נמאס לי לבכות בחדר

לשטוף פנים

לרדת

לייחל שאף אחד לא יזהה שעבר עלי משהו

לחייך בהקלה כשאני רואה שכן, באמת אף אחד לא זיהה

ובפנים אני רוצה להתפוצץ למליון חתיכות

נמאס לי להיות לבד

למה זה לא מעניין אתכם, לעזאזל?

אני רק רוצה שמישהו יקשיב לי

וטיפשה

ותמימה

ומלאת רחמים עצמיים

כמעט עשרים שנה לבד

ובמקום להזיז את עצמי

בוכה כל לילה לכרית

אופ איתה

נמאס ממנה באמת

לא מפסיקה לשגע אותי

כואבת בלי סוף

היא והשמאלית, לפעמים

למרות שיש צד שאני נהנית לספר לכולם שכואבת לי היד,

כי בבית, במשפחה, זה הדבר היחיד שיודעים שכואב לי

לאף אחד אין מושג כמה כואב לי באמת

בלבד הזה

רוצה לשאוג 

אבל אני יודעת שאחר כך אהיה צרודה

אני עייפה מדי אפילו בשביל לומר שאני רוצה לצרוח ולקלל ולהתפוצץ

אני לא שחקנית כזו טובה,

אני אפילו די גרועה,

איך זה יכול להיות שאף אחד לא שם לב?

זה כאילו שאין שום, אבל אשכרה שום בנאדם,

שמשהה את המבט שלו רגע נוסף אחד עלי.

לא משנה כמה האחיות שלי מתוקות וטובות,

או האח האדיוט ההוא,

הם בכלל לא פנויים 

ולא אכפת להם

כאילו, עד עכשיו עוד הייתי ממש מתאמצת, למחות את סימני הדמעות, לחייך ממש, 

שלא יראו בכלל.,

ובשנתיים האחרונות רואים, אני נשבעת שאם מישהו היה משקיע בדל מחשבה אחד נוסף, הוא באמת היה רואה,

אבל אף אחד לא.

