אז התחלתי לכתוב משהו

מכתב פתיחה

אז התחלתי לכתוב משהו.Phoenix

אני באמת לא יודעת אם זה שווה את המאמץ
אשמח לביקרות אמיתית (ובונה, אם זה לא מקרה אבוד)

**
פלאשבק
ויורד קצת גשם, ולילה
יובל מחבק אותה והדובי שלו נשרך אחריו על האספלט הרטוב
טל צועק לה מקצהו השני של הכביש לא לזוז, תוך חמש דקות הוא חוזר, היא רק צריכה לשמור על יובל
הוא הבטיח לה שאחרי שהוא יחזור עם הכסף הוא מפסיק עם השטויות הם יקנו דירה , והיא תוכל לקנות לעצמה בגדים חדשים ואולי הם גם ילכו למסעדות מידי פעם
הם עומדים שם בגשם ומחכים, מחכים לחיים חדשים
אבל היא ויובל נשארו שם תחת שמיים בוכים עד הבוקר
עד שסירנות המשטרות עזבו, עד שהגשם הלך
ולקח איתו את טל

**

""אביב מה נסגר איתך?
כיבוי אורות אילנית כבר שעה צורחת"
"אמ, וואי סורי אני באה"
היא קפצה מחומת האבנים, מנערת פירורי אבק בלתי נראים
מתחמקת מאלינור שבוחנת אותה בחשד וממשיכה איתה לעבר מתחם חדרי השינה
"ראיתי את יובל מקודם, מוסר לך חיבוק הילד, את יודעת הוא נראה שונה לגמרי מאז היום שבאתם, כאילו הילד מחייך פתאום, הוא היה כזה סנוב"
היא דוחקת באביב עם המרפק, כאילו שזו איזה בדיחה מוצלחת שאמורה להעלות בה חיוך
דוחקת עוד קצת את הלב שלה
עוזרת לאביב לדחוק את המחשבות למקום שבו הן כבר לא נמצאות בראשה
לדחוק ולצחוק, והיא לא יודעת למה ולמעשה גם לא אכפת לה
אבל היא מזמן לא צחקה
וזה מרגיש טוב

אילנית מזרזת אותן, מגלה טוב לב יוצא דופן ולא מכניסה אותן לתורנות הקבועה של המאחרים
היא נכנסת לחדר, נעמדת מול המראה במקלחת, מפסיקה לנתח את המחשבות והרגשות
מפסיקה להבין
רק מביטה בעצמה שדרך הראי
עוצמת עיניים ולוחשת
"אביב, את האביב שלי מה?
את האביב של טל ויובל,
תפרחי בשביל שניהם טוב?
טוב."
היא מתקלחת ושוקעת בשינה עמוקה
לא חולמת שום חלום

**

4:00 לפנות בוקר
אלינור ישנה כמו מלאך שלא טעם טעם כאב
והחושך פחות סמיך
וכמו כל יום היא קמה, בוהה במרווח הצר שבין מיטת הקומותיים לתקרה
ואחרי צרור מחשבות נטול סדר היא קמה, לנשום את היום החדש, את עצמה, את החיים
את המתים, את טל
את האח שתמיד היה שם אחרי שאבא ברח, אחרי שאמא השתגעה, אחרי ש-
"די, נו די אביב"
אלינור מתהפכת במיטה, אביב מכתיפה את התיק ויוצאת
חוטפת מבט דרך חלון הקבוצה של יובל, מגלה שהוא חצי ער ונעלמת לפני שהוא יראה אותה
הלב שלה מרגיש כלוא כל זמן שגדר הפנימייה תוחמת אותה
כל זמן שהיא לא יכולה לקחת את יובל ולהתחיל בחיים הבאים שלהם
היא מרגישה כלואה כל עוד הלב שלה לא מוצא בית
אז בשעות הבוקר, שאוויר טהור ממלא את חלל העולם, ואת החלל שבלב
היא נעלמת בפינה הקבועה שלה, עם הספר שהיה בתיק של טל לפני שהוא מת
והיא לא מבינה כלום
אבל הוא משרה בה רוגע והיא קוראת בלי להבין
מחבקת את העולם שלרגעים מחבק אותה בחזרה
וחוזרת לישון חצי שעה לפני שאילנית מעירה את כולם
לפני שאלינור צורחת לה "קומי בטטה!, אילנית תכניס אותנו לתורנות מדיח"
ואביב מחייכת מתחת לשמיכה
כובשת את הרצון לנופף לה במפתח שאילנית משאירה לה כל לילה
וממשיכה לישון עד שיובל בא להעיר אותה
הוא בא כל בוקר
והחיוך שלו
עושה לה את היום

...רחל יהודייה בדם

באמת דיברת על זה כאילו זה איזה ספק זבל?
פשוט אהבתי ממש
נגע בי כל כך
זה פשוט יפה מאוד
תודה על זה

ממש אבל! מהמם. כל מה שאתם מעלים כאן איכותי.האטורי האנזו

מקוריות ויצירתיותשמינייייייסט

באמת שזה יפה.

