~סיפור ארוך שמחולק למלא קצרים או אוסף של שגעונות שהתקבץ לסיפור בהמשכים~
הם יושבים על הסלעים מאחורי הישיבה לטאות קטנות רצות במהירות בין הרגליים שלהם ונעלמות.
''ספר לי'' הקול של נתן יציב כמו הכתפיים שלו, הנחושות הזקופות.
''אנלא יכול.'' שולי שומט עוד יותר את כתפיו שלו, המכווצות, המפוחדות.
נתן מסתכל לאופק ואז על שולי. ''אל תאמר אני לא יכול, אין חיה כזאת''
שולי מסיט מבט. הוא מתעטף בעצמו נושם בכבדות. לטאה אפורה מטפסת לו על הנעל, הוא מנער אותה ועונה ''אז כנראה שאני מעדיף שלא.''
נתן מתרווח על הסלע ונאנח. ''מותר לך''
שולי מתעצבן. ''אני יודע''
''התכוונתי שמותר לך להיות פצוע'' נתן מחייך לו חזק בעיניים.
''אה.''
החיוך של נתן מתרחב והוא מסדר את הפאות בתנועה למדנית. '''אתה יודע מה אסור?''
שולי יודע. יודע יותר מדי טוב. אסור זה מה שהוא עושה לנשמה שלו, בית אסורים הוא עושה לה. כלא הגוף המקולל שלו.
''הכל.'' הוא יורה. ''מה שאני מרגיש. מה שאני עושה.''
נתן מנענע לשלילה. ''מה שאסור זה לשנוא בן אדם פצוע. אסור בתכלית האיסור.''
שולי מפריח לחלל משהו שנשמע כמו צחוק ומרגיש כמו צרחה נשמתית דוקרת כמו סכין בבטן. פצע.
''ואם הוא פוצע את עצמו?'' הוא שואל.
נתן מהנהנן בסבלנות. ''עדיין.''
אחרי זה יש שקט. שקט מהסוג ההוא העדין שכל מילה לא במקום עלולה לנפץ אותו לאלפי רסיסים מסוכנים שיפגעו בכל הצדדים. בלי אבחנה. בלי הבחנה.
''תוריד נעליים'' נתן מדבר פתאום.
''מה?''
''תוריד, תוריד''
שולי מתכופף לנעליים ופותח את השרוכים הדהויים. ''גם את הגרביים?'' הוא שואל בצחוק.
''כן, בטח.'' נתן רציני להחריד.
שולי נחנק לרגע.''אמ. אוקיי.''
''יופי, עכשיו תעמוד''
שולי מציית בלי להבין למה אפילו הוא מניח שתי רגליים יחפות, עייפות על האדמה הרטובה, הן שוקעות בתוכה. זה קריר. ונעים.
''עכשיו תפרוש ידיים לצדדים, כאילו אתה מחבק כדור ענק''
שולי ממצמץ. ''ממש ענק?''
''כן. ותעצום עיניים''
שולי עוצם לדקה ואז פותח ''אבל תעצום גם, כן? אני נראה מטומטם בטח"
נתן צוחק בשקט. ''נכון. בהחלט.''
שולי מאבד סבלנות. ''מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?''
נתן ממשיך להיות רגוע. ''עכשיו תנשום.
ואל תחשוב, רק תרגיש.
תרגיש את האדמה, הרוח, הקור.
תחווה את הטימטום, את השנאה. את הפחד.
תן לכולם לבוא, אף אחד לא רואה.''
שולי נותן להם לבוא. כמו מטורף הוא מזמין את כולם למערה החשוכה שלו. והוא צורח.
''אהאהעעעעע!!''
אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.
לא את הצרחה ולא את הלב המשוגע שלו שפותח בריקוד שיכורים. חופשי ומנותק. מנותק מאנשים ומחשבותיהם.
''זו חירות.'' נתן לוחש כאילו פוחד להפריע לרגע השביר הזה, לכדור הזכוכית העדין שמקיף את החיבוק של שולי. ''זו חירות. וכשעומדים להתפוצץ מהטירוף, אפשר פשוט לקרוא לה''
שולי קורא לה, מכל הלב והכאב והבלגן שבפנים. והיא באה.
קרירה כמו אדמה ומדגדגת בכפות הרגליים כמו לטאות אפורות שרצות עליהם בלי פחד.
