איפה הגבול בהתחשבות?ציפ'קה
כשהאיש שלי היה עובד מ7 עד 15, ובעבודה שהוא אהב, הוא היה חוזר והיה שותף בעבודות בית ב50% ובגידול הילדה ב20% (שזה בסדר, הרוב זה היה הנקה. היום זה פחות ויש לציין שבשבת הוא מאכיל אותה ועוזר ולוקח אותה לגינה)
עכשיו הוא יוצא מהבית ב6 וחוזר ב18, 19. סיפרתי פה על איך קשה לו בתפקיד גם נפשית וגם פיזית, הוא חוזר גמור.
בנוסף אני גם ככה בבית
אז עבודות בית לגמרי ויתרתי (אבל הבהרתי לו שזה בגלל שאני בבית ושאני מצפה שזה יחזור להיות חצי חצי כשאעבוד) והוא שוטף את הבית בימי שישי, זהו.
מה שמפריע לי זה העניין של גידול הילדה. אני מרגישה שאני מאוד מתחשבת ושזה לרעתי... אם הוא מגיע ב18 (קורה פעמיים שלוש בשבוע) אז הוא מקלח אותה והחצי שעה הזה של שקט מורידה ממני המווווווון, נותנת לי את הכוח להרדים אותה. כשהוא מגיע ב19, כבר לא נשאר הרבה מה לעשות והיא ישנה. לפעמים היא מתעוררת וצריך להחזיר אותה לישון וזה לגמרי עלי. פה מגיעה הבעיה שלי. הוא לא מוכן. הוא חושב שאני לא מתחשבת, שהוא מאוד עייף. אני הסברתי לו כמה פעמים שאלה החיים, אנשים עייפים ובכל זאת עושים את מה שצריך לעשות, וגם אני עייפה. למשל הרבה פעמים אין לו כוח לצאת לקניות כשהוא חוזר. אני מרגישה שהוא לא מבין שאלו החיים. עובדים, עייפים ויש עוד הרבה מה לעשות אחרי זה, יש בית לתחזק. והוא מתעצבן שאני אומרת את זה, הוא אומר "לא אלו לא החיים, אם הייתי יכול לא הייתי עובד! החיים זה ליהנות!" וזה ממש מעצבן אותי כי זה כ"כ תלוש מהמציאות.
בקיצור אתמול הקשבתי להרצאה על איך ללמד תינוק להירדם עצמאית, ופספסתי חצי ממנה כי היא התעוררה כמה פעמים והוא לא רצה להרדים אותה בחזרה... וזה ממש עיצבן אותי. זה היה יכול להיות טוב לשנינו!

אז השאלה היא, איפה הגבול בהתחשבות שממש קשה לו נפשית ופיזית בזמן האחרון, ואיפה באמת צריך להעיר לו ולהעיר אותו?
ואיך עושים את זה שהוא יבין? כי כבר דיברנו על זה כמה פעמים וזה לא חודר...

תודה למייעצים...
יכול להיות שהוא באמת גמור פיזית וזקוק לעזרה ?משה

אפילו מקצועית?

 

רע לו בעבודה. לא פלא שהוא גמור ואין לו כח לשום דבר אחר.

הוא כבר דיבר עם הקבן וינסה לעבור תפקידציפ'קה
למרות שאני לא תומכת במהלך אבל זו החלטה שלו...
תנסי לרומם את רוחו ולשרוד. קשה להילחם בשתי חזיתותמשה

ואני קצת מבין שהוא לא מתלהב לעשות את זה. אז כשהוא מסיים להילחם בעבודה הוא הולך לנוח בבית, ולעזאזל התוצאות.

 

איך הוא מתנהג בשישי/שבת/מוצ"שים?  יש תחומי זמן אחרים שאפשר לתת לו אחריות?

אולי זה יעזורמוש השור...
תנסו לעשות סימולציה אחד עם השני במשחק תפקידים כשאת זה הוא והוא זה את ותציפו את הקושי.
כמובן תמצאו זמן נוח שמתאים לשניכם ושמטרת הפגישה תוגדר מראש
עושה רושםהנחש המקסים
שמה שמבדיל את בעלך מלעשות דברים בבית זה השעה עצמה...שבשעה 18 אין לו בעיה..אבל מ 19 והלאה הוא לא מוכן...

מובן לגמרי התסכול שלך..
עם זאת,הראש שלו עובד אחרת משלך..
הוא קם כל יום מ 6 וחוזר ב 19(פעמיים בשבוע)-ופה הוא פחות שותף- כי במלא הוא לא אוהב את העבודה שלו במלא הוא מתוסכל מהתפקיד אז בשבילו הבית זה המנוחה והנחלה שהוא רוצה עכשיו רק שקט..

לעומת זאת,כשהוא מגיע ב 18 הוא כן עוזר לך..
אז אני חושב שאולי תנסי לדבר איתו ולהגיד לו בצורה עדינה וטובה (לא בשעות הלחץ ומתי שזה קורה) שקשה לך.
שעצם זה שאת בבית עם הילדה זה לא הופך את זה לקל יותר..אני אשמח מאוד לעזרתך..זה יקל עלי מאוד !!

כי אמרת שהוא כן עוזר בד''כ בבית (לפני הצבא ) בעקבות העבודה והחזרה שלו מהעבודה..
שאת רואה שזה משםיע על הבנאדם.
העבודה זה חצי מהחיים של הבנאדם ואם לבנאדם לא טוב בעבודה זה באמת סיוט..

ואין ספק שאת צריכה לחדד לו את העיניין שיש זמנים לחוצים יותר וזה לא אומר -אם אתה עייף אז לא עושים כלום.
אנינו נעשה כמה שיותר דבר בצטרה יעילה וככה זה יקח לנו הרבה פחות זמן..


טוב זאת התנהלות טיפוסית של גבר ממוצעדי שרוט
להיות עצלן בכל מה שקשור במטלות הבית.

