כמו מטיח עצמו בכוונה
קרוב
והוא נדבק בי ואני
כמו ילדה מוכה
בורחת מהר
רחוק
כמה שיותר רחוק
כדי להפסיק לחשוב
להרגיש אותו עלי
להיזכר
אעע
לא טוב
לא טוב
וצמוד
ולוחש ממש בשקט
כואב
ואבוד
והוא חי בי
כמו צלקת
והוא פוסק, לאט לאט
גם הרחוב
עוצר מלכת
ואת יושבת בספסל
את רועדת את
נשפכת
את פוחדת מהגשם
שמוטח בך בעוצמה
את זוכרת
את כואבת
את בכלל לא
אשמה?

