ועולה לי הרב בני לאו. תנסי ליצור איתו קשר.

לא יודע להגיד לך אם יתיר לך או לא, אבל סתם ככה שאני אבין.

את אומרת שאת לא דתיה, מן הסתם זה אומר שאת לא שומרת שבת נכון? או שכן?

אז אני מציע משהו פשוט. אם את לא שומרת שבת וכן הולכת עם כיסוי ראש(לא משנה אם מלא, חצי, רבע, שליש או שמינית) אולי תעשי סוג של "טרייד אין".

כלומר, אולי תקחי על עצמך משהו קטן בשמירת שבת שזה יותר חמור תמורת הורדת כיסוי ראש שזה פחות חמור?

ואם את כן שומרת שבת אז תקחי מצווה שאת לא שומרת כחילוניה ותתחילי לשמור אותה תמורת הורדת הכיסוי.

אני יודע שזה נשמע עסקני מידי ועשיית סוג של "שוק" מהמצוות אבל בינינו, כולם סוחרים פה ושם במצוות שנוח להם יותר ונוח להם פחות. גם דתיים לאומיים וגם חרדים.

שהיא יכולה לעמוד מאחורי רב כדי שזה לא יציק לה.

אגב, זה לא בדיוק לעקם את הכללים, זה לא שעכשיו ההיתר שהיא תקבל אם היא תקבל זה יהיה גורף לכולם. זה יותר משהו פרטני לעצמה

איך שהוא בתת מודע ידעתי שהרב בני לאו מעורב בזה

ב"ה מנהג של קישוט

אני אגיד לך את האמת, לא הסתכלתי בכל 80 העמודים במאמר הזה מהסיבה שאין לי כוח כי המצווה הזאת לא שייכת אלי כי אני גבר ומאוד יכול להיות שהמסקנה שהגעתי אליה מרפרוף במאמר היא שונה לגמרי.

אבל אם זה בוער בך ותוכלי לקרוא את כל המאמר מהתחלה ועד הסוף, מאוד אשמח אם תוכלי לתמצת לי

תעדכני.

מאוד נגעת לליבי,כפי שכתבו פה,כמעט לכל אחד יש מצווה שקשה לו

גם לי יש מצווה שמאוד קשה לי וכמה שניסיתי ומנסה אני לא מצליחה להתחבר.אבל מקיימת כי כך ה' ציווה. זו מצווה שמיוחדת דווקא לנשים.

אצלי זה גם קצת מגיע ממקום של "לא פייר",למה דווקא אנו הנשים מצוות במצווה קשה כ"כ,וזה גורם לי לקושי גדול יותר.

ניסית לחשוב למה כ"כ קשה לך עם החיוב/מצווה הזו?

מה כ"כ קשה לך בכיסוי הראש?

את מרגישה פחות יפה? את מרגישה מתויגת (כדתית)?

את מרגישה בולטת יותר?

לפעמים כשיש לנו את התשובה,קל לנו יותר לקיים את המצווה. כי יש לנו את הכח להילחם ביצר,יש לנו כלים נגדו.

לדוגמא,אם קשה לך להיות מתויגת כדתיה,תנסי לעבוד על זה. תצטרכי להרגיש יותר בטוחה בדרך שלך מול אנשים אחרים וכו וכו.

יש דוגמאות בחז"ל לדרגות של שכר :"לפום צערא אגרא","גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה",ככה שאני מאמינה שכשקשה לנו ואנו מקיימים,השכר גדול יותר.

לגבי "ואהבת...",את אוהבת את ה',שומעים זאת בכל מילה כתובה שלך ובין המילים. קשה לך עם אחת המצוות שלו,זה לא סותר את אהבתו אליו.

בדיוק כמו אמא שאוהבת מאוד את הילד שלה,אבל קשה לה עם מעשה או תכונה מסוימתשל הילד שלה,זה לא גורע מאהבתה אליו.

ואני מודה שקשה לי קצת להבין את הקושי הרב שלך,ולו בגלל שאני גדלתי בבית שהמצווה הזו כ"כ מובינת מאליה שהקושי אצלי היה ממש מזערי. אבל לי יש קושי אחר שלאחרות קשה להבין.

וזה באמת מעצבן שאומרים לך שזה "כתר" וזה יפה ועוד ועוד...כשאת מרגישה הכי מכוערת עם זה.