אבל הבנתי שרע לו בעבודה? אמיתי זה איום ונורא. באמת. לי הייתה תקופה שסבלתי במקום עבודה מסויים. זה פשוט נוראי. אין מילים אחרות.
רק לגבי ההרצאהבוקר אור
אם זאת ההרצאה של מכבי הם אמרו שישלחו קישור להקלטה ותוכלי לראות את זה שוב
אה נחמד תודהציפ'קה
אני לא חושב כמוך או התגובות שפה...יסוד היסודות
לדעתי בעלך עושה את המאמצים שלו כדי לעזור לך בבית. הבעל הוא זה שמפרנס והאישה היא העקרת הבית (כן היום זה שונה אבל-) ולכן רוב מטלות הבית הן מוטלות על האישה.
לפי מה שאת אומר הבעל אומר שהוא עייף כי באמת לא קל לקום לפני 6 ולהתפלל ולחזור הביתה מאוחר. הוא נותן לך יד בעבודות בית וזה מצויין, הוא אכפתי ואוהב. אז לא חושב שיש בעיה אצל בעלך. חיים עם תינוק יכול להיות מעיק, הכוונה שצריך כל הזמן להיות סביבו ואין מנוחה לאדם, אבל זו תקופה והיא תעבור בע"ה.
"כן היום זה שונה אבל" אבל מה?די שרוט
זה כמו להגיד, "צריך להוציא להורג מחללי שבת. נכון היום זה שונה, אבל"
אם היה סנהדרין ובית דין אז ברוריסוד היסודות
אבל איאפשר לזרוק את כל התפקידים על הגבר. הוא גם בנאדם. כשהגבר עובד והאישה נשארת בבית ומפילה עליו האשמות שהוא לא עוזר והוא לא מבין מאיפה זה בא לו- הוא בכל זאת אשם שהבית לא מסודר?
אני לא יודע אם היאמעובדת או לא אבל מגוף ההודעה נראה שלא
לא מקבלת.ציפ'קה
אני לא עקרת בית... אגב, כשאני עובדת אני מכניסה כפול ממנו (שזה בטח יישתנה אחרי שהוא ישתחרר אבל זאת לא הנקודה) אנחנו זוג, שוויוני והמטרה היא להתחלק שווה בשווה. כמובן גמישים לפי זמנים בחיים.

ונראה שאתה לא מודע למה תינוק יכול לעשות לאישה. האבא חייב להיות שותף, אפשר להיכנס לדיכאון אחרי לידה גם שנה אחרי הלידה. בריאות הנפש של האישה לגמרי תלויה בעזרה שהיא מקבלת.
קודם כל- כל הפוסט פה סובייקטיביחדר בריחה
בטוח שלבעלך יש הרבה יותר מה לומר ממה שאת כותבת פה כטענות שלו.

שנית,
אחלה שאת פורקת עליו, אבל הוא נשמע בעל מעולה, תעברי פה על שרשורים ותקבלי פרופורציות.

שלישית,
נסי לראות מה גורם לך לכלכך הרבה טינה אליו, זה נשמע עמוק יותר מחצי שעה פה חצי שם. כשאת סופרת כמה שקלים את יכולה להכניס וכמה עלובה המשכורת שלו, את צריכה לעשות חשיבה עם עצמך למה לומר דבר כזה, זה ממש לא בונה מערכת יחסים תקינה

רביעית
אני בבית עושה את כל הדברים שציינת, ויותר לפעמים. והקטע הוא תודעתי. אני עושה את הדברים האלה בשבילי, ולא מודד מה הוא עשה ומה היא. אני עושה כי חשוב לי שזה וזה יקרה, איבדתי ציפיות מאשתי- ופלא! אני כבר לא כועס ולא בודק בפנקס מה היא עשתה ומה לא, שמח על כל דבר שהיא עושה. וזה גם גורם לה להיות פה הרבה יותר בנתינה ככה.

קיצור, הגישה צריכה לעבור שינוי
אי אפשר שזה יהיה שוויוני אם שעות העבודה לא שוויוניותאביול
את לא עובדת, הוא עובד המון שעות. מה שוויוני בזה?
ברור בגלל זה יש גמישותציפ'קה
חולקת מאוווד על המשפט שלך "אנחנו זוגוואוו
שיוויוני והמטרה היא להתחלק שווה בשווה". אם הלו"ז שלכם היה שווה בשווה, אולי אולי אולי הייתי מסכימה איתך וגם זה לא בטוח. אם האופי שלכם היה שווה, אולי הייתי מסכימה איתך. אם הייתם בני אותו מין (חלילה!) אולי הייתי מסכימה. אני מציעה לך לא לחפש צדק ושיוויון אלא פשוט התנהלות שתהיה הכי טובה לשניכם. אין שיווין.
בגידול ילדים אין שוויון יש צד דומיננטי ויש צד שפחותיהודה224
ממש צודקת אין זוג שויוני.
לגמרילמה לא123

אל תחפשי שיווין,תחפשי שותפות

את הרבה עם הילדה וקשה לך?תשתפי אותו בקושי

אם הוא בתקופה עמוסה ולא מסוגל תקחו קצת עזרה ממשפחה או בתשלום

התחשבנויות רק עושות רע לנישואין

לא רק בגידול ילדים.. בחיים עצמם, יש שוניוואוו
מהותי בין גברים לנשים, בפרט בהתנהלות בבית. ומי שחא מבין ומחפש שיוויון וצדק גוזר על עצמו אכזבות לשווא
במילים שכתבת פה את משדרת לבעלך שהחיים לא כיףזוהרת בטורקיז
אני לא אומרת שאת לא צודקת.
אבל נשמע שלא טוב לבעלך בעבודה,הוא חוזר הביתה ואת מרגישה לו כמה זה החיים, ולא נהנים, עובדים קשה גם כשעייפים וכ'ו.
זה בעייני לפחות לא ממש תמריץ לעשות דברים.
ביום שהוא חוזר הביתה ב19, אפשר ללכת לישון שהבית לא מסודר.
אם יש אפשרות כלכלית להביא נערה שתשטוף כלים או תתלה ותקפל כביסה זה יכול להקל על שניכם.
מתי לקחתם פעם אחרונה בייביסיטר אפילו לשעה כדי שתצאו להתאוורר?
אני לא באה חלילה לבטל את המקום שלך, אבל אם קשה לו בעבודה ברור שזה משפיע בבית, מצד שני, כשהוא בא הביתה (והוא עובד קשה להביא לכם כסף, לא יודעת למה לעיתים לא מחשיבים את זה בתור עבודות בית,) וכשהוא מגיע הביתה הוא רוצה לקבל משב אוויר אחר.(ככה נשמע לפחות בעייני)
שהבית יהיה מקום קליל מקום שכיף לחזור אליו .
ואני לא לגמרי מסכימה איתך,יכול להיות שזה מה שראית בבית שלך - עובדים קשה אין מה לעשות זה החיים. אבל יש רמות שונות של קושי, ויש דרכים להקל על הקושי בעזרה חיצונית.
לא צריך מנקה שבטח עולה הרבה, אבל נערה שברה לקפל כביסה ולהכניס לארונות, זה עזרה שמקלה, אולי מדיח במקום לשטוף כלים.
נקודה למחשבה
כתבתי שעבודות בית הם ממש לא הבעיהציפ'קה
אלא הטיפול בילדה. למה שאני אביא נערה שעה אחת כל יום כדי לקח אוויר? שעה הוא לא יכול להיות עם הילדה? אפילו פחות! רבע שעה ככה להרדים אותה בחזרה?
נשמע לי קצת הזוי
מניסיון אמיתי ולא רגיל עם ילדיםיהודה224
זה בדיוק המקום שבו אין לגבר גרם של סבלנות להרדים , אני מבין שמדובר בתינוקת ממש במיוחד אחרי יום עבודה. כל כך ארוך מעיק ומתיש. לדעתי הוא אפילו מעדיף לבא אחרי שהיא ישנה...
אבל את רואה שהוא לא יכול,הוא מגיע גמורזוהרת בטורקיז
וכן,אם כרגע עד שתטפלו בזה, זה מה שצריך בשביל שיהיה לך אוויר, אז כן.
מה העדיפות השנייה? שתקרסי?
כתבת שעבודות הבית הם לא הבעיה, אבל בעקבות עבודות הבית יותר קשה לך ההרדמה של הקטנה לא?