לא כל כך הבנתי את התמונה המלאה.. אני במתח.

ממש ממש יפה, מעניין ונוגע.. סוחף כזהשרה את חייה

הייתי רוצה לדעת איך הכול נגמר, אם את מתכוונת לכתוב המשך או להעלות עוד קטעים לערוץ אשמח שתתייגי

כתיבה איכותית ביותר!פאטה מורגנה

דבר קטן רק- נקודה בסוף משפט

וואו תודה.Phoenix

מפתיע..
תודה רבה לכולכם!

2#.Phoenix

(שוב, אשמח לביקרות אמיתית
טיפים הערות הארות עצות וואטאבר...)

"אני צריכה לחיות.
אני צריכה לחיות בשביל טל."
"אבל אביב, את צריכה לחיות קודם כל בשביל עצמך" יש תחנונים בקולו של יובל,
הוא אחיה הקטן, אבל השיחות שלהם תמיד מוציאות ממנה תובנות חדשות לגבי העתיד.
"עם הדרך שבה את מתנהגת את לא חייה בשביל טל,
את מתה בפנים כל יום מחדש, ואת יכולה לשקר על כל העולם אביב, אבל אל תשקרי עליי."
והיא מסתכלת בו, בילד החכם הזה, עוד מעט נער,
בעיניים החכמות, שקוראות כל אחד כאילו היה ספר, בעומק.
פעם הייתה להם משפחה, אמנם לא מאושרת אבל משפחה
עם הזמן, המשפחה התפרקה, ונשארו טל אביב ויובל, שלושה אחים, במרדף אחרי האושר.
ועכשיו הם שניהם כאן בפנימייה לילדים שאין להם בית, מחכים למשפחה ואפילו לא מאושרת, שתמצא את האושר שלה בשניהם.
אביב מביטה בו, מחכה שימשיך, מתביישת להודות כמה היא זקוקה לתמיכה הזו.
היא האמא שלו כבר שנתיים, ובלי יובל, החיים שלה היו פחות חיים.
"אביב, אני צריך לחזור לקבוצה, יש לי פגישה עם העובדת סוציאלית
אז... , נדבר טוב? אני אוהב אותך"
הוא מחבק חיבוק זריז, שולח חיוך ומתרחק לעבר היציאה,
היא מהנהנת, אין בה מספיק אנרגיות אבל חיוך קטן מוצא את דרכו החוצה,
מוצא את דרכו
ומאיר לה עוד קצת את הדרך.

**

לילה.
הקבוצה ריקה, רק אילנית מסתובבת בה חסרת מנוח וחושבת על החניכים שלה שמתפזרים בין בתים, חלקם שבורים, חלקם יותר..
מתגעגעת לאותם ילדים שהייתה מוכנה לקבל כאילו הם שלה.
כאילו לא קיים קשר ביולוגי אחר, כאילו שהיא יודעת מי ילך או ישאר.
יודעת שיום אחד הם ימצאו את מי שיקבל אותם, או יתחילו חיים משלהם,
והיא תשב ותחכה לנערים הבאים שיבואו, שיקבלו את אהבתה, יתמלאו בכח וימשיכו הלאה.
אביב יובל ואלינור בחוץ, בין היחידים שלא מצאו להם אומנה וגם אין להם בית.
ולרגעים כשהם סועדים את סעודת שישי זה מרגיש כמו משפחה אחת שלימה.
היה לה קשר מיוחד לאותם אחים, וגם לאלינור.
היא חושבת על אלינור ומוצפת כאב, כמה עברה הנערה הזו..
ודבר לא שובר אותה, את שמחת החיים שלה, לפחות לא כלפי חוץ,
היא נערה יפה, כך אומר כל מי שפוגש בה, החיוך שלה מדבק את כולם, תווי פנים עדינות,
ועיניים ירוקות שמהפנטות את כל מי שמביט בהן, תלתלים שופעי חיות ובעיקר -
כריזמה, כך קוראים לזה האנשים ואלינור ללא ספק קיבלה מן המצרך הזה.
האחים לעומתה, תמיד מצאו את עצמם רחוק מעיניהם של אנשים.
לשניהם עיניים חומות ושיער חום חלק, הם רזים מאוד ועם זאת משדרים יציבות וכוח.
השתיקה שלהם תמיד מעבירה באילנית יראת כבוד סמויה.
היא מביטה בהם, וכואב לה קצת פחות, ואולי ילדים משלה לא יהיו לה לעולם, אבל הנערים האלה, ממלאים בה חור שמעמיק עם כל מחשבה על היום בו התבשרה שאף אחד לעולם,
לא יקרא לה אמא.

**

פלאשבק.
"אמא?"
אביב מביטה בה בעיניים גדולות, אמה יושבת בסלון ובוהה בקיר כבר כמה שעות, מידי כמה דקות פורצת בבכי או בצחוק מטורף.
טל בא לקחת את אביב מהסלון, ומחבק אותה עד שתצא מהקיפאון אליו נכנסה.
ילדה בת 7 שראתה כבר המון בחייה הקצרים.
"אמא חולה בגללי טל?
זה בגלל שצעקתי שאני לא אוהבת אותה?
בגלל זה היא ככה?"
והוא מרגיע אותה, ילד בן 11 שהפך לאבא של המשפחה ולמפרנס הראשי.
"את רוצה שאספר לך סיפור אביב?"
היא מהנהנת חזק ככ כאילו מעיפה מראשה מראות קשים.
היא מהנהנת.

**

"אביב את בסדר?"
היא מתנתקת בכח מהחשבות בראשה, מהזיכרונות.
קולטת שהיא עדיין מהנהנת למול עיניה הבוחנות של אלינור.
"אני שעה מרצה לך על שיעור היסטוריה ואת מהנהנת בכזו אובססיביות שגורמת לי לחשוד שאת בכלל לא איתי"
אביב מגחכת, כנדרש, והן ממשיכות ללמוד.
רק מנוד ראש זעיר מעיד על מחשבותיה,
ששוקעות עמוק בהיסטורית חייו הקצרים של טל.
"את יודעת מה אלינור?"
זו שאלה רטורית, ואלינור כל כך מופתעת מהתפנית הזו בשתיקה של אביב עד שזה גורם לה לתהות שוב אם היא דיברה לעצמה בשעה האחרונה.
"אני צריכה לחיות
להפסיק למות בשביל טל כל יום מחדש
אני צריכה לחיות בשביל עצמי"
ואלינור מחייכת, כמו מתוודעת לדקות האחרונות בראשה של אביב
"אהובה שלי, אני כאן איתך,
ותאמיני לי אביב, את הולכת לעשות לנו היסטוריה"

אמ, וואו יצא ארוך.Phoenixאחרונה

מקווה שזה לא חסר טעם
בכל אופן
@שרה את חייה ביקשת תיוג
מקווה שלא כבד מידי

זה הפרי....נחלת

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!

מהמםתמימלה..?

תודה. נחמד שמישהו קורא......זכי לבשורות טובות!נחלתאחרונה

אודה יהריק סאנצ'ז

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע, מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

וואבה לאבה דאפ דאפ!סופר צעיר

וואו!!!תמימלה..?

כתבת אותי!!

הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....

קיצור, כתבת ממש ממש יפה....

חשבתי שרק לי זה קורה!נחלת

ויפה כתבת: אלוקים מושך את ראשך בכוח.....

אבל לא מעל הזוהמא. זו לא זוהמא. זו איזו נפילה

שכדאי לתהות על קנקנה וכשיוצאים לנשום,

לברר עם עצמך, למה ואיך ומה עושים וכו'....

האם אחרי נפילה כזו, החיים לא חזקים

יותר, שווים יותר, צבעוניים ונושמים

יותר, אם היא לא היתה מתרחשת?

ויש חברים לבקש הקשבה, הכלה,

וספרים מצחיקים (אפילו להחזיק

כאלה לעת כזאת...), ומוסיקה

אהובה ואם יש קצת כח, אפשר

לכתוב, אפשר לצייר, אפשר

לכייר (חושבת שזה יכול לעזור

יותר מלצייר), ויש לטייל

בטבע קצת, אם יש דבר

כזה בסביבה, ויש...

גלידה. ענקית. עם המון קצפת...

וחוצמזה, השם לא משקיע אם

משקיע את הראש באכזריות -

זה רק רמז, לבדוק מה קורה,

להכיר מה טוב לך, וגם,

כשאפשר, להבין ולעזור

לאחרים שעדיין עם

הראש למטה. מתחת לגלים

חונקים.

אז אולי, עם כל ההרגשה

הנוראית הזו (מוות, חוסר

משמעות נורא, ריקנות) -

יצא מזה עוד טוב...?!

והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!

וחס וחלילה, לא להרים ידיים

ולהתייאש.

ואפשר ואפשר לאהוב... (לאה גולדברג)

רבי נחמן לא מרשה.

