כי אם הוא דוס ממש, אחרי הכל הוא לא ירצה אישה עם "חצי כיסוי ראש".

ואם אין לו בעיה עם זה, או שהוא מכיל ומקבל אז משהו נפגע ב"ממש דוס".

אני באמת לא יודעת מה לענות על זה

כי לשניהם יש בדיוק את אותו חיסרון, חוסר התאמה לדרך שלי.

רק שאחד זה מאידאל ולשני זה בגלל חוסר ביטחון.

אני לא יודעת מה עדיף,

מצד אחד אידאלים שמתנגשים אף פעם לא יצרו בית שלם (במיוחד לא דרך חינוכית לילדים).

ומצד שני, אם לא סגורים על הדרך, מה היא שווה? (שוב, איזה מסר לילדים?"אנחנו מאמינים בזה, אבל לא לגמרי"?)

לגבי א- כמובן תלוי מה מידת ההתנגשות בין העולמות.

תלוי גם ב-ב- מה רמת הפער בין השאיפות למעשה.

ביחס לעצמו, אבל כן משמעותי ביחס לבחור מ-א'.

לא יודעת אם לזה אתה מתכוון אבל לראשון מתחבר לי החשש שאולי יש בו נוקשות שתקשה עבודה עם השונה ממנו אבל אם הוא יודע ומכיר שיש דרכים שונות לעבוד את ה' ושכולם רצויים ואהובים לפני ה' ויש לו כבוד אמיתי לדרך שנראית קצת שונה מדרכו והיחס האנושי והאמוני בהתאם זה יפה, רק צריך לחשוב איך להסתדר עם דברים שדורשים פשרה בין הצדדים ברמה הפרקטית.

נשמע לי קשה ליישום אם הפערים גדולים.

מהתיאור שלך סימפטתי יותר את השני כי הוא נשמע כמו אדם מחפש -שיש בו פתיחות לשמוע ולבחון מחדש דברים, חושבת שזאת תכונה חשובה למי ששואף לעבוד את ה', בסה"כ החיים הם דינמיים ואנשים משתנים וכו' 

נכון שיש בזה צד כאילו מסוכן כי אם הוא מתלבט ולא בטוח הוא עלול להגיע גם למסקנות לא טובות בהמשך..

שאנחנו מסכימים על כל מיני עקרונות  מרכזיים (שהם בעצם הדברים שאני בטוחה בהם ולא מוכנה להתפשר) 

זאת אומרת שיש בסיס גדול יציב ומשותף ועליו נבנה את הדברים הקטנים שעוד צריכים ללמוד קצת ביחד 

ומה לדעתי שאר הבנות רוצות? אני מאמינה שכנ"ל.... אבל מצד שני גבר שיודע מה הדרך שלו בחיים ומחובר אליה זה דבר מאוד מוערך וגם נותן ביטחון אז יכול להיות שיהיו מוכנות להתפשר בשביל זה גם אם הן לא מסכימות איתה עד הסוף..

מקווה שעניתי לך.. בהצלחה

רק שזה לא עונה על השאלה שלי 🙃

אין בחור ב100% מחובר למה שהוא שואף כי אם הוא מחובר לזה ב100% יש לו לשאוף גם למעלה מזה. כל החיים עניין של התקדמות. אין עצירה במקום לרבע.

שאלה טובה מאוד! היא נגועת בנקודה חשובה ואמתית.

ולמה הפנתה את השאלה לבנות? בנים נראה לי יכולים לענות באותה מידה כי גם הם מסתכלים ככה על הבחורה..

כי כל אחד מחפש דברים אחרים בקשר, ואני מנסה ללמוד מהתשובות את הענין הזה..

בנות לא מחפשות בגבר מה שבנים מחפשים באשה.

אני לא רוצה לפרט כי אני לא רוצה לפגוע באותנטיות של התגובות הבאות..

לגבי 100%- הכוונה כמובן לא 100% לאידיאלוגיה עצמה שהוא מאמין בה, אלא 100% נאמן לתפיסה שלו את האידיאולוגיה הזאת, כפי שהיא כרגע. ולא לזה שהוא בטוח בזה שהוא כבר השיג את כולה, אלא בטוח בזה שהוא חי אותה בכל לבו כפי שהוא השיג עד עתה.