אני מוציאה עכשיו את בעלך מהמשוואה ומתייחסת אלייך, את צריכה עכשיו אויר, עד שהמצב יסתדר,
אז תדאגי לעצמך ותמצאי לך זמן בערב לאוויר, ותביאי נערה שתשמור.
יש לילדה סבא וסבתא ? דודים?משה

אנשים אחרים שישמחו להיות איתה פרק זמן מוגבל?

 

(מה לגבי לקחת אותה במנשא? בדרך כלל הם לא מציקים במנשא בתנועה, לפחות בנסיון עם בת החודש וחצי שלי)

לא בקרבהציפ'קה
ולהרדם במנשא זה כבר לא מתאים לגיל שלה
נסי מוסיקה.משה


זה כבר נשמע שאת נתפסת לזה כפרנציפחולת שוקולד
למה לא?בת 30
באמת אני שואלת.
אולי קשה לו מידי להיות שעה שלמה עם הילדה.
נכון, מבאס, אבל אם זה המצב, אז זה המצב. דווקא קצת עזרה מבחוץ תיתן לך אוויר, ותרגיע את הענינים.
אגב, אני רוצה להגיד לך שמה שאמרת לו ''ככה זה בחיים, גם כשעייפים עושים מה שצריך''- זה יכול לבאס ת'חיים...
אני לא הייתי רוצה שבעלי יגיד לי משהו בסגנון הזה. זה היה נשמע לי כאילו הוא מנסה לחנך אותי. וזה די מעצבן. הייתי מעדיפה שהוא יקשיב ויבין מה עובר עלי, ואח''כ נראה מה עושים.
לגבי הרדמת הילדה- אין לי פתרון קסם. אבל אולי תדברו על זה איכשהו ותנסו לחשוב על פתרון.
אצלי כל ילדה נרדמה בצורה מאוד שונה . היתה לי אחת שנרדמה בסלקל, עם שירים של ר' שלמה קרליבך...רק ככה נרדמה. ואז העברנו למיטה.
עוד ילדון פשוט נרדם בעגלה שלו בעודו צופה בענין על המתרחש בבית.
עוד שתיים נרדמו במיטה עם בקבוק ומוצץ
ועוד אחת, אני כבר לא זוכרת...
אני מבינה שאת לא בענין של לתת לבכות, מבינה אותך, אני גם לא. אבל תדעי שיש לזה מחיר, שהרדמה הופכת להיות נקודת זמן רגישה וטעונה.
גם אני שילמתי את המחיר הזה...ובסוף מצאתי דרך שבה הם נרדמו בקלות, לאו דווקא במיטה.
מסכימה מאוד.תיתי2
זה לא הזמן לעקרונות.
הוא בתקופה קשה. בעבודה לא טובה, ביקורתית, מתישה.
בנוסף הוא אבא לתינוקת. זה אתגר גדול. (לאבא עם קצת יותר ותק - יותר קל לתפקד. במקרה שלכם הוא צריך ללמוד מאפס ולתרגל הורות לראשונה. זה קשה! זה מעייף!)
זה הזמן להקל מעליו, ליצור אווירה נעימה וכיפית בבית ובזוגיות כדי שיהיה לו מרווח נשימה - בית - מקום טוב וחמים לחזור אליו מהקושי שהוא חווה בחוץ.
לא עוד עבודה מאתגרת ומתישה (השכבת תינוק ראשון!!!) ואישה שמעירה לו ולא מרוצה מהתפקוד שלו ...



את לא רוצה אותו בדכאון.
זה הזמן להתחשב.
לדעתי קודם כלמופאסה
תרגילי את התינוקת לישון לבד.
לא צריך שום הרצאה ושום קשקושים.
שמים אותה בעריסה, יושבים לידה עד שהיא נרדמת
כמה זמן שיקח בהתחלה היא תבכה 3 שעות אח''כ שעה אח''כ תרדם אחרי 5 דק'
כך גדלנו את כל הילדים שלנו, כולם נורמליים, העצמאיים והכל בסדר ב''ה. ואם יש להן שריטות גם, לא איכפת לי, שיתמודדו.
👍יהודה224
הבעיה הגדולה מתחילה שהאמא לא מבינה איךךךך איךךך הילד בוכה ואתה לא נמצא שם בשבילו לנגב לו את הדמעות ולתמוך בו ברגעים הקשים....
מזל שיש לו אמא(;חולת שוקולד
ברוריהודה224
היא אמא מיוחדת בכל קני מידה וחבל שאני לא יכול לפרט יותר..
לא מתכוונת לתת לה לבכות. כבר ניסינוציפ'קה
א זה לא עובד
ב גם לנו זה לא נעים
ג לא שווה את זה
הא' בגלל ב' וג'מופאסה
אשתי גם לא היתה מוכנה
אמרתי לה, לא רוצה? בבקשה תקומי את (גם ככה הייתי בצבא רוב הזמן)
תאומים.
אחרי שהיא הפכה לחיזלית שקורסת גם נפשית וגם גופנית אמרה לי קח אותם תעשה מה שאתה רוצה.
תוך פחות משבוע התרגלו לישון לבד.

נכון מאד גם זה מה שאני עשיתי, מי שקובע/ת סטנדרטיהודה224
הוא חל עליו בלבד
הם לא התרגלו לישון לבד. הם התייאשו.עכשיו טוב
תקשיבימופאסה
אני לא בא לשכנע
אני ''מאמין בבחירה חופשית"
רוצים לגדל ילדים עצמאיים, חזקים, איתנים בנפשם ובדעתם? שם זה מתחיל
רוצים ילדים תלותיים, מפונקים? תקראי את הספר עקרון הרצף.
אני חושב שאפשר ללמד ילד להיות עצמאי וגם לתמוך כשקשה לומשה

לא חייבים לבחור את הצד המוקצן (שלך). צריך לתת לילד ביטחון אבל לא חייבים להעלם.

אמרתי להעלם?מופאסה
"יושבים לידה עד שהיא נרדמת" ציטוט



אה. זה סבבהמשה

(בגיל יותר גדול אני שמתי פודקסטים במצב הזה. אז הקשבנו שנינו ל"סיפור" ולא למלחמות השינה).

