תמיד מעניין להסתכל על תמונה ולראות בה את הדברים הקטנים, הרגל שדורכת על פרח, החיוך המעושה, כנראה.
תמיד יהיה איזה משו אחד קטן שבטח אף אחד לא חשב במיוחד לצלם אותו, והנה הוא הצטלם. הוא הונצח באיזה תמונה עם איש גדול וחיוך רחב שתהיה תלויה על המקרר או בארנק.
תמיד מעניין לחשוב על האיש שעמד בצד השני וצילם, אולי הוא חייך תוך כדי. הסתכל על החיוך המעושה, שאולי היה בו גם שמץ של אמת, ונדבק. וכך הם עמדו דוממים כמה שניות. חבוקים בדומיה מחוייכת מעושה שתשאר לנצח.
אבל ממש לעיתים רחוקות יוצא לך לראות תמונה ואתה לא רואה שום דבר בה חוץ מחיוך טהור ואמיתי, אתה לא רואה את האבנים המלוכלכות, את הפרח הנבול או את הכלב שרץ מאחור. אתה לא חושב על מי צילם ואיך הוא נראה ומה הוא חשב בדיוק או מה היה שניה לפני שנלחץ הכפתור האדום או שניה אחרי.
אתה פשוט נשאב לחיוך של קסם. תמונות כאלה שכמעט תמיד צולמו בלי שלמחייך היה מידע שמצלמים אותו והוא בדיוק השיג משהו שהוא נורא רצה, או הגשים איזה חלום.
אולי הוא אפילו ממש מזיע והמדים שלו רטובים והוא מניף גבוה דגל
מדינת היהודים
ואתה לא רואה דגל. ולא יהודים. אתה רואה חיוך של משמעות.
והתמונה זוהרת.