ולא משנה אם אני עצבנית וחסרת סבלנות ופולטת משפטים של תסכול וכמעט כאב,

הם מחייכים חצי חיוך וממשיכיים לדבר, לפטפט, להתעלם

שאני יושבת ורואה סרטים עד 4 או 5 לפנות בוקר

ופעם בחרתי אחרת לגמרי

זה כאילו שהחליטו לעשות עליי חרם

או שהם באמת משפחה של אטומים ומטומטמים

הם יודעים שהאנטרנט שם פרוץ, 

ושתמיד היה לי קשה עם הסרטים,

ושאני נבהלת כל פעם שמישהו נכנס,

אבל הם באמת קנו את התירוץ הזה של הכתיבה,

כאילו שאני יושבת שעות וכותבת

שונאת אותו

שונאת

אני מרגישה שהוא כל כך רע,

זה אמיתי לגמרי,

כל פעם שההוא נכנס לחדר, אני ממזערת את הדף ונכנסת לאיזה מסמך ריק מטופש,

והוא מסתכל לרגע, 

ואז ממשיך לדבר, לנגן, לצחוק,

כלומר, מאז שהוא מצא אותה, אני באמת לא מעניינת אותו בכלל

אני כלום בשבילו

אוויר

ריק

הוא כזה חכם, 

וקולט מהר בעיקרון,

ואני גם כל כך גרועה בלהסתיר את זה,

שאם רק פעם אחת, מתוך עשרות הפעמים שזה קרה, הוא היה נעצר וחושב, חמש שניות,

הוא היה מבין הכל,

ושאני מסתירה

ושאני רואה סרטים

דוחים

הוא לא עושה את 

דאי אני רוצה

להרוג

תוך כדי שאני חושבת את זה,

אני ממצמצת בעייפות

כי אני לא רוצה להרוג

אין לי כוח לזה

אני לא רוצה גם שקט

ולא רעש

לא רוצ כלום

אין לי רצון

אני כבויה

אני סמרטוט

סמרטוט סמרטוט

זה מה שהיא עושה ממני,

הרעה הזו,

כמו שטיח שדורכים עליו,

בשבילה,

וכמו תמונה מכוערת ומגושמת במיוחד,

בשביל כולם,

תמונה כזו חסראת חן, די מיותרת,

שאף אחד לא חושב עליה

ולא חושב שיש בה משהו נוסף מעבר לטיפול והנקיון

למה זה מרגיש כמו בית

פתאום אני קולטת את כל הרמזים האלו

וכל האמירות

והניסיונות

וזה לא יכול להיות סתמי

לא יכול

אבל מה אני עושה עם זה

מה 

אני מפחדת

איך שומרים עלי בתוך זה

מה עושים עם כל זה

בוא

עזוב הכל

כלום לא משנה

פשוט תביא חיבוק

תן להרגיש אותך

שמישהו יעצור את הקרוסלה הזאת

פוס משחק

אני רוצה לרדת

אני לא ורצה לשחק בזה יותר

תנו לי לרדת

אני רוצה אחר

רוצה חדש

רק שיהיה לי טוב

להרגיש את חום הגוף

את המגע

הריח

הנשימות השקטות

הביטחון

הנינוחות

לא צריכה כלום יותר

רק לשים ראש

לשמוע איך כל העולם נכבה

ואין כלום יותר חוץ משנינו

וטוב לי

פשוט טוב

הלוואי שיכולתי

רק לשים את הראש ולהתחפר בחיבוק הזה

הלוואי

אולי

ואני יודעת שהכל ירגע והכל יהיה קל יותר אם רק יהיה חיבוק

אם רק יהיה אפשר לשים ראש ולנשום ביחד

ומה עושים עם הפער בין הרצוי למצוי

אני יודעת את זה

מרגישה את זה עמוק בעצמות

המגע הזה חסר

ומה זה בעצם

זה כלום

זה רק להרגיש את הלב פועם

זה רק להיות ביחד

רק לדעת שיש איפה להניח את הראש

לשחרר הכל

ופשוט להיות

ואני רואה את זה במבט שלך ויודעת שזה לא רק אני

אני רואה את הצורך

את הכמיהה

את הנואשות

הידיעה הזאת שזה יפתור הכל

והכל יהיה טוב יותר

מה עושים עם זה

מה

אלוהים

למה

😭

אני רואה את החיפוש והצורך

ואני יודעת שיש איך לעזור ולפתור הכל

רק לשבת קרוב

רק להניח ראש

לא חייב חיבוק

רק לגעת

רק להרגיש

מה עושים עם זה

מה

מה

מה יהיה בסוף

זה כואב לי בגוף האדם הגעגוע הזה

מה צריך יותר מכתף

המבט האבוד הזה

הכאב

הצעקה הזאת של בואי תצילי אותי

הציפיה הזאת בעיניים

זה תופס אותי חזק

זה נוגע בי בנקודות הכי עמוקות ועדינות

לא מפקירים פצוע בשטח

אני רואה את הכאב בעינים

אני רואה את זה

אני רוצה

ככ רוצה

רק להניח את היד

רק לנשום ביחד

מה צריך יותר מזה מה

למה אלוהים

למה

עד מתי

מה עושים עם זה

זה כואב בכל חלק בגוף

המבט הזה עוד יהרוג אותי

הציפייה הזו בעינים

ואני לא יודעת מה לעשות איתה

איך אפשר לעזור?

להיות שם?

להקל?

מה רוצים ממני בעצם?

הלוואי שהיה אפשר לפתור הכל בחיבוק

לא צריך מילים, רק לשים ראש

מתחת לכל המריבות והמילים יש רצון לקשר

בוא נעצור את זה כאן

לא צריך לבזבז מילים

אפשר פשוט לשתוק ולהניח ראש ולהרגיש את זה בגוף ולדעת שהכל בסדר

כשאנחנו ביחד הכל קטן עלינו

אני לא יכולה לאהוב אותך

זה מסוכן מדי

והכי קשה שאני לא יודעת מה אצלך

זה גם מרגיש אותו דבר?

גם בוכה בלילה מגעגוע וכאב ואהבה נכזבת?

גם לך כואב בכל הגוף?

גם אצלך יש געגוע וצורך שצועקים בכל תא ותא?

גם אצלך לשים ראש זה פיתרון להכל?

מה נעשה עם זה?

איך זה יגמר?

זה יגמר? 

הריח שלך שתופס אותי בכל מקום

הלב שכואב ומחפש

אלוהים זה כואב לי

זה כבד לי

זה יותר מדי

הבלבול הזה

המבוכה

הכמיהה

מה את שמחה על הגרמים האלו מה

מטומטמת חולה

לראות את זה אתמול עשה לא טוב בלשון המעטה

גאדדדד איזה ניסיונות אתה מביא לי אה

שכחתי בכלל שהייתה אמורה להיות היום שקילה

והיא הזכירה וישר זה הכיווץ הזה בבטן

אלוהים האם מתישהו זה יעבור

האם הרצון לצמצם את עצמי כל כך עד שכבר אין אותי יעבור מתישהו

האם יש רפואה לדבר החולה הזה

אנה תעזבי אותי לנפשי אני מתחננת

שונאת אותך

לכי ממני פליז

נכנעתי. פשוט נכנעתי.

אין לי כח אליי יותר אין

היא אמרה לי, אבל את לא עושה את זה

ואז עשיתי את זה. מטומטמת. אין מילה אחרת.

אם אני אספר יהיה רע מאוד

מה עושים

טאטע תציל אותי ממני

הריגוש

הנגיעה באסור

הליהטוט הזה

נוגע לא נוגע

רק אל תשכחי את עצמך

אל תשכחי

זה מרגש

זה מנחם

זה מרגיע

את מרגישה עטופה

את מרגישה בטוחה

אבל

את בטוחה? 

אל תשכחי את הגבולות שלך

אל תשכחי אותך

מותר לך

תשמרי עלייך

אף אחד אחר לא יעשה את זה