אתה מכיר ילדים שגדלו על פי עקרון הרצף?בארץ אהבתי
לא חושבת שצריך להיכנס כאן לדיון, ואני גם לא באה לשכנע. אבל לא אהבתי את הקביעה שכל מי שגדל על פי עקרון הרצף גדל להיות תלותי ומפונק. (וגם אם הכרת מישהו שכן, זה לא בהכרח מעיד על הכלל).

גילוי נאות - אני לא קראתי את הספר עיקרון הרצף, וגם ממה שאני מכירה לא מיישמת הכל כי לא רלוונטי למציאות החיים שלנו. אבל הכיוון של הגישה לדעתי נכון ואמיתי וזה כן נותן לי כיוון בשאלות שונות בגידול הילדים.
הילדים שלי עדיין קטנים, ויש דברים שאחרים יגידו שהם עדיין 'תלותיים ומפונקים' בהם (בעיקר בשינה), אבל אני בטוחה שעד שהם יגדלו הם יתבגרו באופן טבעי, והם מקבלים מזה רווחים אחרים.
וגם אני גדלתי ככה ויצאתי די בוגרת ועצמאית בסוף...
כן, מכיר הרבהמופאסה
כשהתחתנו הספר הזה היה באופנה בצפון תל אביב, כל העולם הסתובב עם מנשאות ופרצוף מאושר.
קראתי אותו ובאיזה שהוא שלב קרעתי אותו.

האמת שאני גם לא אוהב את הקביעה.
כנראה גם היא אפשר לקבוע כלום כשמדובר בגורים שיש להם אופי כבר מיום הראשון.
באמת שאני לא רוצה להאריך אבל אני עובד עם נערים בסיכון וכשאמא של נער מתלוננת ''לא אכלתי האכלתי, לא ישנתי לילות שלמים בגללו, מה לא נתתי לו וכו' וכו''' אני אומר בלבי, דווקא בגלל זה הוא מסובב אתכם באצבע הקטנה שלו.
אז אני לא קובע. כל ילד והאופי שלו ומה שמתאים לו.
מה שאני כן קובע, המדע קובע, שגם האמא צריכה לישון בלילה לפחות 7-8 שעות כדי להיות שפויה, סבלנית, חסונה נפשית.
הבנתי...בארץ אהבתי
עבר עריכה על ידי בארץ אהבתי בתאריך כ' באייר תש"פ 21:54
עבר עריכה על ידי בארץ אהבתי בתאריך כ' באייר תש"פ 21:54
עבר עריכה על ידי בארץ אהבתי בתאריך כ' באייר תש"פ 21:53
כמו שכתבתי, הספר הזה ממש לא התנ"ך שלי (ואפילו לא קראתי אותו בעצמי) אז אני לא יכולה ממש לדבר עליו, והוא גם לא העיקר בדיון.

לצורך העניין, אני ישנה מצויין ודי ברצף (ואם אני הולכת לישון בזמן אז מגיעה בכיף ל7-8 שעות שינה), נדירים הלילות שלא ישנתי טוב.
אבל בהחלט מתעוררת הרבה פעמים בבוקר עם שלושה ילדים איתי במיטה (הקטן איתי מלכתחילה), וגם מניקה בלילה (אין לי מושג כמה פעמים כי אני באמת מתעוררת בשביל זה). וגם נמצאת עם הילדים בחדר עד שהם נרדמים (ולומדת לנצל את הזמן הזה ככה שאוכל ליהנות ממנו).
ואני בטוחה שכשהילדים יגדלו יותר הם כבר לא יצטרכו שאשכיב אותם או לבוא אלי בלילה, ויגדלו בעז"ה להיות ילדים עצמאיים ומחונכים.
ניסית מוסיקה ?משה


השאלה כמה זמן ניסיתם?יהודה224
יום, יומיים. צריך להתמיד הרבה זמן משו כמו שלושה שבועות לפחות אין מה לעשות.
יומייםציפ'קה
יומיים שהיא בכתה 3 שעות. זה היה סיוט. כואבות לי האוזניים רק להיזכר בזה. אבל הירדמות זו לא כ"כ בעיה, אני מרדימה אותה בכסא נדנדה ומניחה אותה במיטה... הבעיה היא שהיא מתעוררת בערך כל שעה, שעה וחצי
כי היא לא יודעת להרדים את עצמה בסוף מחזור שינהבוקר אור
אנסה בהמשך היום לכתוב לך כמה טיפים
זה בערך כמו לגמול ילד מטיטול ולצפותיהודה224
שאחרי יומיים הוא יהיה בוגר מספיק שלא יברח לו...
אחר כך אנחנו שומעים בחדשותעמקאביב
על הורים שטילטלו את הילד . מי יכול לשבת ליד ילד כל יום ולשמוע צעקות במשך שלוש שעות במשך כמה שבועות?
ואם יש עוד ילדים? מה זה מלמד אותם? ילד נורמלי רגיל לשים לב לבכי של ילד אחר ולנסות לנחם אותו. שלא לדבר על השינה שלו
ובדיוק קראתי בלוג של אימא מאמצת , היא כתבה די הרבה על בעיות שהיו לילדים שלה שגדלו בפנימייה ואף אחד שם כמובן לא ניגש לכל בכי כי זה בלתי אפשרי.
בדיוקציפ'קה
בהחלט לא צריך לתת לילד לבכותיהודה224
צריך רק לאט ובהדרגה לתת לו ללמוד לישון לבד
אוי ואבוי. גישה נוראית.עכשיו טוב
בעקבותמופאסה
אלו מחקרים כבודה קובעת שהגישה שלי נוראית?

או שיש לה נסיון רב בגידול ילדים?
אתה קצת מנותקעכשיו טוב
ברוך השם שהיום כבר כמעט לא תומכים בגישה שלך.
המחקרים מראים שילדים שנרדמו בבכי של שעות ללא מענה, גדלו להיות עם עודף לחץ, נטייה לדיכאון ולייאוש.
אם באמת מעניין אותך, יש לי אין סוף מחקרים להראות לך.

