שבתחום האינטימי יש פערים?

כי יכול להיות שהרבה מהמתח שאתם חווים קשור לשם.

אתה מרגיש מתוסכל כי הצורך הבסיסי שלך לא נענה, וזה לא נראה שאכפת לה,

ויכול להיות שהיא מרגישה שאתה חותר לשם,

ואז היא נסגרת.

נשמע שמועקה גדולה רובצת על שניכם.

אתה אומר שאתם הולכים לייעוץ זוגי ושם אתם מדברים-

את הלא רואה תהליך של שיפור? 

שכשאתה פתוח את זה איתה, אל תבוא בהאשמות,כי הבן אדם שמולך ישר יתחיל להתגונן, וייסגר.

פשוט תסביר שקשה לך ואתה מרגיש אבוד ובודד, ואם היא יכולה לעזור לך לחשוב מה קשה לך כ"כ וכו' וככה תפתחו את הנושא.

אם אין תקשורת כמו שצריך זה באמת קשה. מדברת מניסיון.

מישהו צריך לנער אותה שבנישואים חייב להקשיב לשני ולנסות להבין ולהכיל ולשמח ולתת ולאהוב.

ואם קשה אז לדבר גם על זה.

האם היחסים האינטימיים שלכם טובים?

ושלוקחים אותה כדוגמא, היא לא משקפת  את המצב הנכון.

 

לשאלת הנישואין או למצב האינטימי?

תקשורת נבנית לאורך זמן

גם צורת תקשורת,זו שפה שמשותפת לכל זוג ורוכשים אותה לאט לאט

יש כאלה שקולטים את העסק מהר ויש כאלה שלוקח להם זמן

מדברים ומדברים. יש לי הרגשה שהאשה לא מוכנה, עם עצמה, לחשוב עליי. על בעלה.

מבחינתה, ואלו מילים שלה, היא התחתנה עם "גבר גדול וחזק" והיא רוצה שהוא (אני, כלומר) יאהב ויכיל ויפנק ויקשיב ויבין, והיא מבחינתה תספק אוכל ועוד דברים. הרבה דברים. הכל - מלבד הכלה וקבלה אמיתית של הבנאדם.

קורה הרבה שאני בא לדבר איתה, לחלוק סתם איזו חוויה קטנה, אםילו התלהבות ממשהו, או הגיג, והתגובה האוטומטית שלה היא הבעה חמצמצה, מרוחקת, עם גבות מכווצות ופרצוף של: אין-לי-סבלנות-אליך-עכשיו.

היא גם אומרת את זה, ומבחינתה היא שלמה עם עצמה.

אם היא הייתה סבורה שעליה להתנהג שונה, היא הייתה מצליחה. היא אלופת העולם בלהבין אנשים והצרכים שלהם. בעין טובה וראיה יפה.

אלא ש... מול בעלה.. היא פשוט נעולה על תפיסה מסויימת. בעלי יסתובב מסביבי, אני לא רוצה לדעת מה עובר לו בראש, או מה הצרכים הרגשיים-נפשיים שלו.

אדגיש שאני לא באמת מצפה ממנה להקשבה אינסופית או להיות החברה הכי טובה שלי. היא אשה, לא עם חיים משלה. הכל טוב. אבל.. בכל זאת.. קצת להרגיש שיש לך שותף בחיים. מישהו שרואה אותך. כאדם בפני עצמו ולא רק כ'מה אתה יכול לתרום לי'.

(וכן, היחסים האינטימיים שלנו ב"ה ממש טובים, מלכתחילה קיבלתי הדרכה יפה של לתת לה לקבוע מתי וכמה ואיך, ככה שפה היא בגדול יוזמת או רומזת מתי וכמה, ואני פשוט זורם)

מודה שלפעמים זה מעלה לי מחשבה על בחורה שסבא שלה מגיע לבקר. היא מוכנה לתת לו כל מיני דברים, אבל לא יכולה ו/או רוצה לחשוב עליו כאדם עם צרכים. כשווה. מתעקשת לראות בו אבאל'ה גדול ומגונן, לא מוכנה להתבגר ולראות בו אדם שאמנם גאה ושמח לפנק ולהעניק ולאהוב ולהקשיב ולפרנס - אבל גם רוצה שיקשיבו לו ושיבינו אותו (קצת. גבר מסתפק בקצת הבנה).

שהתעלמות מצרכים של בן אדם גורמת לו לחפש את זה במקוםאחר. זה יצטבר ויצטבר ובסוף יתפוצץ.

וגם נשמע שאתה אובר מכיל אותה,אולי כדאי קצת להוריד מינון

היא טוענת שבן זוג לא אמור לספק כל צורך של בן זוג אחר (וצודקת), ומצד שני, ברור לי שאי אפשר לקחת את זה לקיצוניות של 'אני לא מסכימה למה שאתה ולכן לא מספקת הבנה/קבלה'.

ולא רואה בעיה בלהכיל.