אני חושבת שהכי טוב לך לחפור פנימה ולהבין על מה זה יושב...

בהצלחה רבה רבה

החלק ההגיוני שלנו אומר לנו לעשות משהו, או להימנע מלעשות משהו.

והחלק הרגשי שלנו מרגיש ההפך,

כאן יש דיסוננס קוגניטיבי. קונפליקט. בין מה שהשכל אומר, למה שהרגש אומרת. 

המצב הנפשי של לחיות בדיסוננס קוגניטיבי הוא שוחק, הוא שואב אנרגיה, והוא ממלא בכעס פנימי.

למה דווקא כעס?

כי החלק הרגשי שבנו כועס כשהוא מודחק ומושתק. כל עוד החלק השכלי ישלוט בו ויגרום לדיסוננס יהיה כעס מצד הרגש.

כעס פנימי זה רע לנו, זה גורם לנו הרגשה נפשית רעה, וזה משפיע גם על הגוף.

איך פותרים דיסוננס? 

אפשרות א: ללכת עם הרגש, אנחנו לא נכעס, אבל אנחנו לעיתים נחווה מחשבות מדאיגות ורגשות אשם מצד החלק השכלי. אם אין מקורות שהשכל סומך עליהן.

אפשרות ב: ללכת עם השכל, ונדחיק את הרגש בטענה שזה חשוב ולשכנע את החלק הרגשי במנטרות וציטוטים. אם יש לנו חלק רגשי מפותח מספיק, ומודעות רגשית גבוהה, לא נצליח להדחיק אותו, מה שיוביל להמשך של כעס ותסכול שיהיו קיימים ברקע.

אפשרות ג: לפרק את הדיסוננס. 

איך מפרקים דיסוננס?

יש שני דרכים.

הדרך הראשונה היא הדרך הלא מומלצת, והיא דרך השכל. 

החלק הרגשי חווה כעס כי יש בו אמונה שהשכל מאמין שהתורה עושה טוב לאדם,

המצווה הזו לא עושה טוב,

עימות בין האמונה שהמצווה עושה טוב - לבין החוויה הטראומטית כמעט של המצווה בפועל. 

איך פותרים את זה שכלית?

משנים את האמונה שהתורה עושה טוב לאדם. לדוגמא מאמינים שהתורה מבקשת מהאדם להקריב את עצמו ומעצמו. והמצווה הזו לא עושה טוב והיא לא אמורה לעשות טוב. 

למה אני לא ממליץ עליה? כי אז אנחנו מעבירים את הדיסוננס הקוגניטיבי על עצם קיומה של התורה, לקיים מצוות מתוך הקרבה של עצמי זה נוגד את החלק הרגשי.

הדרך השניה היא פשוט להיות בשתיקה, להתחבר לעצמינו, לא להקשיב לשכל, ולא לרגש, אלא להתבונן בהם בשתיקה, סוג של מדיטציה כזו, והתשובה תגיע מהרווח שבין המחשבות. אפשר לקרוא לזה אין. 

ר' מרדכי ליינר היה אומר לך שאם התשובה הזו שלילית - זה נחשב עת לעשות לה' (אין) הפרו תורתך (יש).

כשאנחנו פותרים את הקונפליקט בדרך הזו אין מחשבות ודאגות ואין כעסים - כי זה מקום שונה, זה אנחנו שמחליטים ברגע הזה, והשכל והרגש בסך הכל ילדים שרבים בינהם, והכל בסדר, מותר להם לריב, ומותר לך להכריע. 

עד כאן השיתוף שלי, מקווה שעזר. 

שלום לך , 

זה רלוונטי אם תקבלי שכר או לא תקבלי שכר על הסבל שאת עוברת? הרי את מקיימת מה שאת מקיימת בגלל שה' ציווה ולא בגלל השכר והעונש...

לטעמי , אם כל כך קשה לך עם המצווה הזו וזה מפריע לך ופוגם לך ביחס שלך לדת ולמצוות אז פשוט תניחי לזה.

תניחי לזה כי זה בטוח לא יתרום לך אם תעשי את זה בכוח וזה יכול רק לפגוע ביחס שלך ובעבודת ה' הכללית שלך.

אני בטוח שאף אחד לא ישפוט אותך על הדבר הזה.

