שזה קורה לפעמים.
קצת כעסתי בהתחלה.
המחשבה הראשונה שלי הייתה למה זה מגיע לי. היה לי תשובה אפשרית, אבל היה נדמה לי שהיא לא התשובה הנכונה.
נתתי לראש קצת לרוץ.
נזכרתי בסיטואציה בת כ-15 שנה, שבה אני פעלתי לא נכון מסיבותיי שלי, שהיו דומות לסיבה הפעם.
פעלתי בצורה סבירה בהתחשב בנסיבות, ועדיין הצד השני לאותו עולם נפגע.
עכשיו השלב הבא: לאתר את הצד השני לסיטואציה, ולגשש איך לבקש סליחה.
משתדל להיות מדוייק.
כתבתי לה הערב.
עוד לא ענתה. נראה מה יהיה.
נראה מחר בבוקר מה יהיה.
ואם תגיב קשה? כפרת עוונות. עשיתי מה שאפשר.
(ותודה לך)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
