להישאר עם הדברים שאני אוהבת, ובעיקר עם מה שלא
איך אפשר להתמודד עם כל הכיעור הזה בחיי שאין לי מושג
אני אלופה בלברוח, וגם בלהבריח, מזמן לא הסתכלתי פנימה להרבה זמן. פתחתי. ונבהלתי, נגעלתי ממה שראיתי, נגעלתי מעצמי.. ומעולם לא הודתי ברגשות שנאה עצמית, תמיד מכחישה, תמיד צוחקת לאמת בפרצוף. תמיד מתעלמת. תמיד בורחת. תמיד הולכת, תמיד רצה. ונופלת, וקמה ומנסה להמשיך, או לפחות זוחלת. תמיד זזה, ודוחקת
רק שלא יגיעו רסיסי האמת לאוזניים, רק לא להישאר איתה באותו מקום ליוצר משתי שניות, וכשזה קורה, כשאני לא יכולה יותר ואין לי כוחות, לא לשמוע ולא לרוץ או ללכת וגם לא להפנים אני צוחקת צחוק גדול ואכזרי (כלפי עצמי בעיקר)
וצחוק הגורל מכה לי באיטיות בפנים
ונדמה שרוצה להפוך לדמעות, אבל אני לא נותנת.. ממשיכה להיאבק
ונדמה שרואים אותו, את מאבק הדמים
עוויתות בפנים,
רעד בצידי הפה ועיניים בוערות מעוצמה ולחות מעצב ומזעם.
זעם על עצמך, שכבר לא יכולת להתמודד, שכבר לא יכולת לברוח, שכבר לא יכולת לעמוד.
-שחור מסביב-
-סחרחורת-
- - -
-ידיים-
-רעש עמום-
נחילים נחילים של דמעות זולגות במורד הפנים, ואין לזה סוף..
אני כאן, שוכבת במיטה ומתבוננת סביבי. בתוך כלום גדול
אני כאן, יושבת על כיסא מול שולחן עם מחברת ופיילוט, מציירת עיניים(שריטה מוזרה שכזאת)
ופה,
וכותבת מילה, ועוד אחת
משפט..
חזרתי לשיער.
המאבק עדיין נמשך.