תינוק קטן זקוק לידיעה שההורים שלו שם בשבילו, ממש כמו אוויר לנשימה. זה לא פינוק.
אם ההרדמות של התינוק מאוד קשה, אפשר להעזר. יש המון דרכים מעולות.
אבל להשאיר בוכה 3 שעות, קו אדום אדום אדום.
האם אמרתי לעזוב את התינוק?מופאסה
דווקא כתבתי לשבת לידו.
אפשר ללטף, לשים יד.
מחילהעכשיו טוב
פספסתי את השורה הזאת.
אמנם אני אישית לא הייתי עושה זאת, אבל זה משנה את התמונה.
סליחה!
הכי נגד בעולםמופאסה
להשאיר את התינוק לבד.
זה ממש אכזרי
אולי בגלל זה יצאתי די שרוט?די שרוט

זה היה כזה "אופס, א'(השם המלא שמור במערכת) נקבר בשלג שוב"

 

"אופס, א' התחשמל ממנורת הלילה החשופה שלידו"

 

"אופס, א' טובע באמבטיה שוב"

 

 

ולא הבנתי מעולם למה אני סובל מחרדת נטישה

תקשיב, רוסים זה סיפור אחרמופאסה
יש להם ראש מנוע מפלדה

היתה לנו מטפלת רוסיה פעם.
התינוקת בגיל שנה וחודשיים נגמלה מהטיטול.
לא יודע איך היא עשתה את זה...
אסור לתת לילד לבכות עד שנרדם זו נקראת כמדומני שיטת אדלרמוש השור...
הילד בשלב הזה מפתח את האמון בהורים שלו שמבחינתו בשלב ההתפתחותי הזה הם כמו אלוקים.
ילד שמפסיק לבכות אחרי הרבה זמן זה כי הוא התייאש. לא כי הוא הבין שהוא צריך לישון.
הדבר הזה בתת מודע פוגע בעולם האמוני של הילד. הבסיס של הקשר עם ההורים והקדוש ברוך הוא זה שאני מבקש ויש מענה. זה הבסיס של התפילה.
ברגע שהילד מתרגל לבכות ושלא עונים לו אז כך גם יהיה עם הוריו ועם בוראו ובכלל זה יכול לגרום למחלות נפש רבות- הדיבור זה הפילטר של הנשמה של הגוף. ברגע שהילד מתרגל שלא יעזור שהוא יבכה כי אף אחד לא יענה הוא פשוט יהיה שתקן ואטום והדרך משם לבעיות נפש ובעיות בזוגיות היא דרך ישרה.
נשמע מופרך לא?
האמת היאמופאסה
שלא בא לי להגיד לך מה שאני חושב על מה שכתבת.


סליחה, אם תינוק יכול להתמודד עם בעיותעמקאביב
שלו, למה נערים בני 17 לא יכולים? צריך פשוט להחליט שבעייה שלהם ויתמודדו. על אותו עיקרון. אם לא יתמודדו אז בעייה שלהם, למה צריך לטפל בהם? ולמה אישתך כועסת על הוריה, בחורה בגיל 17 לגמרי יכולה להתאפק ולא לעשות שטויות.
אני אמור לענות על זה?מופאסה
לא הבנתי איך זה לישון לבדאנונימי....!
אם אתה עם התינוק?
איך התכוונת שצריך להרדים תינוק? (שואלת באמת כדי לדעת)
ואיך פותחת השירשור מרדימה?
בהתחלה אני עם התינוקמופאסהאחרונה
יושב לידו, מלטף, שם עליו יד.
אז הוא בוכה הרבה זמן עד שהאדם כי רוצה שירימו אותו.
אם מתמידים, אח''כ הוא בוכה פחות ופחות
עד ששמים אותו ונרדם תוך 2 דק'
אני חושבת כמו קודמיי שגם כדאי מאוד להרגילהמקורית
את הילדה לישון עצמאית כי זה משו שיכול ללוות אותך תקופה ארוכה. ואז מגיע עוד ילד, ועכשיו צריך להיות זמינים לשניים.. ואח"כ עוד בעז"ה, כמה שתרצי, והנטל של הילדים הוא לא פשוט
תשתמשי באיזו שיטה שנראית לך טובה אבל אל תרימי ידיים אחרי יומיים כי העניין העיקרי הוא התמדה וזה לפעמים לוקח זמן. כך ייטב לשניכם.

בנוסף, העניין שאת רוצה שדווקא *הוא* יעזור ממה שהבנתי לא יקדם אותך הרבה כי הוא בגישה שונה משלך וצריך לגשר על הפער. בשורה התחתונה - מה שצריך זה שהבית יהיה מסודר ויהיה לך נעים ויהיה לך זמן לעצמך. אם אפשר לקנות את זה בכסף או להעזר בידיים נוספות אני ממליצה
אבלל.. אם השורה התחתונה היא ש*הוא יעזור* בדווקא אז פה זה כבר משו שעלול לעלות לך בהרבה אנרגיות ואולי לא יניב את התוצאה הרצויה. בין אם בגלל שהוא לא מאמין בזה ובין אם בגלל שהוא עושה כי הוא חייב ולא כי הוא רוצה לתת יד ולעזור.
לדעתי דווקא עכשיו בגלל המצב הרגיש בעבודה הייתי משחררת, ואם זה יעודד אותך אצלנו בבית לפחות לא כל שבוע הרצפה שטופה אפילו שממש בא לנו והבית הרבה פעמים מאוד לא מסודר. ולומדים להתפשר על דברים בחיים כדי שהעיקר שהוא שלום הבית יישמר.
האם זאת שאלה של התחשבות או מצב של תחרות הורדת ידיים?בסדר גמור

האם הוא מרגיש שותף לנעשה בבית?

אפשר למצוא פתרונות, השאלה באיזו גישה באים.. 

זה נשמע שאת לא מבינה מה המשמעות של התחשבותסודית
זה משהו רגשי
ובתיאור שלך זה נשמע כמו התחשבנות
20%, 50%..???
רע לו. הוא כבר הגיע לקב"ן. לאן הוא צריך להדרדר כדי שתרפי ממנו? תני לו לנוח זה לא יהפוך אותו לעצלן, ציטוט: "אבל הבהרתי לו שזה רק בגלל שאני לא עובדת כרגע.."
כשהוא יצא מהדיכאון יהיו לו כוחות לעזור.
עכשיו לגבי ההרדמה, ספציפית זה משהו שאני מאד אוהבת, שמה מוסיקה מיוחדת, או שרה, או מספרת
זה היה יותר בקטע שגם אני צריכה אוויר לבריאות הנפשית שליציפ'קה
ואני בפועל ממש לא מתחשבנת, רק לא ידעתי איך לתת לכם להבין את המצב...
גישה אמפטית יותר תתרום לבריאות הנפשית שלךסודית
את כל היום בבית, תדאגי לעצמך לחצי שעה שעה אוויר לא דווקא כשהוא מגיע מותש.
שיפוטי ומעליבציפ'קה
היית יכולה להגיד את אותו הדבר בצורה יותר... ובכן, אמפטית
אז הבנתסודית
להיות בבית כל היוםמופאסה
עם תינוקת , זה גם לא כזה מציאה גדולה לבריאות הנפש.

נדמה לי שצריך באמת מותש מאוד נפשית.
מצג שני גם את צריכה אוויר.
אז לדבר שוב ושוב בתקשורת מקרבת, בלשון אני צריכה לעזרה שלך. אפילו רבע שעה או חצי שעה. לפעמים כשמגדירים זמן קצר זה פחות קשה.