בלי פחד.
חירות.
הם יושבים על הסלעים מאחורי הישיבה לטאות קטנות רצות במהירות בין הרגליים שלהם ונעלמות.
''ספר לי'' הקול של נתן יציב כמו הכתפיים שלו, הנחושות הזקופות.
''אנלא יכול.'' שולי שומט עוד יותר את כתפיו שלו, המכווצות, המפוחדות.
נתן מסתכל לאופק ואז על שולי. ''אל תאמר אני לא יכול, אין חיה כזאת''
שולי מסיט מבט. הוא מתעטף בעצמו נושם בכבדות. לטאה אפורה מטפסת לו על הנעל, הוא מנער אותה ועונה ''אז כנראה שאני מעדיף שלא.''
נתן מתרווח על הסלע ונאנח. ''מותר לך''
שולי מתעצבן. ''אני יודע''
''התכוונתי שמותר לך להיות פצוע'' נתן מחייך לו חזק בעיניים.
''אה.''
החיוך של נתן מתרחב והוא מסדר את הפאות בתנועה למדנית. '''אתה יודע מה אסור?''
שולי יודע. יודע יותר מדי טוב. אסור זה מה שהוא עושה לנשמה שלו, בית אסורים הוא עושה לה. כלא הגוף המקולל שלו.
''הכל.'' הוא יורה. ''מה שאני מרגיש. מה שאני עושה.''
נתן מנענע לשלילה. ''מה שאסור זה לשנוא בן אדם פצוע. אסור בתכלית האיסור.''
שולי מפריח לחלל משהו שנשמע כמו צחוק ומרגיש כמו צרחה נשמתית דוקרת כמו סכין בבטן. פצע.
''ואם הוא פוצע את עצמו?'' הוא שואל.
נתן מהנהנן בסבלנות. ''עדיין.''
אחרי זה יש שקט. שקט מהסוג ההוא העדין שכל מילה לא במקום עלולה לנפץ אותו לאלפי רסיסים מסוכנים שיפגעו בכל הצדדים. בלי אבחנה. בלי הבחנה.
''תוריד נעליים'' נתן מדבר פתאום.
''מה?''
''תוריד, תוריד''
שולי מתכופף לנעליים ופותח את השרוכים הדהויים. ''גם את הגרביים?'' הוא שואל בצחוק.
''כן, בטח.'' נתן רציני להחריד.
שולי נחנק לרגע.''אמ. אוקיי.''
''יופי, עכשיו תעמוד''
שולי מציית בלי להבין למה אפילו הוא מניח שתי רגליים יחפות, עייפות על האדמה הרטובה, הן שוקעות בתוכה. זה קריר. ונעים.
''עכשיו תפרוש ידיים לצדדים, כאילו אתה מחבק כדור ענק''
שולי ממצמץ. ''ממש ענק?''
''כן. ותעצום עיניים''
שולי עוצם לדקה ואז פותח ''אבל תעצום גם, כן? אני נראה מטומטם בטח"
נתן צוחק בשקט. ''נכון. בהחלט.''
שולי מאבד סבלנות. ''מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?''
נתן ממשיך להיות רגוע. ''עכשיו תנשום.
ואל תחשוב, רק תרגיש.
תרגיש את האדמה, הרוח, הקור.
תחווה את הטימטום, את השנאה. את הפחד.
תן לכולם לבוא, אף אחד לא רואה.''
שולי נותן להם לבוא. כמו מטורף הוא מזמין את כולם למערה החשוכה שלו. והוא צורח.
''אהאהעעעעע!!''
אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.
לא את הצרחה ולא את הלב המשוגע שלו שפותח בריקוד שיכורים. חופשי ומנותק. מנותק מאנשים ומחשבותיהם.
''זו חירות.'' נתן לוחש כאילו פוחד להפריע לרגע השביר הזה, לכדור הזכוכית העדין שמקיף את החיבוק של שולי. ''זו חירות. וכשעומדים להתפוצץ מהטירוף, אפשר פשוט לקרוא לה''
שולי קורא לה, מכל הלב והכאב והבלגן שבפנים. והיא באה.
קרירה כמו אדמה ומדגדגת בכפות הרגליים כמו לטאות אפורות שרצות עליהם בלי פחד.
בלי פחד.
חירות.
