"את מה אני רואה?",אני שואלת,לא מבינה מה גפן רוצה להגיד.
"את זה,את זה נו",גפן קצרת רוח.
מה נסגר איתה היום,התלתלים שלה מבולגנים מידי..
משהו קורה איתה.
"אני שמנה.
הבטן שלי ממש ענקית,אני לא אוהבת אותי",גפן לא מחכה שאענה,היא ממשיכה,
"את זוכרת שאבא תמיד צחק עלינו שאנחנו שמנות?אז הוא צדק.
תראי,אני נראת כמו דובי עצום",גפן מסתירה את הבטן בידיים,מדברת בשנאה כבדה.זה מפחיד אותי.
ילדה בכיתה ג',מה היא בכלל מבינה מהחיים.
וכן,אני זוכרת שאבא תמיד זרק בדיחות על כמה שאנחנו שמנות ואוכלות מלא מלא מלא אבל זה לא באמת היה נכון.הוא סתם אהב לצחוק בקול,לא משנה לו באמת על מה.
פשוט אנחנו היינו הקהל אז הוא ראה אותנו כל היום והחליט לצחוק לנו על הגוף אבל,
למה גפן חושבת שהיא שמנה?היא ילדה רזה ויפה.
"גפן",אני לוחשת אליה לעיניים,בלי שהכוכבים שנותרו בשמיים-ישמעו.
"את יפה.
כל כך.
יש לך עיניים ירוקות נדירות ושתיי גומות בלחיים ולב כזה עצום שמסוגל לחבק את כל הגלובוס",דמעה מתגנבת לי מהעין,אני משפילה מהר מבט.
גפן מחפשת לי את עיניים,נאנחת.
"הלוואי וזה היה נכון,מה שאת אומרת.",היא לוחשת לי חזרה בשקט כואב,כאילו מישהו עוקב אחריה.
"אבא צחק עלי תמיד
ואבאים לא טועים אף פעם".
.