אבל אני פשוט לא כזה.

לא יודע להיות נקמן, קר רוח, לעקוץ. לא רוצה להיות בעל כזה. בשום אופן לא.

בחברות - בארוסין?

לא, אז היא הייתה אחרת לגמרי. היום היא אומרת שאז היינו לבד בלי מסגרת של בית ועבודה ושגרה ולכן הייתה פנויה, אבל היום אני צריך "להשתלב" בתוך הבית

בערב כשהכל רגוע יש לנו שיחות טובות.

מבחינתה במשך היום היא עמוסה/עסוקה וממילא חסרת אפשרות ממש להתייחס או להגיב.

המשפט ל 'אם אתה רוצה תעשה לבד' - נגזר מזה שמבחינתה המון דברים ביומיום היא עושה אותם לבד בלי להיעזר בבעלה או לספר לו. ואולי בגלל שהיא הרגילה את עצמה (בצורה גברית, לא נשית) ממש לחיות עם עצמה לבד, היא לא מצליחה להבין בעל שרוצה לחיות בשותפות.

חייב לציין שעם הזמן יש שינוי לטובה, וגם העבודה אצל היועץ עוזרת.

א

זה לא מובן מאליו וזה מדהים.

השאלה כמה ממה שכתבת זה בדיוק מה שהיא אמרה וכמה הבנת לבד..

תנסה שוב להציף את הענין ותסביר לה כמה זה כן חשוב לך, וכמה אתה צריך ומצפה דווקא לחלק של ההכלה והתמיכה.

בן זוג אמנם לא צריך לספק *כל צורך*, אבל כמו שאתה כותב שדווקא החלקים האלה חשובים לך - תסביר לה את זה.

המון הצלחה אחי!

נגעת לליבי..

אולי יש לה איזה משהו כלפיך שלא בא לה טוב בעין

ולכן היא מתנהגת ככה קצת בריחוק, וקרירות...

כי אתה אומר שעם אחרים היא מכילה ועם עין טובה ורק בבית....

וממש כואב שמרוב שזה ככה אתה כבר חושב שזה נורמלי

בעיניי לא, 

זוגיות זה לגמרי להקשיב לצד השני הקשבה מלאה, הכלה, להיות שם בשביל השני. זה בסיס!....

האמת שהיא הודתה בזה פעם.

אמרה שהיא נישאה איתי מתוך חלום כלשהו, וכלל לא ראתה בי 'בנאדם', וכיום יש מצב שיש בי המון חלקים, כלשונה, שהיא פשוט לא סובלת. והיא יודעת שהיא צריכה לאהוב אותם עם הזמן. (היא אמרה את הדברים האלו בכאב גדול ואמיתי שאפשר רך להעריך, עם אחת מולי באיזו שיחת נפש, ופעם אחת אצל היועץ... שהיה די בהלם)

הבאסה היא ש... זה רק מצידה.

אני ראיתי בה אדם שלם גם בפגישות, בהיכרות, ומבחינתי ברגע שנישאתי איתה קיבלתי באהבה את כל כולה על כל מרכיביה וחלקיה. (והיא מודעת לזה, ולכן כואב לה שהיא לא שם)

"שיש חלקים שהיא פשוט לא סובלת???"

תראה לאט לאט ככל שאתה מפרט זה ממש נשמע פערים באיך שאתה רואה אותה ובין איך שהיא תופסת אותך.

וגם פערים מבחינת המודעות שלכם והרצון שלכם להתקדמות ועבודה ביחד.

רק הכי חשוב שלא תגיע למצב שאתה מתרפס אליה, או שהיא מצליחה (בלי כוונה או בחוסר מודעות...) קצת לעשות ממך סמרטוט...

וזאת ממש שאלה אם לפתוח את זה מולה, את העניין של מה את לא אוהבת בי, מה מציק לך בי... לא מתוך מסכנות..

פשוט מתוך המקום של רגע היי היי לא מגיע לי יחס כזה! ואם משהו מפריע- תגידי. לא בטוח שאני יוכל לשפר את זה, אבל לפחות שאדע במה מדובר, ששנינו נדע שאנחנו בתוך זה ביחד. כלומר זה שיש לה בעיה עם משהו בך, זה לא אומר שהיא יכולה לקחת את זה איתה עכשיו לעולמה הפנימי ויאלה תתמודד... אתם צריכים לראות מה אתם עושים ביחד כדי לדאוג שלכל אחד יהיה נעים להיות בחברתו של השני! לפחות נעים, אפילו לא דיברתי על אהבה....!

לקבל כתף קרה, מבט קריר, זה ממש לא נעים!! 

במשפחה הגרעינית של אבא אמא ואחים אולי אפשר להחליק את זה, אבל בין בני זוג זה נשמע לי כל כך כואב ומתסכל.

שפשוט קשה להמשיך בשגרת חיים במצב כזה...

המצב אומר דרשני, בקיצר...

חסר לה אולי קצת עידון. לא יודע.