יש משותף בין בנים לבנות ויש גם דברים נפרדים. בכל הקטע של ענייני אמונות דעות ורעיונות נראה לי שאין הבדל בין בנים לבנות. כל רעיון טוב כדאי לחיות אותו. כדאי לתפוס רעיונות טובים. לשני המינים זה נכון.

אולי לא הבנתי את דבריך, אשמח שתתקן אותי.

התכוונת ל'לחיות את האידאלים'? אם כן - תמיד יש מה להשתפר בזה. אם אין מה להשתפר זה מנמיך את האידאלים.

אולי גם פה לא הבנתי אותך. 

זה לא סותר את זה שאידיאלים ונאמנות אליהם זה משותף לשני הצדדים.

אני בחיים לא הייתי בת ולכן אני לא יכול להסביר את הצורך בבטחון ויציבות מה'זוית הנשית' שבזה אבל אני כן יכול להסביר שגם לגבר יש צורך בבטחון ויציבות גם אם זה מתבטא באופן אחר. מי לא רוצה שישדרו לו בטחון ויציבות? זה לא נעים שמשדרים חוסר בטחון ואי יציבות..

מי שחי את האידאלים שלו הוא ממצה את עצמו, זה נשמע לי מאוד כללי.

כולנו שואפים למימוש עצמי ולעשיית טוב. 

מבין את מה שאתה אומר על בטחון אך הנושא שהעלת נראה מעבר לבטחון...

אתה ייחסת את זה לבטחון אבל בטחון זאת נראה לי רק השלכה אחת של העניין.

מימוש עצמי זה דבר הרבה מעבר לבטחון, זאת צורת חיים שלימה.

הדוגמה שהבאתי בשאלה ממחישה את הענין של הבטחון העצמי שהבחור משדר/ לא משדר בצורה קיצונית. זאת השאלה שלי

ההתלבטות פה אם להעדיף קשר עם בנאדם שיציב והוא שונה ממך או עם בנאדם לא יציב והוא דומה לך,

נראה לי ששתי הדברים הם הכי קריטים שבעולם. הכל זה שאלה של עד כמה הוא לא יציב ועד כמה הוא שונה ממך.

כאילו מה אתה מגדיר כיציבות?

זאת מילה גדולה.. היא יכולה לכלול הרבה מאוד מובנים (יציבות נפשית, יציב במקום שלו וכן הלאה..).

אני יותר מתכוון למשל לאדם שהוא שומר תורה ומצוות כמו שצריך, ושואף באמת לחיות את הערכים שלו- ברמה כזאת שהוא פשוט יהיה שם, אבל הוא עדיין לא לגמרי שם.. הוא מדבר על אידיאלים אבל זה נשמע מנותק ממנו עדיין, לא באופן מוחלט, אבל כן- הוא לא האדם שחי אותם בכל רגע ורגע, כשאתה מסתכל עליו אתה פשוט רואה את הקשר העליון הזה..

אם לדוגמא לבנאדם קשה לקום לתפילה והוא לא מבין את הערך של תפילה - כדאי לו לא לדבר גדולות על התפילה.

הצבת יעדים זה דבר חשוב. אבל אם בנאדם אומר משהו אחד ועושה משהו אחר היחסי פנים וחוץ שלו לא מסודרים.

לכולנו יכול להיות נסיון בזה אבל העניין של הנסיון נראה בדיבור של האדם אל השאיפות שלו שזה נושא שדרוש ביאור.

יש דברים שאנחנו מרגישים בהם יציבות יותר ויש דברים שאנחנו מרגישים בהם יציבות פחות, אלו החיים..

האמת לא משתנה, אני לא אוריד אותה מגדולתה רק כי אני במקום נמוך ביחס אליה.

בדוגמה- אני לגמרי חושב שכדאי לדבר גדולות על התפילה, התפילה זה דבר גדול מאוד, אבל לא נכון יהיה שאני אדבר כאחד שנמצא שם כשאני לא נמצא שם כי זה כבר גובל בגאוה. 