התורה היא תורת חיים , תזכרי את זה תמיד שאת צריכה לחיות לאורה בשמחה ולא לסבול.

וברור שיהיו פה כאלו שיגידו שמה ההבדל בין ז לבין דברים אחרים ולמה לא לעבור על כל התורה?

אז התשובה שלי היא שכל אחד יעשה מה שהוא חושב שבשבילו זו היא עבודת ה' האמיתית. ואם הוא מאמין שזו עבודת ה' האמיתית אז זאת האמת. 

מאחל לך רק טוב.

אני שונאת ללכת למקווה,אז להפסיק? אז זו האמת?

שיהיו תגובות כמו שלך.

לא מחפש להתחכם ואני לא פוסק הלכה .

לא ניסיתי להתחכם,באמת מעניין אותי איך התשובה שנתת מתאימה לעוד מצבים?

ולא בציניות בכלל,

אני אישית מאמין שיש יסודות שלא אעבור עליהם בחיים שאצלי זה שבת  , כשרות ועוד . מקווה נכלל בין היסודות האלו . כיסוי ראש קצת פחות.

שוב , זה בעיניי ולא מצפה ממישהו להבין למה זה כן וההוא לא.

קשה קצת,אז לברוח?

חשבתי אתה מתכוון לא לקיים בכלל

לפעמים חשוב לבדוק למה קשה, שנגיע לפתרון.ולא ישר לרוץ להקלות.

ככמה מטפלים בבעיה ולא בסימפטום

שאר הרבנים שסבורים ככה מסתמכים על הרמבם.

אבל אני מתקן את עצמי, כבר במשנה זה הופיע פשוט יש מחלוקת על ההגדרה מה זה עובר על דת יהודית.

כמו שאמרתי, זה 80 עמודים ולא כל כך בוער בי אבל אם זה בוער בך אז תנסה לקרוא את המאמר. נראה לי זה מאזן בצורה טובה. אבל רק נראה לי

השמרנות שלך מובנת, כי היא באה ממקום של רצון לשמור על ההלכה ולא לזלזל בה, זה הכי מובן שבעולם, אבל תרשה לי לומר לך משהו. 

התפיסה שההלכה היא מה שהיא וזהו, היא תפיסה שנוצרה כתגובה לרפורמה ולחילון. הצורך להסתגר ולהקפיא את ההלכה ביהדות אירופה, נוצר מהמקום שפוחד מהרפורמה ומההשכלה.

הלכה שהיא מה שהיא וזהו זאת לא ההלכה, זאת תאונה כואבת של ההלכה.

יהדות המזרח, רבנים כמו הרב דוד חיים הלוי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, דגלו בעירוב שיקול הדעת האנושי בפסיקת ההלכה. הם לא השתנו מהרפורמה וההשכלה, הם לא חוו את הזעזועים של יהדות אירופה, הם חיו ופסקו ללא פחד מהשינוי ההלכתי.

יהדות אירופה שחוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשמר כמו שהיא, וזהו זה, קפואה.

יהדות המזרח שלא חוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשתנה ותתאים למציאות שבכל דור.

אלו שתי תפיסות מנוגדות של ההלכה,

אחת חוותה זעזוע, משבר, אובדן, והתכנסה לתוך עצמה, קפאה.

האחרת חוותה את הדברים כמו שהם והשתדלה לשמור על פסיקה שתואמת לכל דור ומצב.

אחד מהפוסקים הגדולים של יהדות המזרח זה הרב יוסף משאש, בפסיקה שלו על כיסוי ראש בימינו הוא כותב על האזהרה של ר' ישמעאל - "ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש"

אין האיסור מצד עצם הדבר של גילוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדרי הצניעות, ולזה הזהירה תורה שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.  וא"כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכ"ש שאין להן בגילוי הראש שום ניוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן, ובגילוי שערה מתגאה האישה לפני בעלה ובועלה, א"כ נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר....

המורם מכל זה, שדבר זה של כיסוי ראש בנשים, אינו אלא מצד המנהג דווקא, וחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה הפך המנהג היתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה שאין להם שום נוול ושום פריצות חלילה, ואין בכיסוי הראש שום צניעות, רק צביעות, ועברה על מצוה שהזמן גרמה, א"כ אזדה לה איסורה....

