ישבתי על החול בחוף הזה שאהבתי
והתגעגעתי כל כך, רק עכשיו אני מרגישה עד כמה
היה שם איזה חתיכת כף של איזה ילד ששיחק שם בעבר, פעם אנשים היו הולכים לים. עם הילדים שלהם.
לקחתי אותה אליי, היא הייתה שבורה, כמוני
העברתי חול עם הכף ליד שלי, ככה בשביל להרגיש אותו
אני אוהבת
באתי לפה כי רציתי לנקות את הראש קצת
והאויר הזה והריח עושים את שלהם
אני נושמת את הריח לתוכי, הוא ממכר
סימנתי סביבי גדר, עם הכף השבורה
טוב, זה לא באמת גדר, רק סימן סביבי, רק בכאילו
אני עוצמת עיניים וצוללת עמוק לתוכי
בין רגע נבנתה לה חומה. גבוהה. מרשימה כזו
ישבתי בתוך המצר שבניתי לעצמי והיה לי טוב לחשוב שאני לבד
סקרתי את המבצר שלי, אין דלת.
הכי טוב ככה. אף אחד לא ייכנס לתוכי.
המשכתי להריח את הגלים, הרגשתי אותם מתקרבים כמעט אליי. ונעצרים.
המבצר שלי לא מאפשר להם לגשת, אפילו לא להם.
שמעתי את צעדיו מרחוק.
הוא הגיע עד אליי, אהוב שלי.
ואני כ"כ רוצה לתת לו להיכנס למבצר שלי ולא מסוגלת
קשה לי לשמוע אותו מדבר אליי מעבר למבצר, כי אני רוצה אותו קרוב אליי
אבל אין דלת.
אני שמה את אוזני על החומה הגבוהה הזו, לשמוע אותו הכי קרוב
הקול שלו רועד. הוא מתחנן.
ואני נשברת.
לוקחת את הכף השבורה ההיא, אני אפרוץ את המבצר
וככה לאט לאט, נבנית לה
דלת
ועכשיו נשאר לי רק, לפתוח אותה
לתת לו הזדמנות להיכנס
להרשות
אני מרגישה את הלב שלי דופק חזק,
והדמעות שלי מאיימות לזלוג
אני כל כך רוצה וכל כך לא מסוגלת
תסכול.
ברגע הבא אני פשוט אומרת לו שיפתח
והוא פותח
החיוך שלו גורם לכל המעצורים שלי להיפתח
והדמעות זולגות
כל כך מוזר לי
וכל כך טוב.
רק אני והוא במבצר עכשיו.
אני והוא.
הדלת סגורה, אבל קיימת.
נתתי לך להיכנס למבצר שלי, רק לך. אני לוחשת לו, הוא מעריך.
ואחרי רגע או שניים אני בטוחה,
עשיתי צעד נכון.