צורם.

היפה בה שאין בה שום רצון לפגוע או להציק או סתם להיות פוגענית. היא לא כזו, אלא מאוד מאוד ישירה וכנה.

המשעשע הוא שהיא בטוחה בכל ליבה שמבין שנינו, אני הוא החסר טאקט... (יש בי ישירות מסויימות בשיחות פנים אל פנים)

בקיצור, מה אגיד.

זה קשה.

היא יכולה בהחלט לתת מעצמה יותר ולהקשיב ולהיות, אלא שהיא, ציטוט: לא רוצה לעודד את ההתנהגות הזו.

נראה לי שיותר מהכל מטריף אותי ההסתכלות ה'טיפולית' שלה הזו. אלו לא מילים שהיא אומרת, אלא צורת חשיבה שלה עם עצמה.

פה היא ברמה ממש גבוהה ומעוררת הערכה.

במיוחד הכתיבה השקולה והמתונה, בלי סערה והטחות והאשמות

נראה שאשתך זכתה בפיס,

אבל היא לא מבינה שבצורה הנוכחית התחזוקה של ה'פיס' הזה קצת מתערערת..

הצורך שאתה מציג הוא בסיסי ומחוייב, לא 'נשי' ולא מוגזם ולא תלותי.

אני מכירה את הראש הזה ממנו היא מדברת,

זו גישה שקיימת אצל נשים לפעמים - והיא מוטעית ושגויה ומכאיבה

עם סבלנות ואורך רוח כמו שלך, יש תקווה גדולה לשינוי -

אבל אם יצרת שיחה כמה וכמה פעמים (מסיקה מ'מדברים ומדברים')

וממש אין שום כיוון של הבנה מצידה,

אני אישית מציעה להתייעץ עם איש מקצוע..

כדי לא לעבור דרך מדי מייסרת

שינוי בכל מקרה לא קורה בבת אחת.

זה לא שמחר מדברים - מחרתיים זה קורה.

אבל לפחות את ההכוונה איך לעשות ומי ומה, אולי כדאי..

אולי תציע לה - שהנקודה הזו ביניכם ממש מכאיבה לך

ונראה שאתה לא מצליח להבהיר לה את זה, 

וחשבת אולי תלכו לייעוץ.

אם היא לא תסכים או תרתע, תוכל ללכת לבד.

מהכרותי עם 2 נשים בסגנון הזה -

זה לא מרוע,

זה פשוט תפיסת עולם נוקשה (לפעמים מהבית, לפעמים מהחברה)

שממש קשה להן לעכל גישה אחרת.

אבל זה לא טוב. וחבל.

בהצלחה גדולה!!

יש כאן איזה משהו מוזר אבל

כי מצד אתה רושם שהתאהבת בה, והערצת תכונות שלה

ושיש לכם רגעי אושר גדולים

ומצד שני - קיצוניות גדולה לצד השני, שאתה מרגיש לא בנוח וסליחה שאני אומרת נשמע שאתה מפחד מהתגובות שלה ושהיא קצת מאיימת עליך.... או מקטינה אותך...

לא יודעת, משהו פה מוזר לי.

אתה רוצה להגיד לי שהיא לא מרגישה מה הולך?

שהיא חסרת רגישות לצרכים שלך???

והייתם בטיפול וכלום לא השתנה??

משהו פה בתקשורת נשמע לי מוזר...

אולי תפרט קצת איך השיח בינכם...

יש נשים שפשוט יהנו מזה,וישבו רגל על רגל

מכירה אחת כזו לפחות

בדיוק כמו שאני חולקת על המשפט:תעשי אותו מלך,הוא יעשה אותך מלכה"

כי יש גם מלכים רודנים

וכן,זו שאני מדברת היא לא רעה בכלל(יש לי קשר טוב איתה),אבל היא נצלנית ברמות על

קשה לשים בדיוק את האצבע על מה, כיוון שצריך לגמרי לשמוע את *שניכם* לעומק

ולהכיר את שניכם לעומק,

אבל לגמרי יש כאן נקודה שמתפספסת.

כתבת שאתם נמצאים ביעוץ זוגי - האם אתה מעלה את הנקודה הזו בפני המטפל? אם כן, מה הוא עונה?

כתבת גם שאתם נמצאים בתחילת נישואיכם,

ומצב של "מאבקי כוח" או אי הבנות וחיכוכים רבים מאוד אופיינים לתקופה הזו,

כי בעצם עוברים ממצב של רווקות - שרואים אחד את השני בשיא יופים וחוזקם

למצב של נישואין - שהמחויבות והמובן מאליו והשיגרה לאט לאט תופסים מקומם בלב וגם הצד הפחות יפה של בן/בת הזוג מתגלה בשיא גודלו...

וזו תקופה לא פשוטה, אבל אפשר בהחלט לעבור אותה נכון ולהחזק עוד יותר.

אתה מתאר מצב שבו אתה עונה על כל הצרכים של אשתך

ושהיא לא עונה על אף צורך שלך.

זה מצב לא תקין ולא אפשרי, אף אדם לא יכול להתקיים לאורך זמן בלי מילוי הצרכים הבסיסיים שלו.

אבל חשוב להבין מה בדיוק קורה כאן.

לא נשמע הגיוני שאישה טובה שאיתה התחתנת ואוהבת אותך ואתה אותה תחליט בכוונה תצחילה לצפצף על הצרכים שלך.

משהו כאן הריקוד הזוגי ביניכם צריך בירור.

תוכל לתת אולי דוגמא לסיטואציה ספציפית שקורית ביניכם - בה אתה מדבר את הצרכים שלך?

מה אתה אומר, בדיוק?

מה היא עונה, בדיוק?

איך אתה מגיב לתגובה שלה, בדיוק?

אם תיתן דברים יותר מדויקים יהיה יותר קל לכוון.

יכולות להיות כ"כ הרבה סיבות, ואם מגיעים לשורש הרבה יותר קל לחתור לפתרון הנכון *עבורכם*

עבור "סתם עובר אורח ואשתו" בדיוק.

צריך להבין את הדינמיקה ביניכם

את מה שגרם לך להיות כמו שאתה, החל מהילדות

את מה שגרם לאשתך להיות כמו שהיא, החל מהילדות

האם אתה טיפוס מרצה כבר מילדות?

האם חשוב לך מאז ומעולם לשים את צרכי האחר לפניך?

אם כן, זו תכונה שיכולה להיות מאוד מבורכת ומראה על לב טוב ורגישות רבה,

אך צריך מאוד מאוד להיזהר ולשים לב *לא לאבד את עצמך בדרך*!

ז"א, לא לדרוך על הצרכים שלך!

לא להתעלם מהצרכים שלך!

לא לרמוס את עצמך!

ובטח שלא לתת לאשתך או כל אחד אחר לרמוס אותך או את הצרכים שלך.

גם *לך* יש חלק מאוד חשוב כאן.

אתה בעצם מאפשר בדינמיקה שלכם את הרמיסה וההתעלמות הזו מהצרכים.

אתה כאילו "|מקבל" את רוע הגזרה בהכנעה ומוותר.

וזה לא נכון לענ"ד.

צורך הוא צורך.

אדם הוא אדם.

אפשר לבוא אחד לקראת השני, לוותר, לסלוח, למחולף להעביר

אבל צרכים בסיסיים ומי שעושה אותנו מי שאנחנו - על זה לא צריך לוותר ולרמוס.

אתה אדם!

יש לך צרכים!

אם אשתך עושה פרצוף חמוץ שאתה אומר שאתה צריך משהו - תמשיך!

תאמר לה איך אתה מרגיש!

דבר איתה בשפה של צרכים

תתרכז בעצמך ולא בהטחת האשמות כלפיה - כי זה רק יסגור אותה.

דבר מה קשה לך

מה כואב לך

מה מפריע לך

מה משמח אותך

למשל

"אשתי היקרה

קשה לי כש____

הייצתי שמח אם_____

אני צריך ____"

אם היא עושה פרצוף - אתה במקום לפרש את הפרצוף הזה כסוף השיחה ושהאתה לא מעניין אותה - מפרש את הפרצוף שהיא לא רגילה ***פשוט לא רגילה*** לשמוע קשיים שלך או צורך שלך לכן התגובה כזו

והתפקיד שלך ***להרגיל*** אותה לזה!

כן כן

גם אתה לוקח חלק מאוד גדול במה שקורה כאן.

החל מלא לתת לה להתעלם מהצרכים שלך

דרך לעמוד על שלך

וכלה בללמד אותה ולהרגיל אותה לראות גם אותך ואת הצרכים שלך.

וזה מתחיל מעצמך.

אתה קודם כל צריך לקבל את עצמך.

להבין שאתה עצמך גם חשוב.

שאי אפשר פשוט להתעלם מעצמך ומצרכים בסיסיים שלך.

שאתה אדם, בן אנוש.

ושהדינמיקה הזו חייבת להשתנות וגם לך יש חלק בלתי מבוטל בה.

אז אחרי שאתה מפרש את הפרצוף בפרשנות אחרת של "היא פשוט לא רגילה, אני לאט לאט ארגיל אותה ולא אבהל מהפרצוף"

אתה מגיב:

"קשה לי לראות שאת עושה פרצוף כאשר אני מדבר איתך על קשיים שלי.

למה עשית את הפרצוף?

ואז שומע אותה.

אולי אפילו תופתע מהתשובה.

ולפי התשובה אתה ממשיך, לא מוותר, וממשיך לומר מה קשה לך

אפילךו אם יש פרצוף

אם היא עונה "אני צריכה גבר חזק"

אתה עונה:

"אני תמיד אהיה חזק בשבילך ותמיד תוכלי להישען עליי.

