הרבה פעמים יש פער מסויים בין רצוי למצוי. יש כאלה שמאוד רוצים להיות משהו מסויים ולא שם לגמריי מסיבות כאלה או אחרות. בסוף כולם רוצים את השם ולעשות רצון השם, בפועל יש מציאות שלפעמים מקשה על זה וכל אחד מגיע עם זה למקומות אחרים.
 

קשה לי להגדיר את עצמי כממש דוסית ביחס לעצמי כי תמיד יש מה לשפר ואני בהכרח אראה כמה דברים אני עוד צריכה או רוצה לעשות ובפועל.. פחות.
יש תקופות שאני יותר מחוברת ורוצה יותר לקחת על עצמי דברים ויש תקופות שזה נשאר ברצון.

אני חושבת שבשאיפה הכללית הרצון הוא שגם "הדברים האחרים בחיים וכולי" יהיו מחוברים להשם, בלי הפרדה. אז לא יודעת מה נקרא ממש דוס ואם זה נכנס להגדרה או שבכלל אפשר למדוד דבר כזה, במיוחד כשזה דבר די פנימי ופרטי לאדם ומה שהחברה תגיד לא בהכרח תעיד על מה שהוא באמת.
 

אולי ביחס למגזרים יהיה אפשר להגדיר את זה יותר. וואלה לא יודעת איך ככה אפשר להגדיר את זה.

פשוט מעניין אותי איך אנשים מתייחסים לזהות הדתית שלהם.

מבין פחות או יותר את מה שכתבת ואני מבין שהעניין אולי הוא עד כמה אתה מסתייג ואומר שיש דברים שנשארים בגדר הרצון - ואשאל בכנות - אם אנחנו רוצים דברים באמת, למה שישארו בגדר הרצון? בגלל חולשה.

בעצם - ההכרזה הראשית היא מה שאני דן פה. לא החולשה שאדם מצוא בעצמו, כמו שכתבתי. השאלה איך הוא מתייחס לחולשות הללו.

אוקיי, אנחנו רוצים דברים ויש לנו חולשה כמו שכתבת. מז"א איך הוא מתייחס לזה?

נראה לי שלפעמים זה מבאס פיצוצים. ולפעמים פשוט מקבלים את זה, תלוי במה.

.איך כבר אמורים להתייחס לזה?

להיות שלם עם הדרך שאתה עושה ואם זה שאתה לא מושלם ובכל זאת לא להשלים עם החולשות שלך. זה עדין.

זה גם תלוי עד כמה זה נוגע ברצון עמוק ואמיתי שלך שאתה עובד על זה ונופל שוב ושוב.
יש דברים שיותר קל להחליק אותם וזה נהיה חלק מהשגרה ומקבלים את המצב, ויש כאלה שאתה לא רוצה לקבל את המצב כי אתה כן רוצה להתקדם ולא ליפול. 

אנחנו מלאי קונפליקטים פנימיים, זה חלק מאיתנו, נראה לי שרמת הקבלה או החוסר קבלה תלויה ברמת הרגישות לדבר או ברצון. לענ"ד. וזה משתנה מאדם לאדם

שאנשים שמכנים את הקב"ה אלו-הים אז הם פחות קשורים אליו ריגשית או שיש להם איזה תסביך דתי עם עצמם.

אצלי זה החיים שלי, זה המהות שלי, זה החיות שלי, זה העניין שלי בחיים, בלי זה אני  מעדיפה לא לחיות.

כאילו לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ובאמת מוזר לי שנהייתי ככה, ואני תוהה לעצמי אם זה באמת אמיתי.

אבל כנראה שכן...לפעמים זה אפילו קצת מפחיד, לפעמים זה מרגיש כאילו כל העולם זה כלום סתם תפאורה ויש רק אותי ואת ה'... אבל ממש רק לפעמים... 

מבחינתי זה זה העבודה שלי.. זה גם לוקח לי אנרגיות בהתאם... מאז שהתחלתי "לעבוד את ה' " הזנחתי הרבה דברים אחרים.

