כשהאיש שלי היה עובד מ7 עד 15, ובעבודה שהוא אהב, הוא היה חוזר והיה שותף בעבודות בית ב50% ובגידול הילדה ב20% (שזה בסדר, הרוב זה היה הנקה. היום זה פחות ויש לציין שבשבת הוא מאכיל אותה ועוזר ולוקח אותה לגינה)
עכשיו הוא יוצא מהבית ב6 וחוזר ב18, 19. סיפרתי פה על איך קשה לו בתפקיד גם נפשית וגם פיזית, הוא חוזר גמור.
בנוסף אני גם ככה בבית
אז עבודות בית לגמרי ויתרתי (אבל הבהרתי לו שזה בגלל שאני בבית ושאני מצפה שזה יחזור להיות חצי חצי כשאעבוד) והוא שוטף את הבית בימי שישי, זהו.
מה שמפריע לי זה העניין של גידול הילדה. אני מרגישה שאני מאוד מתחשבת ושזה לרעתי... אם הוא מגיע ב18 (קורה פעמיים שלוש בשבוע) אז הוא מקלח אותה והחצי שעה הזה של שקט מורידה ממני המווווווון, נותנת לי את הכוח להרדים אותה. כשהוא מגיע ב19, כבר לא נשאר הרבה מה לעשות והיא ישנה. לפעמים היא מתעוררת וצריך להחזיר אותה לישון וזה לגמרי עלי. פה מגיעה הבעיה שלי. הוא לא מוכן. הוא חושב שאני לא מתחשבת, שהוא מאוד עייף. אני הסברתי לו כמה פעמים שאלה החיים, אנשים עייפים ובכל זאת עושים את מה שצריך לעשות, וגם אני עייפה. למשל הרבה פעמים אין לו כוח לצאת לקניות כשהוא חוזר. אני מרגישה שהוא לא מבין שאלו החיים. עובדים, עייפים ויש עוד הרבה מה לעשות אחרי זה, יש בית לתחזק. והוא מתעצבן שאני אומרת את זה, הוא אומר "לא אלו לא החיים, אם הייתי יכול לא הייתי עובד! החיים זה ליהנות!" וזה ממש מעצבן אותי כי זה כ"כ תלוש מהמציאות.
בקיצור אתמול הקשבתי להרצאה על איך ללמד תינוק להירדם עצמאית, ופספסתי חצי ממנה כי היא התעוררה כמה פעמים והוא לא רצה להרדים אותה בחזרה... וזה ממש עיצבן אותי. זה היה יכול להיות טוב לשנינו!
אז השאלה היא, איפה הגבול בהתחשבות שממש קשה לו נפשית ופיזית בזמן האחרון, ואיפה באמת צריך להעיר לו ולהעיר אותו?
ואיך עושים את זה שהוא יבין? כי כבר דיברנו על זה כמה פעמים וזה לא חודר...
תודה למייעצים...
עכשיו הוא יוצא מהבית ב6 וחוזר ב18, 19. סיפרתי פה על איך קשה לו בתפקיד גם נפשית וגם פיזית, הוא חוזר גמור.
בנוסף אני גם ככה בבית
אז עבודות בית לגמרי ויתרתי (אבל הבהרתי לו שזה בגלל שאני בבית ושאני מצפה שזה יחזור להיות חצי חצי כשאעבוד) והוא שוטף את הבית בימי שישי, זהו.
מה שמפריע לי זה העניין של גידול הילדה. אני מרגישה שאני מאוד מתחשבת ושזה לרעתי... אם הוא מגיע ב18 (קורה פעמיים שלוש בשבוע) אז הוא מקלח אותה והחצי שעה הזה של שקט מורידה ממני המווווווון, נותנת לי את הכוח להרדים אותה. כשהוא מגיע ב19, כבר לא נשאר הרבה מה לעשות והיא ישנה. לפעמים היא מתעוררת וצריך להחזיר אותה לישון וזה לגמרי עלי. פה מגיעה הבעיה שלי. הוא לא מוכן. הוא חושב שאני לא מתחשבת, שהוא מאוד עייף. אני הסברתי לו כמה פעמים שאלה החיים, אנשים עייפים ובכל זאת עושים את מה שצריך לעשות, וגם אני עייפה. למשל הרבה פעמים אין לו כוח לצאת לקניות כשהוא חוזר. אני מרגישה שהוא לא מבין שאלו החיים. עובדים, עייפים ויש עוד הרבה מה לעשות אחרי זה, יש בית לתחזק. והוא מתעצבן שאני אומרת את זה, הוא אומר "לא אלו לא החיים, אם הייתי יכול לא הייתי עובד! החיים זה ליהנות!" וזה ממש מעצבן אותי כי זה כ"כ תלוש מהמציאות.
בקיצור אתמול הקשבתי להרצאה על איך ללמד תינוק להירדם עצמאית, ופספסתי חצי ממנה כי היא התעוררה כמה פעמים והוא לא רצה להרדים אותה בחזרה... וזה ממש עיצבן אותי. זה היה יכול להיות טוב לשנינו!
אז השאלה היא, איפה הגבול בהתחשבות שממש קשה לו נפשית ופיזית בזמן האחרון, ואיפה באמת צריך להעיר לו ולהעיר אותו?
ואיך עושים את זה שהוא יבין? כי כבר דיברנו על זה כמה פעמים וזה לא חודר...
תודה למייעצים...