אבל גם לגבר חזק יש קשיים, יש רגעי שבירה

תראינ את דוד המלך, את יהודה, את משה רבנו, כל גדולי וענקי העולם חוו קשיים והצטרכו להתגבר על דברים ולפעמים גם נפלו.

זה לא אומר שאנהי לא חזק

הפוך - אדם שיודע להכיר בחולשות שלו הוא יותר חזק. והוא גיבור.

אני צריך שגם את תהיי מקור לתמיכה עבורי כמו שאני עבורך

וזה לא מוריד בכהוא זה מהסלע והמשענת שאני אהיה תמיד עבורך.

אולי זה יושב אצל אשתך על פחד בתת מודע.

אולי היא חושבת שאם קשה לך אתה "תישבר" לה ולא יהיה לה יותר הסלע האיתן שהיא מכירה ונשענת עליו.

לאישה מאוד מאוד חשוב הביטחון.

זה צורך בסיסי שלה להרגיש ביטחון מבעלה, להרגיש שהוא תמיד שם בשבילה כמו סלע איתן.

וואלי אם היא אומרת לעצמה: אם תעני לו הוא יתבכיין כמו ילדה ולא יהיה גבר ואז יתרסק ולא יהיה מי שיחזיק אותך כשתצטרכי

אז צריך לענות לפחדים שלה

להרגיע אותם

היא צריכה להבין שגבר עם קשיים וגבר שמודה בחולשות או צרכים שלו - זה גבר חזק ועדיין יהיה חזק עבורה כל הזמן!!!

ולהיפך, זה רק מעצים את החוזק. כי הוא אנושי! ולא מתעלם מהאנושיות שבו ובסוף מתפוצץ מבפנים ואז מבחוץ.

לצערנו, כל התרבות שלנו, החל מילדות, מרגילה אותנו ש"אמא אמרה לי דני ילדי הוא גיבור וחזק ילדי לא יבכה אף פעם...

אז למה אמא למה בוכות הדמעות מעצמן?"

כאילו מגיל פצפון מרגיל אותנו הנשים שגבר לא בוכה אף פעם

ואתכם הגברים מרגילים שלבכות ולהיות בקושי זו חולשה.

וזה עיוות!!!

זה עיוות

עיוות

עיוות

כואב הלב כמה כאב נגרם מזה!

גם לגברים שמרגישים שהם "לא גבר" אם נתקלים בקושי בחיים

ובוא, כולם כ-ו-ל-ם נתקלים בקושי בחיים שלהם!!!

וגם לנשים שחושבות שאם הגבר שמולם בקושי זה אומר שהוא רכיכה חסר עמוד שדרה וילדה קטנה...

זה פשוט עיוות!

לא נכון!

גבר הוא גבר גם אם בוכה!

מותר לבכות!

מותר שיהיה קשה!

מותר שיהיו צרכים!

והאישה צריכה ללמוד את זה

להבין את זה

לקבל את זה

להכיל את זה

להתרגל לזה

ואתה צריך לא לתת לעצמך לרמוב את הצרכים שלך

לא לתת לאשתך להתעלם מהם ולדרוך עליהם

לענות לפחדים שלה שאתה עדיין הגבר החזק שלה וזה לא ישתנה

לומר שאתה זקוק לה ולתמיכה שלה גם

שזה חלק מחיי הנישואין.

והייתי מציעה לכל אחד מכם לפתוח הכל ביעוץ הזוגי, בשביל זה הוא שם.

לא כדי לשים פלסטר על דברים

אלא כדי להגיע לשורש של הדברים

להבין מי זה בכלל סתם עובר אורח?

מה הוא עבר בילדות?

מה האופי שלו?

מתי עוד הוא נתקל במצב שלא ראו את הצרכים שלו?

איך הוא הגיב?

ואטיך הוא מגיב עכשיו?

ואיךף הוא מפרש את ההתנהגות של אשתו?

והאם יש פירוש אחר אולי?

ומי זאת בכלל אשתו של סתם עובר אורח

ומה היא עברה בילדות

ואיזה מודל הורי היא ראתה

ואיך היה אבא שלה?

ומה היא הרגישה בתור ילדה?

ומה זה אומר עבורה גבר שקשה לו?

ואיך היא מגיבה כאשר בעלה מביע קושי?

ואיך הוא מגיב לה?

ומה זה גורפ לה להרגיש?

ואיך היא מגיבה אז?

ומה התפיסות שלה והאמונות שלה?

ומה המטענים שהיא סוחבת?

וממה היא מפחדת?

צריך ממש דבר דבר לגעת בעומק ואז יהיו תשובות אמת.

בהצלחה רבה רבה.

זה לגמרי נשמע פתיר ונכונו לכם עוד שניםפ רבות רבות וטובות טובות יחד אחרי שתלבנו את הדברים,

רק לא לוותר על הליבון שגם *אתה* וגם *אשתך* תרגישו שלמים!!!!

כל מילה פנינה

וכן, זה הקו שאני מנסה לעשות.