וא"ת מפני שנהגו היתר בדבר אסור נעקר האיסור ממקומו? זו אינה קושיא, חדא! שאין זה איסור אלא מנהג שבטל טעמו, שאף איסור שבטל טעמו לגמרי בטל איסורו... ואנן נוסיף עוד דבר המובן מאליו לכל מבין עם תלמיד, שהאידנא שכל הנשים מגלות שער ראשן, חזר שער הנשואות כשער הבתולות שכולן מתאימות רגילות לגלותו, כי מדי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגילויים פריצות, הוא הדין והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו דלא הוי בזה שום פריצות חלילה.

המחלוקת של בתי המדרשות - המזרחי והאירופאי, האם לסמוך על "הנשים עלו בהסכמה" "בנות ישראל הסכימה דעתן" או שהיחידה שקובעת את ההלכה היא ההלכה היבשה עצמה ותו לא, זו לא מחלוקת מלפני 100 שנה. זו אחת מהמחלוקות המכוננות של עולם המשנה בין בית שמאי לבית הלל. בין הקשבה למציאות לעומת הקשבה למקורות. 

 דוגמא (כתובות יז א)

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה?

בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא.

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה.

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!

אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו.

מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

את בית שמאי מעניינת ההלכה, יש להם פסוק, מקור מפורש, כתוב מפורש. היינו מצפים שבית הלל ישוו את המשא ומתן על ידי פסוק שכנגד. אבל בית הלל לעומתם, לא מביאים פסוק, הם מביאים סברה כללית אנושית, הגיון אנושי רווח, מצפון. ההכרעה ההלכתית לא נסמכת רק על פסוקים, היא נסמכת גם על סברה תרבותית. ה"אמרי אינשי", הסברה, המצפון, ה"בנות ישראל הסכימה דעתן" זה גם מרכיב מהותי בפסיקת ההלכה. 

 זה ההבדל המהותי בין בית מדרש נצחי ומסוגר, אירופאי.

 לבין בית מדרש קשוב, ללא משקעים של טראומה משינוי והקשבה למציאות. 

לא באתי לפתוח דיון, כתבתי את זה כי אתה מאוד דוגמטי בתגובות שלך כאן ורציתי לשמש קונטרה. חוץ מזה הכל בסדר, ואנחנו לא חייבים להסכים.

אבל אתה לא תופס את עקרונות הפסיקה שלהם. כלומר את המציאות כמעצבת ההלכה. 

הרב משאש פסק את דבריו לא כי הוא חפיפניק ומקל, אלא כי הוא קשוב ומעוניין להתאים את ההלכה לדור. כי הוא מבין את מה שגדולי הפוסקים הספרדיים טענו, ש"אין גמישות כגמישותה של ההלכה". שכדי להפוך אותה לנצחית, צריך להתאים אותה למציאות של כל דור.

כשאתה כותב שאתה לא לומד הלכה מנשים חילוניות, זו גופא הסגירות. אם אני אכנס לגטו אירופאי תודעתי, לא תהיה לי מציאות. תהיה לי אך ורק מה שאני והעבר שלי, והמקורות שאני קורא ולומד. 

המציאות היא התרבות, והיא משתנה. נרצה או לא נרצה. 

בית מדרש שמתחמק מההבנה של התרבות והתאמה של הפסיקה שלו אליה, הוא בית מדרש מסוגר. אם אין בית מדרש כזה בימינו, שמתיר, זה לא כי בית המדרש הזה טועה וזה צודק, זה כי לבית המדרש הזה יש קשיבות ולבית המדרש הזה אין. 

השאלה היא לא כמה רב מסוים גדול,

וכמה לרב מסוים יש השפעה או לא,

השאלה הגדולה כמה הפסק שלפנינו לקח בחשבון את התרבות, כמה הוא הכניס אותה בפסק.

זה לא משנה מי הפוסק, זה משנה מה הפסק.

וצר לי, אבל הדוגמה שלך לא דומה לנידון, כאן מדובר על תרבות אנושית, וכאן מדובר על עשייה מסוימת שלא קשורה לתרבות.

אפשר לומר שכאן זה הגברא של התרבות (ראש מגולה בכל מקום, וברווקות), וכאן החפצה בתוך התרבות ("סרט עם סצנות לא ראויות"). 