כי באמת שאר הדברים פתאום נראים לי חסרי משמעות עכשיו להשקיע בהם....

תודה על השאלה אגב...

(מרגישה שכתבתי בעיקר לעצמי כי אני ממש חושבת על זה לאחרונה...)

תמוה מאוד בעיני. מה הבעיה לכנות את הקב"ה א-להים?, זה אחד משמותיו לא? נראת לי תשובה שלאו דווקא תואמת את המציאות אלא מה שנפגשת במקרה.

לגבי הדברים שכתבת על ההרגשה - השאלה מה היחס בין הקב"ה לעולם. אם היחס בינהם הא מנותק אז העולם מאבד את משמעותו. אם יש בניהם יחס של קרבה אז העולם מקבל את משמעותו. זה לא פשוט לראות את זה מחובר. אבל ככה זאת ההסתכלות. 

לפי האשכנזים אלוקים לפי ספרדים א-להים (במידה ומשתמשים באמירה מכובדת)

שמעתי רבנים שיותר מזוהים עם מרכז הרב והקו שמשתמשים בשם א-להים כך שאין באמת..

ידוע כביכול שדוסים יותר אומרים אלוקים.. חחח זה דבר שאפשר להגיד.

ולא ה' / הקב"ה , זה כן אומר משהו.

כשמדברים על א-להים זה בדרך כלל סביב אמירות יותר שכלתניות.

ובאמת גם הרבה רבנים שמזוהים עם מרכז הרב והקו (במיוחד הקו) מדברים על ה' בצורה שכלתנית.

(מתוך ניסיון להפשיט אותו מהגדרות ומ'התפיסה הילדותית', וכמה מגמות מעין זה.)

סתם פשוט משיח עם הרבה אנשים שמתי לב לזה שאותם שהשתמשו בכינוי הזה (והאמת התכוונתי גם לאלוקים או אלו-הים זה לא משנה...) הרגיש לי שהם תופסים את הקב"ה בצורה מסוימת פחות ריגשית ואבהית 

וכאלה שמרגישים קשורים אליו באופן הנל קראו לו יותר "ה' יתברך" "ה'" "הקב"ה" 

אני לא מסתכלת על זה בתור הקב"ה והעולם... יותר על מציאות שהייתי רוצה להגיע אליה בתוך עבודת ה' ואיזה דברים בעולם מונעים או מרחיקים את זה ממני ואיזה דברים מקרבים אותי.

(ולאחר מחשבה נוספת, הגעתי למסקנה שאם לא הייתי מתחזקת את זה ומנגד מרשה לעצמי להכניס לי השפעות "חיצוניות", לא חושבת שהיה בוער בי הרצון לעבוד את ה' בצורה כל כך אנטנסיבית... כאילו די הייתי חייה את חיי כרגיל כזה בלי יותר מדיי... אבל כנראה יש איזה בעירות קטנות מדי פעם שמחזירות למסלול ואומרות כזה "לב אוהב זה זה מה שאת רוצה באמת...")

נשמע מעניין.

בשאיפה אתה או צדיק או רשע. במעשה אינו תמיד כך.

בתהלים פרק ראשון לא מוזכר  בינוני כלל. מדובר שם רק על צדיקים ורשעים.

אדם שבמעשיו בינוני אך שואף לקיים את דבר ה' בשלמות לקיים את כל ההלכה גם אם לא תמיד מצליח הוא עבד ה' הוא דוס מבחינתי. הנפילות לא מראות מה הרצון האמתי שלו.

אך אדם שלא אכפת לו שהוא נופל שלא רואה בכך שום בעיה. שכבר 'הותרה לו' כמו הרבה דתיים לייט שלא מקיימים מאה אחוז את ההלכה לא כי קשה להם ועובדים על זה אלא כבר התירו לעצמם. זו בעיה חמורה. הם בגדר מומר לתיאבון ואכמ''ל.