להזכיר לה פה ושם שיש לי צרכים, להתעלם מההבעה הלא נעימה ולהמשיך הלאה.

עם הזמן כבר קרו כמה וכמה דברים שהיא עשתה בשבילי, זה סגנון של בנאדם שהכל באגביות כזו. שום דבר לא: אוקיי, קיבלתי.

שאלו פה כמה מה הכוונה צרכים שלי.

הכוונה דברים הכי קטנים ביומיום. לא רוצה לתת דוגמאות, דברים הכי קטנים ביומיום, שלהקפיד עליהם לוקח שניה. אבל אין בה שום רצון להבין אותם. (פעם כמעט רבנו על מיקום של המיטות בחדר. הסברתי לה שחשוב לי מיטה רחוקה מהחלון, ליד שידה, יש לי חפצים שאני מניח עליה בלילה, וכולי. והיא פשוט התעקשה ש'מה הבעיה'? תניח את החפצים שלך על הכרית לידך, כמוני. ואז תהיה ליד החלון ותתכסה טוב יותר, נו, מה הסיפור.) מבחירה. זה הכאב. לא שאין בה יכולת. יש לה.

אין לה רצון. יש לה תפיסה שאדם התחתן הוא צריך לזרום ולשנות דברים בשביל השני, גם בחייו הפרטיים.

צרכים נפשיים בעיקר.

אני מאוד פעיל בכמה תחומי עניין, ויש לי המון סיפוק מזה.

לא רק שהיא לא מנסה להתחבר/להתעניין באותם תחומים, אלא שאם אני פה ושם פולט לה כמה שמחתי ש... וכמה נהניתי שמישהו ניגש אליי ברחוב והודה לי... התגובה שלה היא מייד: אה, אבל לא מבינה למה אתה בכלל עושה ככה וככה.

מן תגובה מותנית כזו. מהמותן. בלי שום הבנה שיש פה בן זוג שרוצה הכרה ושותפות.

שאני אדם על יצירה ועשיה ועולם - גם בלי קשר לאדם שאני מולה בבית (הגבר המקשיב שגם עוזר בבית... חח).

מקווה שהצלחתי להסביר.

נשמע מאוד אופייני לשנה הראשונה לנישואים,

שבה בני הזוג לומדים לאט לאט (ולפעמים גם כואב כואב) על בשרם מהי נפרדות.

כי באירוסין, בחתונה, ההרגשה היא שממש נטמעים אחד בשנייה, שאנחנו כל הזמן יחד ואחד,

ואז לאט לאט צריך לבנות גם את הנפרדות הבריאה הזו,

ובשנה הראשונה לנישואין זה מאוד אופייני שכל אחד "מושך" לכיוון שלו - להרגלים שלו,

לרצנות שלו, לדפוסים שלו.

ולאט לאט לומדים *שאנחנו שניים! שני בני אדם שונים!*

ולכל אחד יש את העולם הפנימי שלו

ויש גם את הביחד הזוגי.

וכדי לבוא לביחד הזוגי מלא ושלם - צריך להיות קודם מלא ושלם עם עצמי ועם העולם האישי העשיר שלי.

אם אשתך ואתה מתווכחים על איפה תהיה המיטה וכו' - זה נשמע ממש זה.

שאתם צריכים לעבור דרך,

צריכים את הזמן עצמו,

שלאט לאט תלמדו מה כל אחד מעדיף, ואיך להגיע למצב בו *שניכם8 מרוצים.

נכון שאשתך לא שם כרגע. אולי אתה יותר שם ממנה עכשיו.

אבל אתם שני בני אדם שונים - בסופו של דבר לא התחתנת עם עצמך אלא עם אשתך.

בטוחה שאהבת אותה וראית בה המון המון תכונות טובות שגרמו לך לבחור בה ודווקא בה.

כל התכונות האלה עדיין שם.

היא נשארה עדיין היא.

מה שהשתנה זו *המציאות* שלכם

עברתם למציאות של חיי ניסואין

וחיי נישואין טומנים בחובם את העבודה, ההשקעה, העליות וגם הירידות,

מאבקי הכוח בהתחלה, לצאת מהביחד-האחד לנפרדות של שניים עם עולם אישי עשיר שבאים לביחד הרבה יותר חזקים ושמחים.

ואתם בדרך. לאט לאט.

תמדיך לומר לאשתך את הצרכים שלך.

תמשיך.

זה תהליך.

תבין שהיא מנסה כאילו "לחווט" אותך כמו שהיא רגילה - כי זה הכי נוח ועכשיו אתם חיים 24/7 לראשונה - אז כל אחד היה מעדיף שהשני יהיה עם אותם הרגלים בדיוק כמו שלו כדי שלו יהיה יותר קל ונוח...

אבל צריך להבין שזה לא עובד ככה

וההבנה הזו לכשעצמה דורשת זמן ותהליך.

