדָמָה עַל כְּתֵפַי.
- אֲנִי כְּבָר מַתְחִיל לְהִתְיָאֵשׁ, צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.
- טִירוֹן. גִּלְגַּלְתִּי עֵינַיִם. לִי כְּבָר יֵשׁ דּוֹקְטוֹרָט בְּיֵאוּשׁ.
- אֲנִי יוֹדֵעַ. וְלָכֵן אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ, הַכּוֹכָבִים שָׁם.
רַק
רַק תַּאֲמִינִי לִי.
בְּסֵדֶר?

(וְהָאֲדָמָה הוֹסִיפָה לִלְחֹשׁ בָּאֳזָנַי סוֹדוֹת שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לִי לָלֶכֶת)

כוכבים

כוכבים
אפשר לדבר הרבה על כוכבים
אז בואו נדבר

מזה כוכבים?
בטח כאלה שיש להם הרבה עוקבים
הולכים עם שמלה ועקבים
מרוב שהם למעלה יש שחושבים את עצמם לאלוקים

כוכבים יש בהמון סוגים
כוכבי לכת
כוכבי רשת
כוכב ים
כוכב נופל
כוכב נולד
הכוכב הבא
אפשר גם לרקוד עם כוכבים
להסתחרר ולראות כוכבים

תחשבו על זה, שאתה או אני בוחרים להביט בכוכבים אנחנו בעצם בוחרים לראות את הזוהר בתוך כל החלל החשוך כמו הניסוי של הנקודה הלבנה על הדף השחור

דבר נוסף, הכוכבים כל כך קטנים, כי המרחק בינינו כל כך רב אז אולי אם נסתכל עמוק בפנים ולא נפנה את הגב נגלה שגם אותם אלה שחשבנו שהם קטנים כנראה לא התקרבנו אליהם מספיק ואז נבחין שהם גם נוצצים

אז תפסיקו לתרץ לי תירוצים שאתם עייפים ושבחוץ כל כך קר
כי מי יודע מה ילד המחר
צאו הלילה והביטו בכוכבים

'תמיד במרפסת' היא אומרת, מסתכלת על השמיים, מציצה עלי .

אני מחייכת חצי חיוך 'תמיד במרפסת' מאשרת, שותקת עוד מילים.

העינייים של יעלי נחות עלי, מחכות.

אני מתבוננת בירוק שבעינייה, אותן עיינים שהביטו בי בכאב ביום הזה, כשטרקתי עליה דלת. היא דחפה מגף שחור, מתעקשת להשאיר פתח למילים, פתח לאהבה. לא רציתי, גם לי היה מגף שחור ומילים, ולי היתה גם שבועה

'נשבעתי שאני לא אצטרך שום אנשים לעולם, שאני לא אזדקק לאף אחד עוד, תביני אותי.' הסברתי לה אז, במרווח הקטן בין הדלת לקיר, אש יכלה לקפוא מקולי.

רציתי שתבין, היא השפילה עיניים וכל הכאב שבעולם השתקף בפניה.

היא הבינה, וכשהבטתי ביערות שבעיניה, וקלטתי שהייתי צריכה את ההבנה הזאת, התפרקתי.

ואולי זו היתה הסטירה השניה שקיבלתי בחיי, חוסר מסוגלות עצמית קוראים לזה, ואני רק רציתי לזרוק את השמים מעל ראשיהם של כל האנשים בעולם ולהרגע.

לא יכלתי. הם שלטו בי גם מתחת לקבריהם.

שלושים ושבע ימים חייתי לבד, זרקתי אנשים יקרים לי, התמכרתי לשליטה.

היום בבוקר קמתי ויצאתי למרפסת, כוכבים דיברו אלי, התקשרתי ליעלי, וביקשתי ממנה שתבוא, הבטחתי הסבר.

אני מספרת לה עלי, מספרת לה את הלב שלי

'הרגשתי שאני לא צריכה אף אחד כי אני לא מרשה לעצמי להפגע שוב, לא מסכימה לעצמי להיות קורבן שוב, וכי אני לעולם לא אסמוך שוב על אנשים.'

התנצלות יוקדת בפני, אני רוצה שתבין.

'אנשים כמונו חיים כל הזמן בשני קיצוניות, מצד אחד הם מאד רוצים להשען על מישהו, הם זקוקים לאהבה, הם חייבים אנשים בחיים, ומצד שני הם רועדים מלסמוך, קשה להם לתת אמון, הם מייצרים תדמית של עצמאות מוחלטת, אי הזדקקות.

ניסיתי להיות לא צריכה, את יודעת את זה, ברחתי מהכל, ועכשיו החלטתי שאני רוצה לנסות דרך שונה, הופכית, תעזרי לי?'

יעלי שותקת, כוכבים נוצצים בעינייה, יש כאלה שקוראים להם דמעות.

'אני צריכה אהבה, צריכה שתהיי, אני צריכה שתגידי לי שאת פה, בבקשה תהיי פה, אל תתרשמי מההצגות שלי, מהפרצופים, מהטריקות דלת מהמילים שלי, בבקשה תזכרי את זה, אני צריכה אותך.

יעלי מסתכלת למעלה, טיפות נוזלות לה על הלחיים, אני מרימה ראש, צדה כוכב בעייני, מתבוננת.

'הכוכב הזה' אני לוחשת לה 'תראי כמה צפוף לו, כמה כוכבים יש סביבו, את חושבת שהוא מסתדר יעלי? בין כל הכוכבים שם?'

יעלי מסתכלת עלי, ושתיינו מכירות את העומקים שמאחורי הכוכב.

'אני חושבת שכן' הקול שלה חנוק, אוהב, 'תראי כמה שונה הוא מכולם, כמה מיוחד הוא, את לא חושבת?'

וכשהצלילים האחרונים של השאלה שלה מתפוגגים אני קמה למטבח, להכין ארוחת ערב,

כוכב בוחר לרדת מהשמיים.

אַל תִּפְחַד לִהְיוֹת
גֶּשֶׁם בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ
אַל תִּפְחַד לִהְיוֹת
כּוֹכָב בְּאֶמְצַע הַיּוֹם;
תִּגְדַּל נָסִיךְ קָטָן שֶׁלִּי
תִּזְרַח
בְּכָל מָקוֹם.

לְכָל הַכּוֹכָבִים יֵשׁ בַּיִת
בְּסוֹף הַלַּיְלָה לַחֲזֹר אֵלָיו,
וְכָל הַנְּחָלִים בְּסוֹף הַקַּיִץ
הוֹלְכִים אֶל הַיָּם.

תִּפְעַם
כְּמוֹ הַלֵּב שֶׁלְּךָ
יֶלֶד
אַתָּה כּוֹכָב;
אַתָּה לֵב הָעוֹלָם.

אַל תִּפְחַד
כְּמוֹ גֶּשֶׁם כָּבֵד
לִפֹּל
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם;
וְאַל תִּשְׁכַּח
בְּסוֹף הַלַּיְלָה
הַבַּיְתָה
לַחְזֹר.

הבא. אפשר לפרסם בפעם הבאה לא בעילום שם אבל אני חושב שיש משהו יפה בלפרסם בערב אחד במרוכז. אז אפשר פשוט לשלוח את היצירות למי שמעלה את האתגר עד יום שלישי והוא יעלה אותן כולל שם הכותב באותו ערב.

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

מתכנת מגיל 11.

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש