אני לא זוכרת איך התחמקנו מלעזור עם האוכל, נראה לי שפשוט לא דרשו משהו, רק מי שרצתה עזרה, אז נשארנו בחדר לדבר, ודיברנו על שנה הבאה, על מה מתכננים, לאן כל אחת רוצה להגיע. היא אמרה לאן היא לא רוצה להגיע, וזה הצחיק, כי זה היה בדיוק מה שאני רציתי.
באמצע השיחה קיבלתי הודעה שלא התקבלתי ל*אני לא אגיד כאן* (המממ היה לי אז נוקיה, שחור קטן וישן, זה מצחיק בפני עצמו) איכשהו לא היה לי אכפת
אבל אם הייתם אומרים לי אז מה יקרה בסוף (מה בעצם היה קורה? לא יודעת אבל...) גם בשיחה הזו היה ברור ש"שנה הבאה" זה לצאת מהבית, להתרחק להתחיל משהו חדש, אנשים חדשים. משהו אחר
מדהים כמה רחוק מזה מה שקרה בסוף

"לפעמים אני חושבת שהתיכון דפוק שאם הוא היה פחות מעצבן אז כן הייתי מסתדרת, ואז אני נזכרת שיש בנות שכן מסתדרות איתם, אז אולי הבעיה היא אצלי ולא עם הבית ספר. וזה מפחיד, כי אולי באמת אני הדפוקה? ואז מה יעזור לי שזה נגמר עוד כמה חודשים? אני מפחדת שגם שנה הבאה אני לא אצליח להסתדר עם אנשים ועם דברים שיהיה צריך לעשות."
היה משהו מדהים בלשמוע את כל הפחדים האלו, בקול של מישהי אחרת, להבין שזו לא רק אני, שמישהו אחר בעולם מכיר את זה גם.
אתם לא מבינים כמה מיוחדת הילדה הזאת, וכמה אני שמחה שהכרתי אותה.
~~~
גם שקד אמרה לי משהו דומה, שאלתי אותה איך בטירונות, והיא ענתה שזה כמו בטיול בצופים, כשכולן מסתדרות עם כולן, אבל את לא חברה של אף אחת, אז לאף אחת אין בעיה איתך, ואת בכל זאת בחוץ.
וזה היה מוכר עד כאב
ואז היא שלחה לי ש"כנראה אני פשוט לא מתאימה לעולם הזה".
שוב, מוכר עד כאב

מורכב. 

לחלק אולי יש לי תשובות, לחלק לא.

 

 

(חזרת לצבא? או שאת בבית כי קורונה? מה שלומך בכלל?)

ואני אשמח לשמוע (באישי) מה שיש לך לענות על זה.

אולי יותר מאוחר. קצת עמוס פה כרגע. אמנם חופש מהעבודה אבל הרבה דברים אחרים לקדם.