אז להזכיר לה ולהמשיך לדבר את הצרכים שלך זה חשוב. בנחת.

לאט לאט תעלו על דרך המלך והיא תראה גם אותך ואתה אותה ותגיעו לפתרונות שנוחים וטובים *לשניכם* ולא רק לאחד/אחת מכם.

וזה שאמרת שיש שיפור אחרי היעוץ,

וזה שאמרת שיש שעות בערבים בהן השיחות ביניכם ממש טובות - זה כבר שתי נקודות לזכותכם וגם לזכותה של אשתך.

נשמע שלגמרי יש עם מה לעבוד.

צריך להבין רק איך ומה וכמה ולמה.

אולי במהלך היוםפ אאשתך טרודה מכל מה שצריך לעשות, ורק בערב שהכל רגוע היא באמת מתפנה לשיחות.

כמו שכאשר יצאתם והייתם רווקים - לא היה לכם את העול הזה של עכשיו של להחזיק בית ומשכנתא ובהמשך גם ילדים וכו' - ועכשיו יש. וזה שונה.

ואשתך צריכה להתרגל.

ולא כ"כ פשוט להתרגל בבת אחת לבית משלך

אז היא מנסה בערב, כשהיא כן רגועה, כן לדבר איתך. וזה מעולה וחשוב מאוד מאוד.

לסיכום החפירות שלי -

לדעתי חשוב להבין שמאבקי כוח ורצון של כל אחד מבני הזוג שהשני יהיה בדיוק כמוהו הוא לגמרי טבעי, במיוחד בתחילת הנישואין.

ויכול מאוד להיות שעל זה יושב כל הדבר הזה אצל אשתך, וכל האמירות שלה גם של "אה אבל אני לא מבינה למה אתה בכלל עושה ככה וככה" זה גם יושב על זה - שהיא מביטה רק מנקודת המבט שלה בלבד, ומצפה שאתה תתאים עצמך לכל מה *שהיא8 מרגישה וחושבת ורוצה.

היא צריכה לעבור תהליך וזמן כדי להבין שזה לא נכון, אבל זה די טבעי בתחילת הנישואין אצל רוב הזוגות.

אתה מצידך תמשיך לדבר את הצרכים שלך, ומה חשוב לך, ומה כואב וקשה לך ומה משמח אותך וכן הלאה.

תמיד תמיד לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, ותקשורת טובה ומקדמת ומקרבת ולא מרחיקה ולא של עלבונות או הטחות שרק מרחיקות...

בהצלחה רבה רבה,

תוכל תמיד להמשיך להתייעץ אם תרגיש צורך

מסכים ומחזק

תודה

אחד הדברים הכי קשים זו היכולת שלה (שבטח קיימת בכל אישה, אולי גם בכל איש, אולי גם בי?) לדרוש ממני משהו מסויים. לא לבקש. לדרוש.

מבחינתה זה מובן מאליו.

אלא מה? שהיא עצמה לא מתנהגת כמו שהיא דורשת...

אז נכון, פה ושם הראיתי לה את זה, היא קצת התבלבלה נקודתית.

אבל... זה כל כך קשה. עבודה מערכתית כל כך גדולה. 

דוגמה?

היא אומרת: אל תקום מהושלחן אחרי שגמרת לאכול, זה זמן משפחה. פה זה לא מסעדה שאוכלים והולכים. שב גם אם גמרת לאכול ותהיה איתי. וגם אל תקרא שום דבר, גם אם יש שקט וגם אם אני לא מדברת. 

אוקיי. בסדר. זמן משפחה. סבבה.

אז קורה שהאווירה לא טובה בבית, ויושבים לארוחות, ויש שקט כזה. פשוט שקט. כל אחד אוכל בדממה. אני לא יכול לשאת את זה.

אם אקרא ספר - היא תגיד שהיא 'לא איתה'. אבל, רבונו של עולם. אני איתך! אלא שאת לא מדברת, לא מוכנה להקשיב. (היא אומרת לי פעם ביומיים בערך שהיא מרגישה שהיא התחתנה עם רדיו שדולק כל הזמן בלי כפתור השתק. בו בזמן שאישית לא אכפת לי שהיא זו שתדבר. אבל היא לא אוהבת לדבר... איתי, לפחות).

ומה קורה? לא בקביעות, אבל קרה גם קרה?

ובכן.

היא סיימה לאכול לפניי, ואיכשהו התעופפה. מים אחרונים, שירותים, טלפון דחוף. העיקר לא לארח לחברה לבעלה.

הצגתי לה את הבעייתיות שבכך, והיא תירצה מגוון נאה של הסברים. למשל שברכת המזון זה חלק מהארוחה, וזה.

*אוף*

המצוקה שאתה מתאר נשמעת בהחלט מכאיבה ומאכזבת.

יחד עם זאת לא מדובר בתופעה יוצאת דופן. פעמים רבות נמשכים ונישאים זה לזה,

זוגות שבהם יש צד אחד שיותר אוהב את עצמאותו, יותר מסתדר בעצמו, ופחות זקוק לקשר זוגי דביק.