קשור לדיון שהתפתח 

לפי הרמב"ם פסק ניתן לפסוק ללא תלות בכל פסיקותיו של הפוסק, אלא אך ורק במהותו של הפסק וההכרעה שלנו בדעות השונות. המושג של לפסוק על פי פןסק, על פי הרמב"ם זה רק אם אתה לא מכיר דעות אחרות, לכן בהקדמה למשנה תורה הרמב"ם קווה שילמדו רק את ספרו.

רק לפי הרשב"א פסק בדיעבד ניתן לפסוק מתוך ספר של פוסק.

כי אני מאמין בכל ליבי שבהרבה מאוד מקומות שבהם יש פתח להקל, פוסקים רואים צורך עז להחמיר ולא להכנס בפתח להקל, בגלל "פוליטיקה הלכתית" שנוצרה מהפחד משינוי, מהפחד מחילון, ומהמפחד מהמדרון החלקלק. כיסוי ראש היא הלכה שפוגעת בפוליטיקה ההלכתית כי זה משהו חיצוני, שמייצג, וייצג הרבה מאוד שנים את ה"דת היהודית", ובימינו הוא סוג של סימן ומבדיל בין יהודית שומרת תורה ומצוות ללא. כשסיבות של פוליטיקה הלכתית מנתבות את האומץ של הרבה מאוד פוסקים, אין סיבה שהם יתירו דברים. 

גם בזום, וגם בנושא טבילה באמבט במקום שאין יכולת לטבול. החשש מפני השינוי מכתיב. ולכן לצערי במקרים כאלה יש המון תגובות של "מי הזיז את ההלכה שלי", אבל לא כאלה שבוחנות את הדברים בצד ההלכתי. 

יותר מזה אין מה להוסיף.

שום סקוטי אמיתי – ויקיפדיה

[כתבת - כדרכך לא-פעם - חביב, מעלה חיוך, תחושת השתתפות עם הקושי הסובייקטיבי, צדדים שונים של התלבטות אצלך בצורה בהירה...]

ראשית, בוודאי שיש על זה שכר.

הרי יש שני סוגים של קיום דברים. כך מובא כבר ברמב"ם בפרק ו' משמונה פרקים, כך מביא גם המסילת ישרים בסגנון אחד ובעל התניא בסגנון אחר, ועוד ועוד.

יש דברים שההזדהות איתם טבעית לאדם, מצד מוסרו הטבעי - ויש דברים שזה "איתכפיא", לא בגלל שהטבע דווקא מסכים איתם, אלא מדרגה למעלה ממה שמורגש ע"י האדם. 

אבל הנשמה ניזונה מזה, מרגישה, והטוב האלוקי נבנה בעולם ע"י זה, וגם מי שלא מרגיש כעת, לעתיד לבוא ירגיש כל רגע של אור שקיים כעת והיה מכוסה ממנו. "יקבל שכר". לגמרי.

ו"לפום צערא אגרא" - לפי הקושי, השכר.. צריך הרבה כחות נפש לעמוד בנסיון, כשזה נסיון.

אז זה לא שאני חושב שבאמת המצוה הזו, כל כך קשה לתפוס מה עניינה - מה שיכול ממש להביא להזדהות עמוקה איתה - אבל בהיות שביקשת לא לעסוק בכך, וזו גם לא הנקודה כאן, אני לא עוסק בזה. את זה כתבתי יותר בשביל מי שתופסת בפשטות ובצדק שכך נכון - ועלולה לחשוב שמא היא לא מספיק "עמוקה ומתלבטת", כי מישהי כתבה כאן בסגנון סוער כזה על קשייה בנידון....

לגבי היחס שזה גורם לשאר המצוות. ולה'..

קודם כל, צריך לציין מה שאת אומרת, שאת לא רוצה/מעזה לעבור על דבר ה'. יפה מאד. 

מאיפה זה בא? הרי יש לך "הרגשה" קשה.. סימן שזה בא ממקום גבוה יותר. יש התפיסה שבשכל, ששייכת לעומק השכל והאישיות. ללכת עם דבר ה'. גם אם בהרגשה קשה. זה מאד יפה.