באיזה מקום הדת תופסת מקום בחיים שלך?

"מה אתה רוצה ממני? למה אתה לא בורח ממני? על מה אתה תוהה?  

מה אתה יודע"?!

לא ראויה בעיניי הגישה שלך, בלשון המעטה. אולי זו 'דתיות-חסר'..

אין הגדרות, יש יהודי.

יש יהודי שמקיים מצוות 5% ויש 30% ויש 75%.. וכל אחד מוזמן למצוא את עצמו על הסקאלה.

למה הוא רואה עצמו מחוייב?

רש"י- בחרבי ובקשתי.. 

הרצון, התפילה.

כך לפי הזוהר. 

נראה לי.

כלומר, באמת נראה לי שפחות או יותר רוב המצוות די טכניות ולכן זה לא כזה בעיה.

הקושי הוא עבודת הלב והדבקות בה'. 

של 0% או 100%?

כל האמצע זה שקר.. לא?

מבחינה מחשבתית - לחשוב שאין מחוייבות של 100% לצו הא-להי זה בכלל לא הגיוני.

מבחינה פרקטית - להרגיש ולהאמין במשמעות הצו הא-להי זה ממש לא פשוט ולכן יש מקום למידת הרחמים שמתחשבת בזה שאדם הוא לא מלאך ויש לו חולשות.

את מדברת יותר במישור הפרקטי שאותו חיווית שבאמת אין הגיון שם להגיד הכל או כלום כי בחיים המעשיים תמיד לא יהיה 'הכל', אז הדרך הזאת מובילה לאופציה של ה'כלום' ישר.

לעומת זאת מבחינת יושר אינטלקטואלי צריך להיות כנים ולומר בפה מלא מה הגיוני ומה לא. זה מה שהיה חשוב לי להעביר.

'דוס' -זה נטו חיצוניות. לרוב זה משתמש כפוזה. 

הולכת לפי האמת שלי

בלי הגדרות וזה

ובכל זאת..

המלחמה יכלה לנטוע בי גבורה, מסירות נפש, רצון לחיים משמעותיים יותר בשל הידיעה כמה חיי אדם נגדעו... איזה אנשים איבדנו שיש להשלים את החלל שלהם..

לא זכיתי שקרה..

ב"ה לא חוויתי מקרוב ואני יודעת שאי אפשר להשוות את העוצמה וההשפעה לעומת מישהו שכן, אבל זה כן הוביל לחשבון נפש והוציא אותי משאננות. ברור שהשתניתי. מעבר לזה, בעקבות ה7.10 התבררו לי כל מיני סוגיות כמו היחס לכלל ופרט בעם ישראל (חטופים), שירות- עד כמה, היחס שלי לגיוס בנפרד ולקריאות לגיוס חרדים בנפרד. עד כמה אני מעורבת במה שהעם עובר, כמה אכפת לי ומה אני עושה עם זה. היחס שלי לשמועות קשות וסיפורי זוועה- איך אני מתמודדת עם זה, איך אני מתמודדת עם אנשים סביבי שרואים את זה אחרת ממני ורוצים לשתף אותי... נגיד אני נמנעת מלשמוע סיפורי זוועה, ואני לא אוהבת להגיב בזעזוע ולשקוע בזה אבל מה לעשות כשמישהו שכן בוחר לשמוע בא לפרוק אצלי תזעזוע שלו (בדרך קבע). וגם היה מדהים לראות את ההתעוררות של הזהות היהודית בעם.

מה הכישרון הטבעי שלך? מה למדת?

בינתיים אני במקומך הייתי יושב בבית ולומד שני דברים לעומק

1.AI

2. אקסל

ולא פחות חשוב מזה את השילוב בניהם.

אקסל אני מכיר קצת, היה לא מעט בתואר..

וגם יודע שיש קורסים חינמיים..

איך לומדים ai? אתה מכיר דרך או קורס?

ותוכל להסביר מעט מה יש ללמוד בזה? 

