הם יעני מבינים יותר טוב ממך.
אבל הם תכלס לא מבינים כלום
זה משגעע
הם יעני מבינים יותר טוב ממך.
אבל הם תכלס לא מבינים כלום
זה משגעע
^^^~אניגמה~(זה פשוט התחבר לי למשו
)
אבל זה בדיוק היה אתמול..
אבל אני לא יגיד בחיים לבנאדם שאני מבינה ויודעת כי אני מבוגרת..
אם כבר אני מבינה ויודעת כי אני מכירה תסיטואציה או משהו כזה..
"כָּךְ טִיבָם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים, וְאֵין לָדוּן אוֹתָם לְכַף חוֹבָה. עַל כֵּן חַיָּבִים הַיְלָדִים לְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בְּסַלְחָנוּת וּבְאֹרֶךְ-רוּחַ, כִּי אָנוּ, הַמְּבִינִים אֶת סוֹד הַחַיִּים, אֵינֶנוּ מְיַחֲסִים לַמִּסְפָּרִים חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה."
ועוד ועוד ציטוטים שכאלה.
במיוחד אם זה מבוגרים שהם אבא, אמא, המנהלת, היועצת, ועוד כמה אנשים מהרווחה.
והם לא מבינים כי הם לא יודעים.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)