אני חושב שיש דיסהרמוניה (/ חוסר התאמה. אני אוהב את המילה הרמוניה לכן השתמשתי בזה..) בכל האנושות כל הזמן, יש רצוי ויש מצוי, ובמיוחד בעמ"י (הקדמת המהר"ל לנצח ישראל)- יש חומר ויש את המקום הרוחני אליו הוא שואף, ובאמצע יכול להיכנס היצה"ר.. הפער הזה הוא תמיד קיים. אז אתה מאוד צודק באמירה שלך שיחסי הפנים והחוץ לא מסודרים, אבל זה לא רק אצלו- זה אצל כולנו.

אלא שיש אדם שכנראה הפער בין מה שהוא לומד/ תופס לבין ההפנמה של הדברים, ולחיות אותם- הוא לא גדול, ודי משתלב ביחד, ויש אדם שלוקח לו יותר זמן להפנים ולחיות את זה.. להוריד למציאות. או שיש אדם שעשה עבודה די גדולה להוריד את הדברים למציאות, ואדם אחר לא עשה את הדרך הזאת. יכולים להיות כמה סיבות אפשריות לזה.

שא"א היה להבין שלזה התכוונת בשאלה המקורית.

אני חשבתי שהתכוונת דוג' למקרה א- אחד מבני הזוג חב"דניק משיחיסט פנאט עם בן זוג דת"ל בגוון הליברלי שדוגל ללכת לפי השיטה הכי מקילה בכל דבר..

ומקרה ב-דת"ל תורני עם דת"ל תורני שיש לו שאלות על ה"אתחלתא דגאולה".

אז רוב התשובות של המגיבים לדעתי לא רלוונטיות (אם הם הבינו כמוני)

בקשר זוגי, השאלה בסופו של דבר היא לא רק באיזו מדרגה נמצא האדם שמולך אם אם הוא שלם איתה.

יש גם עניין כזה שאדם יפנים שאם הקב"ה שם אותי במדרגה רוחנית נמוכה ממה שאני רואה מול עיני, שם הוא רוצה שאני יעבוד אותו ושם אני יעבוד אותו הכי חזק שאפשר.

אם אתה מתכוון לגבי - מה המדרגה הרוחנית שהאדם נמצא בה (שיש בזה כל מיני חלקים שונים), ומה השלימות האישית באותה מדרגה. הדבר הראשון הוא צריך להיות חופף באותה סקאלה, הדבר השני בהחלט מראה על יציבות נפשית שנצרכת קודם כל לבנאדם עצמו.

השאלה אם אתה שלם עם השלב שאתה נמצא בו, ממש לא משנה איזה שלב אתה נמצא.

אחד לומד ש"ס פוקים וכולי ואחד לומד משנה עם קהתי, "ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמיים". העיקר להיות שמח בחלקו, גם חלקו הרוחני. לא אומר שהחלוקה בין המדרגות היא לא משנה בפני עצמה. היא בודאי חלוקה אמיתית. אבל המשותף שבין כל המדרגות זאת השלימות של האדם עם המדרגה בה הוא נמצא.

הכוונה בדבריי שיש פער רציני..

רואים הבדלים בין אנשים- יש אנשים שמלאים בתורה ולא רואים את זה עליהם, ויש אנשים שממש מאירים מהתורה.. הבדל מוחשי, נגלה.

כל הזמן, כל בנאדם נמצא ב100%, שהוא אמור להיות בו. ומשם הוא מתקדם.

אמנם כדי שבנאדם יהיה באמת ב100% הזה שהוא אמור להיות שם, הוא צריך להשלים עם מצבו ועם העבודה שדורשת ממנו באותו מצב.

לגבי היחס לתורה, זה נושא מורכב. כי כל אחד יש לו חיבור לתורה מזוית שונה. חסידות, למדנות, פילוסופיה, הלכה, מנהגים וכולי כל אחד תופס אותו בעיקר דברים מסויימים בתורה.

אם אדם לומד להתחבר, להזדהות, לאהוב את החלק שלו בתורה, ככה היא גם תשפיע עליו. ככה אתה גם תראה אותו מואר ממנה. ברגע שאדם מתחבר לדברים שהוא עוסק בהם אז הוא מואר מהם.