כללומר. לנצל את הזמן כדי להתקדם מקצועית ולא רק "לחכות" שמישהו יואיל בטובו להסתכל עליך. כמובן גם הקו"ח שלך יתעדכנו  בהתאם.

לימודי AI ברשת - למה זה לא שורה? 

AI יש לא מעט חומר. הייתי מחפש ללמוד על השילוב בין AI לבין המקצוע שלך. כלומר  איך לשאול שאלות על טבלאות דוחות וחשבוניות וכל אלה. בסוף איך לעשות את העבודה שלך טוב יותר.

יש הבדל גדול בין סיום לימודי חשבונאות ובין מי שמחזיק ברישיון לעסוק בראיית חשבון.  

אם אתה עם רישיון - חיפוש העבודה הוא שונה מחיפוש מקום לעשות בו סטאז'  

גם כיוון תעסוקתי הוא שונה - עם רישיון אתה כבר צריך לבחור כיוון התמחות / תת-התמחות מקצועי בתחום הגדול של ראיית חשבון.   

לעשות לו"ז יומי. שכולל לימוד קבוע קודש או חול, אם אפשר כזה שמתקדמים בו.

לקבוע יעדים, כמו ספר קודש מסויים או פרק זמן קבוע או קורס מקצועי אונליין, אפילו סדרת שיעורים תורניים באתר של ישיבה או מכון מאיר

זמני ארוחות יחסית קבועים, ארוחות מזינות.

לשים לב לזמנים האידיאליים בשבילך לשיון ולקום, להתאים את הזמנים של היום למקצב הטבעי שלך.

לשמור על קשר עם אנשים אחרים

לטפח את הבית והסביבה.

למצוא התנדבות- זה משהו שיכול להיות זמני ואחר כך להיפסק או להשתלב בעבודה שתמצא

לחפש פרויקט כלשהו שלך, שאתה רוצה לממש בזמן הבינתיים הזה.

בהצלחה ושיעבור מתישהו

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

אני מכיר קצת את הפורומים שם, במיוחד את עצכ"ח הידועה. הלמדנות והחריפות אכן רמה גבוהה, היתר לא תמיד.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

ובפועל ב95% באותם התכנים שעוסקים בהם תלמידי החכמים החרדיים, הפורומים שהזכרת מספקים את הסחורה שצריך.

זה אפילו יתרון עצום, ומהמקומות הבודדים שבהם יכולים לדון באותה הסוגיה אברך מרמת גן עם אברך בכולל ברכסים וכד'.

אני מכיר יותר את פורום לתורה, והוא באמת נועד להיות מקום סגור יותר מאוצר החכמה, אבל עדיין הוא משרת המון לומדים מכלל הישיבות.

הבעיה שה'בעל הבית' שם חרדי. אתה יכול לבוא, אבל תרגיש אורח.

וגם בתוכן. זה כמו להיכנס לבני ברק. גם אם יקבלו אותך יפה, אתה אורח. כתבת שאתה מכיר את הפורומים. לא הרגשת כך?

צורת החשיבה, המקורות, די הכול. לרוב המנהלים מכבדים את תופשי התורה אצלנו, אבל עדיין הם בעלי הבית.

הריון ולידה

פה זה פחות רלוונטי

מה שיעזור זה להחזיר כל פעם

כל פעם

אבל זה מתיש ומנסיון אישי באיזה שלב באמצע הלילה נשברים כי רוצים לישון

עם הזמן זה עובר.

ואתם כהורים.

אל תרגישו שנכשלתם אם היא בכל זאת מגיעה למיטה 

כיף להיות במיטה עם אבא ואמא!  לא נורא בכלל. אם יש מיטה רחבה מספיק

והילדונת לא בועטת נוראות תוך כדי שינה, לא נורא. חושבת שזה נותן בטחון

לילד.  אולי להתפלל על זה, אם זה מפריע? לבקש עצה טובה מהשם?

משם אפשר להתחיל. אחר כך להתקדם...