היתה לי תקופה כזאת מאוד מאוד קשה, נפשית גופנית. איך שהייתי מגיע הביתה הייתי קופץ בחבל איזה 100/200 קפיצות וזה עשה לי ממש טוב. אולי לקבוע איזה פעילות גופנית ביחד? צעד הראשון קשה, אחרי שיוצאים זה כיף. אז מקלחת קרה וזה פשוט מחדש גופנית ומנטלית.
למה? אפשר לעשות דברים חמודים עם תינוקתסודית
אפשר לעשות אמבטיה בצהרים עם צעצועי מים,
אפשר לטייל,
אפשר כבר להפגש עם חברה בגינה,

אשה צריכה גם לדעת לתמוך בבעלה אם הוא התמוטט נפשית, במיוחד אם הוא סה"כ אדם רגיש, מתחשב, ותמיד עזר עד לנקודה הזאת.
לא מקבלת את זה שאשה היא חלשה נפשית ואם עוברת על בעלה תקופה קשה היא לא יכולה לתמוך בו.
ממש כמו שמצפים בפורום מגבר שאשתו פתחה דיכאון אחרי לידה להתמודד עם החוץ והבית בלי הנחה...

זה לא צחוק כבר, אם הקב"ן יתחיל לערוך רישומים על המצב הפשי שמדרדר זה יכול להסחב גם לחיים האזרחים. זו תקופה לא ארוכה, אבל קריטית.
נכון שלפותחת קשה, כי אין לה אמא שתבוא ותעזור. וזה עיקר הקושי לדעתי פה. היא לא צריכה כל כך את העזרה היא צריכה את היחס אבל המצב שלו הולך ורע משרשור לשרשור (לפחות לפי מה שהיא כותבת).
אז צריך למלא את המאגרים הנפשיים מדברים אחרים זמנית, ולתמוך עד שהתקופה הזאת תסתיים.
לעניין השינה, אני לא מרדימה עצמאית.תיתי2
בסביבות גיל שנה הם מתחילים לישון לבד בין כה וכה.
אז חבל לי על הבכי והמאבק.
כן, מרדימה בהנקה, מרדימה בידיים, מרדימה עם בקבוק.
בגיל שנה בקבוק מים בגלל השיניים.
עד גיל שנה זה עובר.
לפחות אצלי.

לא נותנת לבכות, כמובן. לא חושבת שזה יוצר שריטה - אבל לא מסוגלת לעשות את זה.

בגיל 7-8-9 חודשים הם מתעוררים כל שעה כי הם רעבים.
הפתרון שלי להאכיל הרבה מוצק במשך היום, ולערבב מטרנה עם דייסה לפני השינה ואם מתעוררים בלילה.
אם זה לא פותר את הבעיה מיד, היא נפתרת ממילא כשמתחילים לאכול יותר כמויות של מוצקים.

כתבתי על הנושא כדי לומר שלא חייבים "להרדם עצמאית" ואין גיל מסויים שזה חייב לקרות, ואין שיטה אחת ליצור את זה.
ויש הרבה סיבות מסביב לשינה עצמה שגורמות לקשיים בשינה, ואפשר לפתור אותן.
כתבתי למעלהציפ'קה
שאין לי בעיה להרדים אותה בהנקה, אני מניחה אותה במיטה וזהו, הבעיה זה שהיא מתעוררת מלא
וכן אני יודעת שהעניין הוא ארוחות מזינות אבל כזאת ציפור אוכלת ממש קצת ואי אפשר להכריח אותה(אני גם לא ממש רוצה)
מכירה את זהתיתי2
בדיוק בגלל שיש לי ציפורים בבית
אני יודעת שזה חודשיים כאלה שעוברים.
שיטות להרדמה עצמאית כשילד רעב - פשוט לא יעילות...
רק להציע ולהציע עוד ועוד אוכל במשך היום +דייסה בבקבוק
תראי....אביול
נמשיך שאת לא מבינה את הקושי אצלו... הוא עובד כל כך הרבה שעות, אז זה מאוד קשה לבוא הביתה וישר לעבוד גם. כמו שאת צריכה את המנוחה אחרי כל היום, הוא גן צריך. אין מה לעשות . אני מבינה אותך מהצד הנשי ויודעת שגם אני הייתי נוהגת ככה, אבל בשכל אני יודעת שהוא עובד מאוד קשה ואין סיבה שיבוא הביתה וישר יתחיל לעבוד גם בבית... הוא בנאדם
שמתי לבלמה זה קרה
בימים האחרונים שהיו מס' נשים שפתחו שירשורים שנכתבו מתוך מצוקה או קושי וכנראה שההתבטאויות צרמו לשאר הקוראים, והתגובות היו שיפוטיות, ממש לא נעימות, מאשימות וכו'.

הפורום מיועד לכל אדם באשר הוא. ואם זה מה שאישה מרגישה, וזה לא לרוחי, או שאכתוב לה בצורה יפה שיש בידה טעות ולמה.. או שפשוט לא אגיב.

אנשים שוטחים כאן את כאבם, ומחפשים לקבל נחמה או הבנה.. אז גם אם לא מסכימים- יש דרך לומר.

ולדבי פותחת השירשור, בהחלט קש לך, ולטעמי זה מובן, כי כמו שבעלך כל כך, גם את עובדת קשה עם הילדה ומטלות הבית ובהחלט צריך עזרה, להירגע ולנשום..

פשוט תנסי להסביר בצורה הכי טובה ונינוחה את המצב, ואולי לכתוב..
מה שנראה לך..

בהצלחה
היי יקרהנגמרו לי השמות

הדבר העיקרי שהכי בולט מהודעתך הוא שגם בעלך וגם את נמצאים כרגע *במצוקה*.

 

שניכם נמצאים "במקום הקטן שלכם" - מקום בו אתם לא במיטבכם,

מקום עם המון קושי

עם הרבה תסכול

עם המון עייפות

עם המון כאב

 

בעלך - נמצא שעות על גבי שעות במקום בו *לא טוב לו בו*

לא טוב לו פיזית שם

לא טוב לו רגשית שם

וזה שואב ממנו אנרגיה כה רבה,

וממש מתיש אותו נפשית חלילה.

על המקום הזה,

נוסף לו עוד קושי רב של עייפות, נסיעות, תסכול מעצמו ומהחיים כרגע, ואולי גם התחלה של דיכאון חלילה או לפחות דיכדוך - שממש צובע לו את כל היום בצבע שחור בוהק.

 

כאשר הוא חוזר הביתה, הוא מגיע לאשתו האהובה ובתו האהובה - אך ככל שהן אהובות, טיפול בתינוקת קטנה ובילדים בכלל הוא קשה מאוד מאוד. ולעיתים מתיש.

ואפילו הרדמה של 10 דקות, ושמיעת בכי של 5 דקות, כאשר כוחות הנפש כבר כמעט גמורים או אולי גמורים לגמרי - כל דבר הכי קטן יכול פשוט לרסק. לשבור. באמת באמת ולא בכאילו.