אני לא יודע מה הבנת מדבריי, הענין הוא בכלל לא האחוזים, אתה שוב נצמד לזה.

אני אומר דבר כזה: יש אדם שהתורה היא הלב של החיים שלו- "יתמוך דברי לבך", ויש אדם שהתורה נפרדת ממנו.

כמו שאמרת, אדם שמואר מהתורה. היא פה, היא נגלית ומוחשית.

לגבי הצדדים השונים- אם תשים לב תראה שגם אצל גדולי ישראל לאורך הדורות יש ענקים בהלכה, יש ענקים בפילוסופיה, יש ענקים באגדות- 'רבנן דאגדתא', יש כמובן כאלה שהם הרבה בחינות ביחד, והמשותף לכולם זה שהם חיים את התורה.. ולא חסרים גם בחורים כאלה כיום, במו עיני ראיתי.. אנשים שרואים על הפנים שלהם שכינה. זה חי וקיים..

אמרת שהענין הזה מורכב. אני לא רואה מורכבות, כל אחד צריך למצוא את המקום שלו ולהיות מחובר אליו, שהמקום הזה יאיר מתוכו. בודאי שזו עבודה גדולה, אבל הנושא עצמו (שעל זה דיברת) לא כזה מורכב לענ"ד..

אבל, יש אנשים, ואני בכללם, שלא שם. לא שם עדיין.. התורה עדיין לא נוכחת בחיים שלי כמו שהרצון שלי באמת שואף. ב"ה יש עוד עבודה...

ברור שאני מעריך את המקום שלי, ויודע גם להשלים איתו. אבל לרגע לא חושב לכבות את השאיפות שלי בגלל שאני עדיין לא שם. גם הרב קוק מדבר על זה, שאסור לכבות שום שלהבת רוחנית מעל המזבח, אסור לכבות שאיפות. אסור בתכלית האיסור...

"את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא"

(אוה"ק ג', עמ' ר"י)

אם נוציא דברים מפשוטם נגיד: דע מאין באת, כן, תעריך את הדרך שעברת, ולאן אתה הולך- תחשב את המסלול ככה שבסוף אתה מגיע לעוה"ב, לא משלים עם המקום שלך, לא מקצץ לעצמך את הכנפיים.. בכלל המקום האמיתי שלך הוא לא הצד הנגלה שלך, המקום האמיתי שלך הוא הרצון שלך- היסוד של האדם והעולם זה הרצון..

הרב קוק זצ"ל, ענק שבענקים, אמר:

"שאיפתי הגדולה היא לחבר. מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה - יפה אמר. בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה".

הנשמה שלו כל הזמן נקרעה בין מצוי לרצוי, לא שהוא לא חי בשלום עם עצמו, בוודאי שכן, אבל הנשמה שלו השתוקקה.. כל הזמן להתקדם, לחיות יותר, את התורה, את החיים. כל הספר חדריו מלא מזה.. כל ספרי הרב בכלל משקפים את הנשמה הגדולה שלו.

ככה אני רואה את זה. 

לפעמים בשיטות טיפוליות מסויימות (בעיקר במאה האחרונה), שבודאי יש בהן צד מאוד נכון- אומרים לך להשלים עם עצמך, זה מעולה, זה נפלא, אבל הם שוכחים את הצד השני- יש לי לאן לשאוף, כי הרצון שלי מעיד על המקום האמיתי שלי.

לפעמים אנחנו מושפעים מהשיטות האלה ושוכחים את זה. התפקיד שלי הוא לא להשלים עם עצמי, להשלים זה דבר אמיתי- לשמוח בחלקי, להודות על כל הטוב, להכיר במעלותיי, ובדרך שעברתי. אבל אסור שזה ייגמר בזה... 