כעת, כדאי שתעשי את ההבחנה הנ"ל. מצוות שחשים - בין ישירות בין מעצם הרצון למכלול של דבר ה' וכד' - ומצוה שאת לא כ"כ יכולה לחבר אל זה. היא לא פחות מצוה, אבל לא מתחברת אצלך לתחושה הזו, אלא ל"קבלת עול". יכול לקרות. יש בזה אפילו צד של מעלה. כמאמר הידוע, "אפשי ואפשי - אבל מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי"..

זה כבר יוכל לעזור לך, לא לצער את עצמך ע"י תחושה קשה לשאר המצוות, בגלל הקושי הנקודתי.

כמו כן, ה' זה לא איזה "בן אדם"....  

לכתוב, "גורם לי לכעוס... ברמות אחרות", זה דבר שמזַמֵן לך עבודה בלי קשר דווקא לענין הספציפי.

ההנחה היא מראש, ש"לא מחשבות מחשבותיכם", דבר ה' בא מעל הכל, אינו כפוף ל"הסכמתנו", אלא ההיפך - אנחנו צריכים ליישר עצמנו אליו. ממילא, לא שייך כלל להתבטא כך. זה מתאים למישהו בגובה שלך - את מבינה מה הוא אומר, את לא מסכימה, לפעמים את כועסת...

כאן, הבנה הבסיסית היא שדבר ה' מגיע מפאזה אחרת. לעיתים נוגע גם במוסר הטבעי שלנו וכד'. אנחנו יכולים לפתח את מוסרנו אליו. מכל מקום, מבינים שלא מבינים - וממילא לא שייך "לכעוס עליו" ח"ו... אפשר לומר שלא מבינים ושקשה לפעמים להזדהות גם בתחושה האנושית עם משהו שטרם הגענו אליו. 

הרי אפילו רופא מומחה, שנותן איזה רצפט לא טעים, ויודעים שהוא מומחה - יכולים להרגיש לפעמים סבל, קושי, עולה על הדעת "לכעוס על הרופא" כשאני יודע ברור שכל הענין הוא שאינני מבין איך זה עובד - אבל יודע שהוא יודע היטב?...

ההיתפסות הזו, להסתערות של הרגשה עד להתבטאות כזו, היא עצמה הזדמנות לעבודה עצמית.. אנחנו לא עובדים את עצמנו. 

והשאלה "מי אמר שהכוונה לכיסוי ראש", זו שאלה על תורה שבעל פה. אז ההנחה היסודית היא, שאנחנו מקבלים את דברי חז"ל, מנחילי התורה. לא כדאי לבלבל בין קושי אישי, לבין ערעור על צורת דרשות חז"ל. "אין הצר שווה"....

אז בחפוש אחר ההבנה - הצלחת... אם כך את מרגישה, אז באמת נוגע ללב המאבק שלך, הקושי, הדמעות שאת מקוה שתקבלי עליהן לפחות שכר (בוודאי שתקבלי - ובוודאי שהוא "משתלם"... זה הכלל, כל קושי - על אף שכמובן לא מזמינים... שכרו גדול ממנו).

אבל בחיפוש אחר ההיתר, כנראה שעדיף כיוון אחר.

אם זה גורם לבעיה ב"ואהבת את ה' אלוקיך" - אז זו הזדמנות לרומם את אהבת ה'. כמו שאמרת - מצוה דאורייתא. מצוה הבאה לידך... הרי "בכל לבבך" שציטטת - בשני יצריך. "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך... "ובכל מאודך - בכל ממונך. דבר אחר, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו"..

נו, אז אדרבה, יש לך כאן הזדמנות לרומם את ה"ואהבת", במקום לומר, זה מפריע ל"ואהבת"... הרי זה הגדר, "בכל נפשך"..

נכון, נסיון. קל לומר וכנראה פחות קל לבצע. אבל זה יכול לתת כיוון.

ואחרי שממש מחליטים כך - אפשר להתחיל  לחפש איך להרגיש אחרת עם הענין. 

למודים, התבוננויות, פתרונות טכניים. הקלות בתוך הבית. וכד'.

כנראה שאחרי "קבלת העול" הזה - גם זה יהיה יותר קל.

לא פשוט - על כל פנים עבורך. מאחל לך להצליח לעלות עם זה על גבי זה, בשמחה..

[עיסוקים מעיסוקים שונים - ויש גם הזדמנויות ל"תגובות" וכד' מעבר לפורום הפומבי]

תודה.

