הרבה יותר קל להיכנס מתחת לשמיכה, לא לדבר עם אף אחד חוץ מהשדים שלי ולהתעלם מהחיים

אין לי עם מי לדבר על זה. אני כבר חצי שנה בלי טיפול ולא אתחיל אחד חדש רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר, ואומנם כשנולדים ילדים הלב מתרחב ויש עוד המון אהבה, אבל זה לא קונה להורים שום דקה נוספת, ההפך

הלוואי שיכולתי לדבר עם אחת החברות שלי אבל מי מהן בכלל מכירה אותי ולא את ריעות המדוכאת של כיתה י? אף אחת. אני לא טובה עם בני אדם

ומצב הרוח הזה הגיע בגלל דבר טיפשי, אבל אני מי שאני וזה גרם לי להתמוטט בבכי ועכשיו כואב לי נורא




אנחנו יודעים הרי שאין לי תקווה, אז מה יעזור להעמיד פנים שכן
זה פורום הייאוש שלי. והייאוש עוד לא נגמר

התעייפתי, נגמרה לי הסבלנות. הייתי אמא בלי החלקים הטובים כבר יותר מדי זמן