אם הפנים שלנו היו איפה שהידיים
אנשים היו אוהבים את עצמם יותר בגלל שהם היו שונים? יעל שואלת וממשיכה, כאילו לא מחכה לתשובות. כאילו אינה צריכה כאלו. כי יעל יודעת בעצם
ויעל אומרת לי שאנשים הם מצחיקים כי הם כל היום בוכים על דברים שאין להם ואיך שהם היו רוצים להיות כמו האחרים. יעל אוהבת את כל האנשים כמו שהם. היא אומרת שהם מתוקים נורא, ואני רק מגחכת ובאמת יש לי לבכות, כי יעל לא יודעת שהלוואי והעולם הזה היה מלא באהבה עצומה כזאת כמו שיש לה בזרת הקטנה שלה
אז אנשים בעצם רוצים להיות מישהו אחר? היא שוב תמהה תמיהה גדולה,
את חושבת שאנשים היו רוצים שאמא שלהם תמות כמו אצלינו?
(יעל אומרת מתה ולא הלכה לעולמה כי יעל חושבת שלהגיד מתה זה יותר אמיתי. כי ליעל היה עצוב וכואב כשאמא מתה ולא הרגיש לה שמתאים להגיד הלכה לעולמה,זה מרגיש מילה טובה מדי. וכשאמא מתה זה לא טוב. זה בטח כאב לה למות, כי ליעל זה כאב)
ואני רק מביטה בה בעיניים גדולות ופורעת את שיערות ראשה הקטן. יעל נותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת אם אבא משוגע (יעל אומרת משוגע. היא אוהבת להגיד את האמת)
הוא בטח נהיה משוגע כי כואב לו שאמא מתה
אפילו שזה היה מזמן הלב שלו צועק כי הוא מתגעגע לאמא, וכשלב צועק חזק מדי ואין מי שישמע, אז הראש נעלם, כי חייב שיהיה איזון (איזון זאת מילה שגדולים משתמשים בה הרבה, ואף פעם לא מקיימים אותה בפועל) אז הלב לקח מקום גדול בכל הגוף והראש של אבא נעלם.
אני מתבוננת ביעל ואומרת לה פתאום "את נשמה טובה" (וזה לא פייר שנשמות טובות סובלות ככה,מוסיפה לעצמי) ואני עצמי מרגישה מבולבלת בתוך כל השחור הזה שאנשים קוראים לו עולם גדול ויפה
יש לי בכלל תשובות לילדה הזאת?
לעצמי אין לי תשובות ושאלות כבר נמחקו
(פעם שאלתי את דוד אליאב אם לעשות צניחה חופשית זה מפחיד ואם מרגישים שנופלים, אז הוא ענה שנופלים ואח"כ זה נגמר... אח"כ מפסיקים ליפול, ואני חושבת שהוא שיקר לי כי לפעמים בנאדם נופל וממשיך כל החיים ליפול אפילו אם פיזית הוא על הקרקע). יעל מסתכלת עליי ושואלת אם אנשים אוהבים את עצמם כמו שהם. והיא לא צריכה תשובות
יעל יודעת שהם יפים כמו הכוכבים בשמיים
ועצוב לה שלא כולם יודעים את זה. "אני אוהבת את כל האנשים פה,אפילו אם הם משוגעים או מפחידים או כואב להם או שהם מתים.
אני אוהבת את כולם
והלוואי שהם היו יודעים".
(אז עכשיו אתם יודעים)
אנשים היו אוהבים את עצמם יותר בגלל שהם היו שונים? יעל שואלת וממשיכה, כאילו לא מחכה לתשובות. כאילו אינה צריכה כאלו. כי יעל יודעת בעצם
ויעל אומרת לי שאנשים הם מצחיקים כי הם כל היום בוכים על דברים שאין להם ואיך שהם היו רוצים להיות כמו האחרים. יעל אוהבת את כל האנשים כמו שהם. היא אומרת שהם מתוקים נורא, ואני רק מגחכת ובאמת יש לי לבכות, כי יעל לא יודעת שהלוואי והעולם הזה היה מלא באהבה עצומה כזאת כמו שיש לה בזרת הקטנה שלה
אז אנשים בעצם רוצים להיות מישהו אחר? היא שוב תמהה תמיהה גדולה,
את חושבת שאנשים היו רוצים שאמא שלהם תמות כמו אצלינו?
(יעל אומרת מתה ולא הלכה לעולמה כי יעל חושבת שלהגיד מתה זה יותר אמיתי. כי ליעל היה עצוב וכואב כשאמא מתה ולא הרגיש לה שמתאים להגיד הלכה לעולמה,זה מרגיש מילה טובה מדי. וכשאמא מתה זה לא טוב. זה בטח כאב לה למות, כי ליעל זה כאב)
ואני רק מביטה בה בעיניים גדולות ופורעת את שיערות ראשה הקטן. יעל נותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת אם אבא משוגע (יעל אומרת משוגע. היא אוהבת להגיד את האמת)
הוא בטח נהיה משוגע כי כואב לו שאמא מתה
אפילו שזה היה מזמן הלב שלו צועק כי הוא מתגעגע לאמא, וכשלב צועק חזק מדי ואין מי שישמע, אז הראש נעלם, כי חייב שיהיה איזון (איזון זאת מילה שגדולים משתמשים בה הרבה, ואף פעם לא מקיימים אותה בפועל) אז הלב לקח מקום גדול בכל הגוף והראש של אבא נעלם.
אני מתבוננת ביעל ואומרת לה פתאום "את נשמה טובה" (וזה לא פייר שנשמות טובות סובלות ככה,מוסיפה לעצמי) ואני עצמי מרגישה מבולבלת בתוך כל השחור הזה שאנשים קוראים לו עולם גדול ויפה
יש לי בכלל תשובות לילדה הזאת?
לעצמי אין לי תשובות ושאלות כבר נמחקו
(פעם שאלתי את דוד אליאב אם לעשות צניחה חופשית זה מפחיד ואם מרגישים שנופלים, אז הוא ענה שנופלים ואח"כ זה נגמר... אח"כ מפסיקים ליפול, ואני חושבת שהוא שיקר לי כי לפעמים בנאדם נופל וממשיך כל החיים ליפול אפילו אם פיזית הוא על הקרקע). יעל מסתכלת עליי ושואלת אם אנשים אוהבים את עצמם כמו שהם. והיא לא צריכה תשובות
יעל יודעת שהם יפים כמו הכוכבים בשמיים
ועצוב לה שלא כולם יודעים את זה. "אני אוהבת את כל האנשים פה,אפילו אם הם משוגעים או מפחידים או כואב להם או שהם מתים.
אני אוהבת את כולם
והלוואי שהם היו יודעים".
(אז עכשיו אתם יודעים)
)