כל עוד אני לא חי את התורה, כל עוד אין רוה"ק באומה, כל עוד אני לא במקום המקורי שלי- יש פה לא חסרון, כי אם מום ומחלה (הרב קוק באורות ישראל). ומי שלא חולה לגמרי- יודע שהוא חולה, ורוצה להגיע לשם. למקום הבריא, הנכון, גם לו כאדם פרטי. שהקשר ביני לבין התורה יהיה תמידי, לא ייפסק

ולהתקדם זה שני דברים שממש משלימים אחד את השני. לאדם שלא שלם עם עצמו יהיה מאוד קשה להתקדם מאיפה שהוא נמצא, כי הוא לא משלים עם זה שהוא נמצא שם. זה הולך ביחד. לא חייבים לראות את זה כגבולות שונים.

הרב קוק, ענק שבענקים (שכל מילה שתוסיף רק תמעיט), חי בקונפליקט מתמיד בין הרצוי למצוי, כנראה שגם לנו מותר לחיות ככה. וכנראה שאנחנו צריכים להתרגל לזה. לדעת איך להתמודד עם זה ברמה היום יומית. לחיות באופן כזה.

ביטוי לכך שאדם מחובר לתורה שזה מעסיק אותו, שהוא מדבר על זה. "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". השיחה זה דבר פשוט, לא מוסדר, לא פורמלי. משהו שבא מתוכך. השאלה שכדאי לשאול היא לא רק עד כמה אני מחובר אלא האם אני מתקדם. האם בעבר התקדמתי. וכל פעם שיש לי מסלול התקדמות בחיים שמחבר אותי ומקדם אותי למה שאני רוצה - זה סימן שאני שלם. איזהו השלם? המשתלם.

אם בנאדם יודע שהוא משתלם באופן עקבי וראה התקדמות הוא גם שלם עם עצמו.

מבחן התוצאה הוא לא הקריטי, אלא ההתקדמות אליה.

זה נראה לי תלוי גם בהתלבטות עצמה,

אם הוא לא בטוח ונוטה לכיוון יותר דתיי לייט,

או לא בטוח ונוטה לכיוון חרדי

או לא בטוח ונוטה לכיוון נוער גבעות

או לא בטוח ונוטה לכיוון חסידי

ואפשר להמשיך ולפרט סגנון אחר שקיים.

אז השאלה עד כמה מפריע לי הדרך שבינה הוא מתלבט לבין הדרך שלי ועד כמה.

יש אדם שחי את האמת שלו, אבל זו אמת אחרת משלך,

ולעומתו אדם שפחות חי את האמת שלו- הוא עדיין לא הגיע לרמה הזאת, אבל האמת שלו זהה לאמת שלך. אז.. על מה היית מוכנה להתפשר?

חשוב לי הביטחון בדרך, היציבות

בהנחה שהוא יודע שאין מושלם, תמיד יש לאן לשאוף. אנחנו יצורים כל כך דינאמים- אם הוא ממשיך ומברר את הדרך שלו אז אחלה.

יש שלב בחיים שכבר צריך להיות נטועים בקרקע.. אי אפשר לזוז עם כל נשיבת רוח..

למה הוא צריך להיות בדיוק כמוני? גם לא מרגיש לי נכון.. אנחנו שונים וזה בסדר. מתוך השוני צומחים דברים יפים.

אני מעדיפה את אפשרות ב'

ממש אבל!!

אבל זה אחרי שהגבת ל @advfb בנושא הביטחון 

מהסיבה הפשוטה שאני גם שואלת את עצמי אותה

בכל מקרה אני חושבת שיש פערים מסויימים שאפשר לקבל, בכל מקרה בד"כ יש איזה שוני מסויים בהשקפה ומשתנים.
 

ברור שאני רוצה בחור שסגור על עצמו ובטוח בדרך שלו, וכל עוד והפער הגיוני ולא מידי משמעותי זה לא מפריע.

מניחה שכל בת תגיב אחרת כמו שכבר ראיתי בתגובות... מניחה שבזמן אמת יותר יתפשרו על התאמה אם יש ביטחון

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

אלגריה

נסיה

אבל אלו היו חתונות קיץ

הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד

בחורף אני לא יודעת איך זה.

בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף . 

יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם

אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר . 

האולם קטן, 400 - 350 איש.

מעריך את הבדיקה.

נבדוק אם רלוונטי

שלא יהיה אופציה בפנים?

לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר

ונבחר באותו יום או יום לפני

בס"ד

היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.

כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...

מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה