זו מציאות
לפעמים הם נותנים לנו ככ הרבה כאפות שכבר הפסקנו להתלונן והחלפנו את מקומן של הדמעות באדישות
ודמעות זה מקל (איך שלא כותבים)
זה משחרר
זה
מטהר
כן, מטהר זו המילה המתאימה
ואף פעם לא רציתי לאבד את הדמעות
קל וחומר שלא תמורת אדישות
אטימות
אבל זה קרה
אה.
וניסיתי, מבטיחה
ומלא פעמים הן ממש עומדות בעיניים כמו עמודות לפני צניחה חופשית ומפחדות לקפוץ
ואני, כמו שאר העולם, החלל הזה שמתעקש לקבל ולחבק ולהכיל אותן
אבל הן עושות אחורה פנה
משאירות אותי לחכות ליום בו יאזרו אומץ ויקפצו
אבל עזבו אותן, הן מפחדות
בדיוק כמוני
ובכלל
מצאץי את השיטה היחידה שעוזרת להן לצאת:
---
והיא הייתה בעיקר בלב שלי
חיים שלמים שמכים בי בעוצמה
כאפה ועוד אחת שעדיין לא מצליחה לי לדמוע, לבכות, לשחחר
רק ספר קומי שבפעם השלישית מאז 2014 עזר לי למצוא את עצמי בוכה, אבל באמת
משהו בי מתלבט אם להשאיר את שם הספר
במקום מסוים הוא מקודש בעיני (אני יודעת נו, אני כזו, קורה)
ובמקום מסוים הוא נתח מהלב שלי שרק רוצה שמישהו יראה אותו
כמו חלונות מבריקים מפאקסין מתים לראות את העולם רואה אותם
אה.
זו הייתה השבת הכי טובה בחיי
לא בגלל הספר
בגלל -
שש
תפסיקי לספר סודות
|מפסיק|
