לא, ברור שלא
זו רק אני שעוצרת את הלב שלי מלשלוח זרועות לכל בני האדם
מלשלח את לשוני בכל הזדמנות כדי לגרום לעוד כמה אנשים לחייך
לתת ללב שלי להתרחב מעט מהרעיון ש
הי
אני גרמתי להם לחייך
אבל לא
נגמר היום וכל אחד חוזר לביתו ואף אחד לא זוכר את השנינות הזו
אף אחד לא חושב על האדם שיושב לבד באיזה בית, אוכל לבד ומלטף את הלב שלו בעצמו
אותו אדם שאוכל וחושב על אותם אנשים שצחקו מאותם משפטים חסרי חיות
נוטפי ציניות סמויה שמחרבת את הנפש
ודופקת את הפטיש בלב חזק יותר, גורמת לו להחסיר פעימה ואחרי אחת נוספת להרגיש חי מתמיד
האיש הה שרוצה להרגיש חשוב למישהו כי היום הוא ישב בטבע כשכולם עוד ישנו וחשב לעצמו
אני פאקינג בודד למוות
ואפילו שעד היום היה לו טוב עם הרעיון
והוא רצה להיות לבד ולהתגעגע בשקט לאותם ימים
פתאום חלף הגעגוע לעבר והפך עצמו לגעגוע לעתיד שאולי יבוא
ונמאס לי לדבר על עצמי בתור אדם זר או גוף שלישי
אולי זה פשוט פחות מביך אבל אם הבוטות שלי מוצאת את עצמה חיה בשלום עם האנושות ביום יום אני מצפה ממנה לחיות בשלום עם עצמי
מעניין איך הפכתי מהאדם הביישן (שוב אדם) והשקט להוא הבוטה הישיר והאסרטיבי ומנומס למרות הכל
לציני קר ונוטף בדידות שהוא מתבייש להודות בה
ואם מישהו שמכיר אותי היה מגדיר אותי ככה הייתי מתחתנת איתו (ברור לכם שזו הגזמה)
למה מי שיצליח לראות את הבפנים שאני מסתירה ככ טוב הוא כנראה גאון בנפש האדם, או גאון בי
הרי כולם מקנאים בצחוק המאושר שלי, באור הזה בעיניים שאמרו שיש רק לילדים, בתלתלים החיים האלה שקופצים סביבי בכזו חיות
בחיוך, בסומק הנצחי שלי בשנינות ובחכמת חיים
הכל נכון,
ואני לא חושבת שזו הצגה
אני חושבת שזו דרך נוספת להציג את התקוות שלי ובו בזמן להסתיר את החששות
להסתיר את הפחדים והשחור
שחור
שחור
הרי תמיד היית שמחה לא?
ככה באת אלינו
וככה זה אנשים שבאים פתאום
הם רק מופעים והעבר שלהם לא קיים מבחינתך
תנסו להסתכל קצת מעבר
תנסו לראות את נקודת העצב בעיינים, את האופן שבו כל חיוך נגמר
את מה שהציניות באה להסתיר
את המקור לכל אותה חכמת חיים וניסיון
את הרצון הסמוי הזה שהאדם שאני אוהבת יגיד לי גם היום, וואו איך שהתלתלים שלך יפים
ואולי הוא גם יגע בהם
את מה שאני מנסה להשיג בכל זה
את האמת
אני רוצה למצוא את האמת
את האמת בעצמי, ואת האמת במי שיראה אותי
את הסיבה האמיתית שגורמת לי להדוף ממני את כל מי שמתקרב
כל מי שמנסה לראות מעבר
והפחד הארור ארור ארור הזה שבי
שבניגוד למה שאני חושבת מרגישה ורוצה לעשות הוא מתרחק
הוא נבהל כשמישהו טופח לו על הכתף, מחבק, נוגע לו בתלתלים
הוא מריץ שוב במוח את הסיסמא הזו שלו בני אדם הם אינטרסנטים
אפילו אהבה לאחר היא מתוך אהבה עצמית בלבד
וזה נכון
אבל למה אכפת לי?
