וקם אדם בבוקר ומסתובב ברחובות ירושלים ופתאום מבין שהוא צריך קפה. והוא מסתובב בגשם ומפעמת בו המחשבה שהוא צריך דבר מחמם ורך להחזיק בו. הוא משתוקק למשקה חום וענוג ומלטף אבל הוא לבד והלבד הזה קר והגשם שוטף ממנו את מקצת החמימות שנותרה לו מהבית.
*
הוא נכנס לישיבה ומתיישב ליד סטנדר נטוש בשורה האחורית כי אין לו כח עכשיו לפגוש אנשים. הוא מוציא בשקט משנה ברורה כיס כרך ג' עמוד קצ"א ומנסה ללמוד אבל עוברות הדקות ואנשים מתחלפים סביבו ומישהו עוצר ומנסה לדבר איתו אבל הוא לא מגיב, שקוע בעצמו ובמחשבות ובערפל האפרפר הזה של הלהיות חצי בן אדם.
*
הגשם שוטף בחוץ ועל חלונות בית המדרש זרזיפים אופיינים של מים יורדים מהגג. קול דפיקות המים על גגון המתכת שבחוץ מרעיד את נשמתו ומבקש לחזור לה. הגג מוריד טיפות מים שיוצרת מסך בכניסה לבית המדרש, והוא עובר דרכו וחוטף מקלחת של צוננים שנתכת לו בפניו.
*
בחוץ שיפוצים. מישהו הסיט את האבן שלו ממקומה והוא נאלץ להסתובב ולחפש מקום להתיישב בו. בחוסר מציאתו הוא צונח אל האדמה הרטובה, וכעת לא רק שחולצתו נוטפת מים אלא שמכנסיו רטובות. הוא התיישב על הציצית והיא מוטלת על הרצפה, שקופה.
אדם נאנח ונעמד. הולך ברחוב בצעד כבד ומרגיש חצי עולם על כתפיו.
*
אדם נכנס למאפיה שבקצה הרחוב. קונה לעצמו הפוך גדול ויוצא החוצה. על גדר האבן הוא שותה קפה והוגה במילותיה של מסכת קידושין. האיש מקדש והקפה נקנה והגשם רטוב. גם הוא רטוב. ולבד לו.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול