עד כמה שאוכל.
ראשיתו של הפולמוס הזה נעוצה בעצם בפרדוקס הצב ואכילס של זנון, המכונה "בעיית הדיכוטומיה" בו הוא הוכיח לוגית דבר ההפוך ממה שרואים בעיניים, מה שהיה אמור ליצור פקפוק ביכולת החושית לדעת את האמת.
(תקציר הפרדוקס ההוא, אם נפתח בתחרות בין צב לאכילס (שהיה האצן הכי גדול אז) אבל ניתן לצב פור של 10 מטר קדימה, האם אכילס יעקוף אותו? ובכן, לוגית, ניתן להוכיח שלא, שהרי כדי לעקוף אותו, הוא צריך קודם להגיע אליו, ואת זה הוא לא יכול לעולם לעשות כי הרי עד שהוא יגיע אליו, הצב יתקדם עוד טיפונת, ובזמן שהוא יעבור את הטיפונת הזו, הצב יתקדם עוד טיפטיפה, וכן הלאה על זו הדרך, ואם אנו רואים במציאות שהוא עוקף - אין זה אלא כי חושינו מטעים אותנו!)
במשך שנים זכה זנון לקיתונות לעג על התיאוריה המוזרה שלו... אך אח"כ היא הפכה לאבן יסוד בפילוסופיה, ואכמ"ל.
ובבוא דקארט - הוא טען - הלא יש לנו יכולת לגלות על מקרים בהם בבירור חושינו מטעים אותנו, לדוגמא אם נכניס מקל לכוס מים, שנראה אותו כשבור - בעוד דהוא אינו כן, וא"כ - הלא אפשר שכל חושינו מטעים אותנו, ואנו איננו יודעים!
מכאן, אמר דקארט, עלינו לחפש את הדברים הבסיסיים ביותר, שאינם מסופקים כלל, ומהם נתחיל את ידיעותינו, לשם כך עלינו להסיר את כל מה שאנו משיגים על ידי החושים, הוא הוסיף ופסל עוד ועוד, כי אולי הננו חולמים, - ולכן אין גם לדעת על עצם קיומם של החפצים אשר לגבי תכונותיהם מטעים אותנו החושים. ועוד, כי שמא ישנה ישות המעוותת את מחשבותינו, מה שמכונה טיעון השד המתעתע, שזו המקבילה לבעיה שאת הצגת, ואזי אפי' את המדעים האפריורים אי אפשר להניח כוודאיים, כי שמא אותו שד הוא הגורם לנו לחשוב ש2 ועוד 2 הם 4.
לבסוף, אמר דקארט, נמצא בידינו דבר ודאי, והוא - עצם קיומי, שהרי אם אני אינני - את מי מכשיל אותו שד? ואם אני חושב, ולו מחשבות מוטעות ככל שיהיו, אני הנני קיים בכ"מ.
משפט זה נחרט כ"אני חושב, משמע אני קיים" (זה תרגום לא מדוייק מצרפתית, בה נכתב החיבור, אך מספיק לנו...) כך הוא נכתב ב"מאמר על המתודה" ספרו הראשון של דקארט, אך לאחר שספג ביקורת - על כך שאם היה מערער על הלוגיקה, אזי לא היה שייך להשתמש בכל "משמע" שבעולם, ולשם כך, בספר הגיונות הוא השמיט תיבה זו וכתב "אני חושב, אני קיים" בהסבירו שאין בזה צורך ל"היסק" לוגי, אלא זוהי אינטואציה פנימית שאיננה תלויה בנכונות ההיגיון.
מכך כך הוא המשיך, שאף יש לנו ודאות בקיומו של ספק בעולם, שהרי אם לא נהיה ודאים בזה - הרי שבזה גופא יצרנו הטלת ספק... משכך, היו שאיחדו את משפטיו ל"אני מטיל ספק, משמע אני חושב, משמע אני קיים", מה שיכול לעקוף עוד בעיות, ואכמ"ל.
[טיעון זה מכונה "הקוגיטו"]
מכאן המשיך דקארט להוכיח על העולם בדרך הבאה: מאחר ויש בתודעתי מושג של אלהות, דהיינו ישות שאיננה בעלת חסרון כלל, הנה עלי לשאול - מניין לי מושג זה? הלא מעולם לא נתקלתי במישהו כזה, ואני עצמי בודאי אינני כזה, אז מהיכן נכנס לתודעתי עצם המחשבה על כך?, אות הוא, אמר, כי קיימת ישות זו, והיא היא שהחדירה למוחי את קיומה, ובהיות שרמאות ושקר, בהכרח תלויים באיזה חסרון - בוודאי אין האלהים רמאי, ואם הוא נותן לי לראות את העולם וכו', אות הוא כי אכן הוא קיים (העולם)!
אני מתנצל שבקטע האחרון קיצרתי, בעוד שהוא הכי משמעותי לך, אבל בהיות שהוא הכי מורכב, ואני עצמי טרם ירדתי לעומקו, כל שכן שקשה לי להסבירו, ועוד יותר מכך - בכתב, לכן הבאתי בקצרה את העיקרון, תוכלי להמשיך ולהרחיב! (בהגיונות הוא מביא עוד 2 ראיות לקיום הא-ל, אבל הסתפקתי בפשוטה, ממליץ לקרוא את הספר, לשונו אינה קשה מדי, אם כן יהיה קשה - התחילי בלקרוא את ספרו הנ"ל של שטיייניץ)