ממש כמו ביטוי "הקש ששבר את גב הגמל".

אז קשה לו.

קשה לו לחזור ולדעת שעדיין הוא צריך להיות במוד של "עבודה" ולא של רגיעה ומנוחה -0 לקלח, להשכיב, להרגיע,

קשה לו!!!

ממש לא סתם - אלא באמת באמת קשה לו.

ועם זאת,

הוא מנסה ככל יכולתו.

ממשיך לקום כל בוקר

ממשיך עם נסיעות מטורפות

ממשיך עם עבודה ומסדגרת קשה יום יום

כאשר הוא חוזר ב18:00 הוא כן כ"כ כ"כ מתאמץ ועוזר

אבל שזה כבר 19:00 והוא מ6 בבוקר אחרי שינה טרופה גמור - זה פשוט כבר יותר מדי בשבילו.

הגוף שלו, הנפש שלו - צועקים הצילו!

אני פשוט לא יכול יותר!

אני רוצה!!! אבל פשוט לא *יכול* לא יכול. הכוח שלי נגמר,

אני חייב להתמלא ממשהו כי אי אפשר לעבוד על 0 אחוז בסוללה

הוא ממש על אדים כרגע.

 

ויש גם אותך יקרה.

אמא טרייה.

אישה מדהימה.

שעד לפני לא הרבה זמן לא הכירה כלל את כל האחריות המטורפת הזו שנקראית ילד

את היצור חסר אונים הזה שעכשיו פתאום בבת אחת תלוי בי 24/7 ואין לאן לברוח והוא תמיד תמיד שם

ואני תמיד תמיד אמא שלו

גם כשאני מרוטה מעייפות

גם כשכבר לא יכולה לשמוע טיפת צעקה - והילדה  המתוקה הזו צועקת - אני אמא שלה.

 

ואת כרגע לא עובדת, נמצאית איתה כל הזמן כל הזמן

וזה מתיש!!!!

ואו כמה זה מתיש!

עם כל הברכה והתודה העצומה לקב"ה עליה - בד בבד מגיע הקושי.

הקושי בהריון שסחבת אותה 9 חודשים שלמים!

הקושי בלידה הכואבת

הקושי בהנקה

הקושי בלילות שפתאום טרופים והעייפות התהומית זועקת לשמים

הקושי בגידול

הקושי באחריות

הקושי בתלות של יצור חסר אונים בך

הקושי במעבר החד הזה מלהיות אדון על עצמך ועל הזמן שלך - ללהיות משועבדת ממש ללו"ז ממש לא מסודר של יצור קטן וצרחן...

וזה קשה קשה קשה!

גם את באפיסת כוחות כרגע!

גם אתבעייפות תהומית

ואת רק רוצה יד שתושיט עזרה

ואת רק רוצה קצת שקט.

לישון לילה שלם

(פחחחח נשמע כמו חלום אוטופי לילה שלם אה?!)

להתקלח בשקט, לאכול בשקט, לצאת לבלות בשקט

אבל אין את השקט הזה!

אין!

יש צרחות

ובכי

וצרחות

ובכי

ועייפות

והרדמה

ושוב\

ושוב

ושוב

די!!! לפעמים משתגעים כבר ורוצים לברוח לאי בודד ולישון שם שנה שלמה אם אפשר!!!

אז גם את מגיעה לקצה היכולות שלך.

 

לכן, מה שקורה כאן יקרה, הוא ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****

 

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

 

אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*

הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.

 

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

 

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

 

אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר

מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת

 

נסי להשלים שינה בצהריים איתה

נסי כן למצוא בנרות עוד יד אפילו של נערה או בייביסטר

נסי להקל מעלייך באוכל מוכן, דברים קפואים, מדיח, מייבש, הורדת סטנדרטים לאפס, לעשות דברים שאת אוהבת ומטעינים אותך באנרגיה

ללמוד לאט לאט שיטות הרדמה אולי עם יועצת שינה וכדומה שיקחו ממך פחות אנרגיה, או כל דבר שאפשר לחשוב עליו

ולזכור שזו תקופה! היא קשה, אבל היא תעבור!!!

הילדה לא תהיה לנצח תינוקת, היא תגדל ב"ה, תישן לילות שלצמים, את תחזרי לכוחות שלך בגוף ובנפש, בעלך יסיים את העבודה המתישה הזו

זה יעבור

עוד שנה ואו עולם אחר

עוד שנתיים עוד יותר

אתם פשוט כרגע בעיצומו של משבר, בעיצומה של מצוקה אמיתית לשניכם בו זמנית וזה מאוד מאוד קשה

נסו עם כל הקושי *להבין* אחד את השניה

*לראות* את הקושי של השני/ה, גם אם מאוד קשה לכם - בכל זאת - להיכנס רגע ללב ולראש אחד של השנייה ולדמיין שאתם במקומו/ה יום שלם ואיך אתם חווים ומרגישים וכמה אתם מותשים באמת

 

לנסות להחזיק את הראש מעל המים כרגע בתקופה של ההישרדות הזו

ואח"כ יהיה אפשר לנשום הרבה יותר לרווחה

ובינתיים לנסות בכוח למצוא אפילו חצי שעה ביום לזמן של טעינת מצברים - להתמלא. לעשות דברים שאוהבים. לנוח. לישון. לאכול טוב. פעילות גופנית. זמן זוגי. לזכור גם את היופי והטוב בחיים גם עכשיו

 

יהיה טוב יקרה!

כבר יש הרבה טוב

ויהיה עוד הרבה יותר!

בהצלחה רבה רבה :פרח:

 

 

רלוונטי לכולנו בערך....בת 30
תודה!
לגמרי לכולנו נגמרו לי השמות

גם אנחנו מצאנו עצמנו בסיטואציה בה שנינו במצוקה פעמים רבות רבות...

באמת חשוב מאוד להבין את זה

חיזקת אותי ממש!!!ציפ'קה
וזה ממש נכון
אני כל כך שמחה לשמוע! בהצלחה רבה יקרה!נגמרו לי השמות


נפלא! תבורכימופאסה
לדעתי אין גבול בהתחשבות וזה משתנה בתקופות בחיי הנישואיןמוש השור...
המפתח לשלום בתחום הזה הוא תיאום ציפיות, הדדיות, תקשורת מקרבת חשוב לדבר על מה שמפריע זה נותן לבן הזוג מראה על עצמו ויכול לעזור לו להתגייס במשימות שצריך.
לפעמים הכנה מראש יכולה מאוד לעזור- לדוגמא אם יש הרצאה שאת רוצה לצפות בה תתאמי איתו מראש שחשוב לך ההרצאה הזו ותשמחי שאם הילדה תבכה שהוא יתפנה אליה...
והכי חשוב-שום דבר לא ברור מאליו, אנחנו הגברים סתומים בלראות דברים מעבר... תהיה מגבת על הריצפה אנחנו נדלג מעליה ובכלל לא נשים לב שהיא היתה שם.
התינוק בוכה- אם אנחנו באמצע משימה יקח זמן שנעשה אחד ועוד אחד כדי להבין שצריך לגשת אליו.. והדוגמאות רבות. זה האופי הגברי אנחנו ציידים ראיה צינורית. הנשים מלקטות-ראיה מרחבית...
אני מגיבה ממש לא מניסיוןJASMIN

נשמע שהבעיה ממש מורכבת, וקראתי את התגובות, למרות שקשה להכיל ולהבין צד שני שאתה גמור מעייפות/בעצבים וכו...