קל וחומר, הקב"ה!

ימימה'לה יקרהנחלת

כל כך נכון כתבת. כל כך נכון הסקת. אני עדיין שוכחת.

תודה🙏תמימלה..?

כולם שוכחים, זו בדיוק העבודה שלנו.......

תודה❤️ריק סאנצ'זאחרונה

כולי תקווה שאת צודקת

הייריק סאנצ'ז

אני תוהה מה זה הרגש הזה.

יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.

פחד. אולי פחד.

אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.

שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.

מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.

אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.

זה איננו. את אינך. אני אינני.

יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.

יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.

טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.

אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.

את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.

משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.

לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.

אני רוצה לטרוף לצעוק.

משהו משוגע שירטיט. אותך.

כמוני.

ביי

אתה ממש כותב אותי🥺תמימלה..?

תודהריק סאנצ'זאחרונה

כיף לשמוע צגובות

נצפה בתל אביבזכרושיצאנולרקוד

כמה אמת במשפט אחד......תמימלה..?

יפיפה.חתול זמני

הפונט נחמדהבדידות

חחחזכרושיצאנולרקודאחרונה

התרכזות במה שחשוב

פרסמנו דירהנחלת

באתר יד שניה

במדור

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה ד ר ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

מדהיםחתול זמני

חן חן.....נחלת

מהמםם!!תמימלה..?

החרוזים מדויקים, הסיפור חמוד מאוד, קליל ופשוט כיף לקרוא אותו...

תודה רבה!נחלת

וואו זה מקסיםאנימה

(לא יודעת איך הגעתי לפורום הזה אחרי שנים שלא נכנסתי אליו)

תודה וברוכה הבאה!נחלתאחרונה

כעין החשמלליפא העגלון

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

מתח גבוהמשהאחרונה

סכנת מוות

חתולים נגד טיליםחתול זמני

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' באייר תשפ"ו 18:04

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

נא לאמר לחתול לא להתייאש מלטיפות. לקוות להן. לחלוםנחלת

עליהן, הן עוד תבואנה....

עוד יחזור הניגון.....

יש לי שיר כזה מימות עברוחתול זמני

אתה מזכיר לי חתול רחוב

כזה שקופץ כשמתקרבים אליו

כזה שלא צריך שישמרו עליו

כזה שמסרב לבטוח

גם לא בי

תן לי ללטף אותך

את חצי האוזן שנותרה לך

מבטיחה שלא אפגע בך

אולי יום אחד תסכים

לבטוח בי

אטווה לך שירים שמחים

נחבוש יחדיו את הפצעים

נבכה הכל החוצה

אם תבטח בי

רק אם תסכים

לבטוח בי

לבטוח בי.

היו ימים.

מענייןהבדידות

נושא השיר הוא אתה?

השירים שלך מלווים אותך לאורך זמן?

אתה מתנסה בסוגים נוספים של כתיבה יוצרת?

כן, כן וכן.חתול זמני

אני פחות טוב בפרוזה ועוד פחות בכתיבה ארוכה / המשכים, אבל היו לי כמה חיבורים טובים.

מעדיף שירה.

"פחות טוב"הבדידות

או "פחות אוהב"?

אתה כותב רק לפה או רק למגירה או משתף גם בפורומים אחרים?

הממ.חתול זמני

קל לי יותר לבטא את עצמי בשירה ואני אוהב את התמציתיות שלה.

אבל כאמור, היו לי כמה קטעים בודדים שאינם שירה שכתבתי, שכן מצאו חן בעיניי.

בעבר שיתפתי ב־tale.co.il אך האתר נסגר.

יש לי כמה חיבורים פה ושם בוואטפד ובאתר החדש chapter.co.il, מעבר לזה לא.

ואיזה שירה אתה קורא?הבדידות

אתה חושב שאתה מצליח לבטא את עצמך בתמציתיות של השירים שאתה כותב בצורה טובה גם לאחרים כמו לעצמך?

אתה משתף גם אנשים שמכירים אותך?

עברית מכמה סוגים.חתול זמני

אני אוהב שירה עברית של דור האמצע (פוסט־אלתרמן כזה). נניח נתן זך, אברהם חלפי, זלדה, כאלה.

גם פיוטי אשכנז.

גם שירים יפניים מסוימים (בעיקר אינדי מלודי, לפעמים יש מילים מעניינות).

נראה לי שרוב ככל השירים שלי מובנים למדי. יש כמה אזוטריים. מדי פעם אני שואל את מר AI מה הוא חושב (עוזר לי לנתח ולרכז את המחשבות בדיעבד), ובדרך־כלל זה קולע.

אנשים לא כל־כך מכירים אותי.