הצד הזה נקרא "מתבודד", ולעומתו הצד השני נקרא "נצמד", והוא יותר ירצה מקום, הכרה,

הערכה והרבה הקשבה והכלה ויחס אישי.

אני ממליצה לך להשיג ספר שנקרא "לבסוף מוצאים  אהבה", מאת ד"ר הארוויל הנדריקס.

הספר מסביר מדוע לרוב אנשים נישאים לבני זוג שגורמים אצלם יחד עם הדברים הטובים גם הרבה כאב.

על קצה המזלג, ובלשון חופשית ולא מחייבת, הוא מדבר על כך שכשאדם בא לבחור את בן הזוג שלו,

הוא מחפש מצד אחד מישהו שיתן לו מענה לכאב הכי גדול שלו, שנובע מחסך שבד"כ נוצר בילדות מול אחד ההורים.

אך מהצד השני אותו בן זוג בעל מאפיינים שגם מזכירים את אותו הורה, ויכולים להביא  אותו

לתסכולים וכאבים דומים לאלה שחש בעבר.

ולמה?

מתוך רצון פנימי להגיע עם בן הזוג לאיזשהו תיקון, שישלים בנפש גם את החסך ההוא.

בדרך כלל הכאבים והצרכים של בני הזוג מפעילים במעגל אחד את השני,

ולכן חשוב ראשית להכיר בנטיה ובמעגל הזה, וכמובן להגדיר את הצרכים, ולשוחח עליהם.

אני מאד מאד ממליצה לך ולאשתך לקרוא את הספר.

בסוף הספר הזה ישנם תרגילי זוגיות.

אחד מהם עוסק בהגדרת הצרכים העמוקים והפנימיים של כל אחד,

מתוך השוואה לדברים שהיו או לא היו לכל אחד בילדותו.

מי שכתב את הספר הזה הוא מייסד שיטת אימגו, שזו שיטה מיוחדת לטיפול זוגי.

לפי מה שאתה מתאר, הספר הזה יכול ממש להאיר גם למה בחרת דווקא באשתך,

(ואגב, גם היא בחרה בך באותה מידה, וגם לה יש תסכולים ואכזבות מכך..)

ואיך למצוא את הדרך לחיות יחד ולעזור זה לזה במציאות הקיימת.

מאחלת לכם הצלחה רבה

והתקדמות מתוקה

ויפה.

תודה רבה.

אני מסתכל על זה בצורה שמיימית יותר.

ה' שולח לבנאדם אשה שהיא התמודדות, אבל בניגוד ל'סתם סבל' - האשה היא גם פרס. תעבוד, תתמודד, יהיה לך גן עדן.

היום קיבלתי מספר הודעות משמחות מאוד, מרגשות, באוטומט כמעט קמתי לחלוק את התרגשותי עם אשתי (יושבת בחדר הסמוך), ו... עצרתי את עצמי בכוח. למענה.

הרי אם אגש אליה, אקבל את התגובה המתעניינתת בקושי עד כדי כתף קרה הקבועה שלה. ואז אתאכזב ואחוש צער על כך שזו אשתי.

לכן פשוט שמתי בצד את ההתרגשות, ואחפש לי חבר/ידיד לחלוק איתו את ההתרגשות, חבר שיגיב בחום ובשמחה.

לומדים עם החיים שהאשה היא לא חברה, אלא משהו אחר. (משהו טוב! שמספקת בית! ויציבות! וחום!)

וכן תתעניין

אני רואה הרבה זוגות שמצפים שהכל יהיה מקסים מההתחלה ויזרום,ואין בזה שום הגיון. להפך כשהכל זורם זה ממש נס.

באתם מבתים שונים,חינוך שונה,חברים שונים,מגדר שונה,גיל שונה,הרגלים שונים,תחומי התעניינות שונים.

לוקח המון זמן להכיר,להתעניין ולהבין אחד את השני

יש לך אישה מקסימה,יקח לכם זמן להכיר לעומק אחד את השני

מה כואב לכל אחד

מה מרגש כל אחד

ועוד

ועוד

זה תהליך קשה אבל מרגש ומעצים

תתאזר בהמון סבלנות,המון...

וכן,גם את בעלי לא מעניין כל תחומי ההתעניינות שלי,ואני לפעמים משתפת אחרים בזה,כשאני ממש חייבת

בהצלחה

שמימי לחלוטין

כשאומרים שנישואין הם עבודה מתכוונים לזה בין היתר.

ומזה גדלים, שניכם יחד וכל אחד לחוד.

ולרוב, ככל שתתן לה מרחב יהיה לה גם צורך ורצון ליזום ולבקש בעצמה עוד מקרבתך..

שלא הכל שחור.

ממש לא.

העליתי פה את הכאב.

יש הרבה טוב והרבה זמנים יפים ונחמדים ביחד.

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!