 

למה שלא פשוט תעשו לו"ז?

 

יום א,ג,ה הוא קם, ובשאר את??? זו הילדה המתוקה שהבאתם לעולם וזה טוב אם היא תרגיש משניכם את שיא הביטחון והאהבה.

בימים שאת מרדימה תורידי הילוך בבית, ובימים שהוא תנסי אולי לפנק אותו עם ארוחה ומילים טובות לפני..

 

ובכלל שניכם תדאגו לשני וכל אחד לחוד, זוהי תקופה מאתגרת אבל מבורכת והיא ממש עוברת מהר

 

 

גם מציעה לך לדייק האם חשוב לך שיטפלוואוו
בילדה כי את עייפה או בשביל הקשר שלו איתה או בשביל העיקרון? אם כי את לא יכולה בעצמך, אין לי מה לומר.. בני זוג צריכים לעזור זה לזה, בכל דבר.. במידת האפשר. אם בשביל הקשר עם הילדה, ובלצי אפשרי מצידו צריך למצוא דרכים איך כן לחזק את הקשר, ואם בשביל העיקרון, כבר הבעתי את דעתי, שאין שיוויון.. אני גם חושבת שאם תגידי לו שיעזור מסיבות של עייפות שלך או קשר עם הילדה, זה יותר ישכנע אותו מאשר סיבה של שיוויון. והשאלה גם איך קבלת הפנים כשהוא חוזר. בנעימות? בתלונות? במתן קצת זמן לאוורור ונחת או ישר בבקשה וציפייה לעזרה?
ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשהאחרונה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik

למשל, הרב ד"ר מיכאל אברהם שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

אתה באמת חושב שאדם כל כך בוטה, יצליח לשכנע מישהו?הסטורי

נקבתי בשמו בתור דוגמהshaulreznik

מן הסתם, לא חסרים רבנים בעלי השכלה תורנית ולהבדיל חילונית רחבות.

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

ה'רב' שהוצע כאןהסטורי

הוא הכל חוץ מאחד שדוסים (או בכלל אנשים שמאמינים בבורא ובתורה מן השמים) יקבלו ממנו...

טוב, אותו ספציפית אני לא מכירה..קל"תאחרונה

עניתי בכללי על העניין של פנייה לדמויות רבניות

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בראחרונה

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

דבר אלינו איש יקרדי שרוט

בתרגום לעברית שלימשה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

בהחלטנפש חבוטה

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

מנקודת המבט שלך או שלהם?משה

מתי זה התחיל?משה

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

לא אמרתינפש חבוטה

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

אז בסדר. חבוט וכושלמשה

והכי חשוב

בהצלחה !

תודהנפש חבוטה

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

שתדע שיש עוד כליםמשה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

אם יש יכולותשבורת,לבאחרונה

אפשר לחזור אליהם,

זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.

יש זמנים כאלה של עייפות.

מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.

טוב שאתה מדבר על זה.

איזה כאב.שוקולד פרה.

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

תודהנפש חבוטה

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

הייתי שםוהנה חלום

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

כמה כואב וקשה נגמרו לי השמות

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

תודה רבהנפש חבוטה

מעריך את המילים

כמה זמן זה ככה? נשמע קשה ממשלאחדשה

יודע לומר נק' מפנה?

מספרנפש חבוטה

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

מה קרה? ומה קורה?shindov

הרבה דברים קרונפש חבוטה

כרגע בעיקר דעיכה נפשית.

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...

בעיות שכניםggg

יש לנו שכן מבוגר שגר לבד, בן אדם נחמד וגם נדיב עם הרבה חסד. אלא שבזמן האחרון הוא התחיל לשמוע פודקסטים או שאולי זה טלוויזיה בתוכניות של דיבורים, לא יודעת מה, הוא שומע ממש חזק עד שזה נכנס לנו לסלון ואני משתגעת מהרעש הזה. זה כמה שעות ביום לפעמים ואני פשוט מתחילה לסגור חלונות מרוב יאוש (אבל זה לא לגמרי עוזר).

ממש לא נעים לי לגשת ולדבר איתו. אולי הוא יעלב, אולי הוא לא שומע כל כך טוב. אני לא יודעת מה הסיבה לשמוע כלכך חזק. מה עושים?

מן הסתם, לדבר איתו זה השלב הראשוןפשוט אני..

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אם הוא אדם טוב ונעיםמתואמת

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אם הוא מבוגרמתיכון ועד מעון

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

ננסה לדבר איתו. בטח אשלח את בעלי..ggg

השאלה היא כמה מבוגר..קל"ת

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

נראה לי מעל 80ggg

יש לנו שכנה מבוגרת ששרה עם הגברהחושבת בקופסא

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

כמורה לליקוי שמיעהחיוך2019אחרונה

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

מחפשים ישוב תורני כייפי,קהילתי וחם לגור בו.מכירים?עינב66

אחרי כחמש שנים, שגרים במקום שלא ממש שמחה בו, מחפשים את המקום הבא..

רוצה מאד ישוב, חם, קהילתי, מחבק.

תורני

עדיף באזור לא מאותגר מידי ביטחונית

לא צפון.

חשבנו על מבואות יריחו, עשהאל...

אבל רוצים לחשוב על עוד כיוונים בסגנון.

יש לכן רעיונות?

אשמח מאד שתחלקו איתי, ואולי תרוויחו שכנה כייפית;)

תורני וכייפי, היילכו שניהם יחדיו? 😉פשוט אני..

יהודית ודמוקרטיתאריק מהדרום

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&oזוזיק העכבראחרונה

עדי רן כבר חשב על זה

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמשaibrainora

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

היישובים החדשים זה נשמע מדהיםפתית שלג

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

מה ההגדרה של כייפי?לאחדשה

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

כייפי מבחינתי קהילתי וחם, מקבל.עינב66

חושבת שבעיקר כל ההתיישבות הצעירה היישובים החדשיםלאחדשה

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישוaibrainora

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

מומלץ מאוד - עטרת.רייצ'וש

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

אני גר באדוריים. היישוב בתמונה ששמו בערוץנחשון מהרחברון

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

מבואות ועשאל לא מאותגרים ביטחונית?ggg

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.