אאאאאיפה את, בנאדם

קודם כל יישר כוח.

נקודה אחת קצת צרמה לי, ישהמון הלכות שנלמדות בצורות שונות ומשונות מדרשות הפוסקים בצורה שבה אם היית יודעת איך למדו אותם היית משתגעת. הדרך בה חז"ל למדו את זה גם כשהיא לא מובנת לך לא משנה בשום עניין להלכה. יש דרכים שחז"ל למדו (למשל גזירה שווה לומדים רק במסורת, א"א להגיד לבד) ויש דברים שנראים הזויים לגמרי. זה הוחלט. זה מוחלט. זה נקבע ולא משנה  איך למדו את זה מהפסוקים.

הייתי חייב להגיד את זה.

מעבר לזה יישר כוח ענק לגמרי!

שכר תקבלי והוא בהחלט ישתלם.קשה לתאר לך אותו כפי שקשה לתאר לעיוור צבעים או לחירש מוזיקה

בהצלחה ענקית 

שונאת כיסוי ראש.

שונאת ללכת למקווה.

אולי תשקלי ללכת עם פאה? אבל לא כמו של החרדיות הכבדות, אלא יותר בסגנון צעיר.. (כאלה שאפשר לעשות בהן קוקו וכו') 

המון בנות שיצאתי איתן העלו את העניין הזה..

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

חצופים זה גם עניין של פרשנות (אני לא מפרשת אף פעם את ההתנהגות של הילדים כחוצפה אלא מפרשת את זה לפי הסיטואציה)

גם הבן שלי לעיתים במסך אחרי 21 (בן כמעט 6)

אני גמישה איתו בהרבה דברים

גם בעלי

עדיין הילד גדל בטוב

והוא ממש לא מנהל את הבית למרות שהרבה פעמים אנחנו זורמים איתו (וגם עם הילדים היותר גדולים שכבר אפשר לראות תוצאות טובות לחינוך הזורם שלנו)

בעיניי הראייה שלך קיצונית מדי וחד צדדית

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

אני רק מתפללת שיהיה להם טוב 

יהיה לה פחות אכפת כי הברדק יחגוג אצלו בבית ולא אצלה.

הוא זה שיצטרך להתמודד עם ההתנהגות,הבלאגן והחוצפה שלהם

בעיניי זה הזמן לסמוך על הקב''ה ולדעת שהוא הביא את הילדים הללו לאבא הזה- כי הוא האבא המדויק עבורם.

להרפות ולהרשות לו להיות אבא כפי ראות עיניו.

אם משהו ספציפי מפריע לך- את מוזמנת לבקש *בשבילך*. למשל- 'לי מפריע כשהספה נרטבת מהמגבות'.

אבל ההתנהלות שלו לא יותר טובה או רעה משלך. היא רק שונה.

אני בטוחה שהילדים גם מרוויחים מהשהות איתו.

(ובסוגריים אוסיף, שהכל שיותר תנסי לשנות אותו ולגרול לי להיות כמוך- כך הוא יותר יהיה כמוהו. ככל שתרפי, תאפשרי לו להיות אבא כמו שהוא ותראי את הצדדים הטובים שבזה- כך הוא יהיה פנוי יותר להיות הורה דומה לך (ואולי גם את תאמצי דפוסי התנהלות טובים שיש לו, אין לדעת). אבל לא זו המטרה. המטרה המרכזית היא לתת לילדים הזדמנות לחוות את שני ההורים שהקב''ה חשב שהם צריכים לקבל).

ומסתבר שאתם בהליכי גירושין?

אז אם את רוצה שלאבא תהיה מילה מול הילדים- אין ברירה אלא לכבד אותו מולם.

אם אמא מעירה לאבא על מה שהוא עושה, ותופסת אותו כעוד ילד, למה שהילדים יתייחסו אליו כהורה ולא כילד?

ובטח ובטח כשלא תגורו באותו בית. את חייבת ללמוד לקבל את ההתנהלות השונה של האבא, כי היא תהיה חלק מחייך לנצח.

הביקורת מגיעה בצד. בחיים לא מול הילדים.

הפוך, כשאני מיישרת את הילדים באירועי חוצפה,

אני דורשת כבוד בשבילו שהוא לא דורש לעצמו אפילו. 

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..