בוא נהיה אינטרסנטים בשניים
לא
סטופ
אלוקים איזו פריקה
אני לא מאמינה
ואתם יודעים מה
אני אשמח לדעת שקראתם
(כן נו, אופ
די עם המבט הזה)
זו רק אני שעוצרת את הלב שלי מלשלוח זרועות לכל בני האדם
מלשלח את לשוני בכל הזדמנות כדי לגרום לעוד כמה אנשים לחייך
לתת ללב שלי להתרחב מעט מהרעיון ש
הי
אני גרמתי להם לחייך
אבל לא
נגמר היום וכל אחד חוזר לביתו ואף אחד לא זוכר את השנינות הזו
אף אחד לא חושב על האדם שיושב לבד באיזה בית, אוכל לבד ומלטף את הלב שלו בעצמו
אותו אדם שאוכל וחושב על אותם אנשים שצחקו מאותם משפטים חסרי חיות
נוטפי ציניות סמויה שמחרבת את הנפש
ודופקת את הפטיש בלב חזק יותר, גורמת לו להחסיר פעימה ואחרי אחת נוספת להרגיש חי מתמיד
האיש הה שרוצה להרגיש חשוב למישהו כי היום הוא ישב בטבע כשכולם עוד ישנו וחשב לעצמו
אני פאקינג בודד למוות
ואפילו שעד היום היה לו טוב עם הרעיון
והוא רצה להיות לבד ולהתגעגע בשקט לאותם ימים
פתאום חלף הגעגוע לעבר והפך עצמו לגעגוע לעתיד שאולי יבוא
ונמאס לי לדבר על עצמי בתור אדם זר או גוף שלישי
אולי זה פשוט פחות מביך אבל אם הבוטות שלי מוצאת את עצמה חיה בשלום עם האנושות ביום יום אני מצפה ממנה לחיות בשלום עם עצמי
מעניין איך הפכתי מהאדם הביישן (שוב אדם) והשקט להוא הבוטה הישיר והאסרטיבי ומנומס למרות הכל
לציני קר ונוטף בדידות שהוא מתבייש להודות בה
ואם מישהו שמכיר אותי היה מגדיר אותי ככה הייתי מתחתנת איתו (ברור לכם שזו הגזמה)
למה מי שיצליח לראות את הבפנים שאני מסתירה ככ טוב הוא כנראה גאון בנפש האדם, או גאון בי
הרי כולם מקנאים בצחוק המאושר שלי, באור הזה בעיניים שאמרו שיש רק לילדים, בתלתלים החיים האלה שקופצים סביבי בכזו חיות
בחיוך, בסומק הנצחי שלי בשנינות ובחכמת חיים
הכל נכון,
ואני לא חושבת שזו הצגה
אני חושבת שזו דרך נוספת להציג את התקוות שלי ובו בזמן להסתיר את החששות
להסתיר את הפחדים והשחור
שחור
שחור
הרי תמיד היית שמחה לא?
ככה באת אלינו
וככה זה אנשים שבאים פתאום
הם רק מופעים והעבר שלהם לא קיים מבחינתך
תנסו להסתכל קצת מעבר
תנסו לראות את נקודת העצב בעיינים, את האופן שבו כל חיוך נגמר
את מה שהציניות באה להסתיר
את המקור לכל אותה חכמת חיים וניסיון
את הרצון הסמוי הזה שהאדם שאני אוהבת יגיד לי גם היום, וואו איך שהתלתלים שלך יפים
ואולי הוא גם יגע בהם
את מה שאני מנסה להשיג בכל זה
את האמת
אני רוצה למצוא את האמת
את האמת בעצמי, ואת האמת במי שיראה אותי
את הסיבה האמיתית שגורמת לי להדוף ממני את כל מי שמתקרב
כל מי שמנסה לראות מעבר
והפחד הארור ארור ארור הזה שבי
שבניגוד למה שאני חושבת מרגישה ורוצה לעשות הוא מתרחק
הוא נבהל כשמישהו טופח לו על הכתף, מחבק, נוגע לו בתלתלים
הוא מריץ שוב במוח את הסיסמא הזו שלו בני אדם הם אינטרסנטים
אפילו אהבה לאחר היא מתוך אהבה עצמית בלבד
וזה נכון
אבל למה אכפת לי?
בוא נהיה אינטרסנטים בשניים
לא
סטופ
אלוקים איזו פריקה
אני לא מאמינה
ואתם יודעים מה
אני אשמח לדעת שקראתם
(כן נו, אופ
די עם המבט הזה)
