ידי שמנוניות והיא מחליקה בניהן. התחושה מעבירה מעלה את המצב הרגיש איך אין למוח דבר לעשות. הוא מביט בה עוזבת אט אט איבר איבר. שוקעת היא לתהומות בהן עוד לא ביקרה. תוהה האם ואיך ולמה ואולי בכל זאת אך לא, אין היא יכולה להחזיר עצמה למקומה הטבעי. החצץ המידרדר בקול מעקצץ מזכיר פעם נוספת את המהירות בה נעליה מחליקות בירידה התלולה. הדרך למטה קצרה היא נזכרת ולמי יש דבק בשבילה?
רק לשכוח, מנוחה נכונה. ביאושה השפיות מרימה מבט ונותנת לכוחותיה האחרונים לצוף בעדינות כאובה מעלה.
רק לשכוח, מנוחה נכונה. ביאושה השפיות מרימה מבט ונותנת לכוחותיה האחרונים לצוף בעדינות כאובה מעלה.