ועולה לי הרב בני לאו. תנסי ליצור איתו קשר.

לא יודע להגיד לך אם יתיר לך או לא, אבל סתם ככה שאני אבין.

את אומרת שאת לא דתיה, מן הסתם זה אומר שאת לא שומרת שבת נכון? או שכן?

אז אני מציע משהו פשוט. אם את לא שומרת שבת וכן הולכת עם כיסוי ראש(לא משנה אם מלא, חצי, רבע, שליש או שמינית) אולי תעשי סוג של "טרייד אין".

כלומר, אולי תקחי על עצמך משהו קטן בשמירת שבת שזה יותר חמור תמורת הורדת כיסוי ראש שזה פחות חמור?

ואם את כן שומרת שבת אז תקחי מצווה שאת לא שומרת כחילוניה ותתחילי לשמור אותה תמורת הורדת הכיסוי.

אני יודע שזה נשמע עסקני מידי ועשיית סוג של "שוק" מהמצוות אבל בינינו, כולם סוחרים פה ושם במצוות שנוח להם יותר ונוח להם פחות. גם דתיים לאומיים וגם חרדים.

שהיא יכולה לעמוד מאחורי רב כדי שזה לא יציק לה.

אגב, זה לא בדיוק לעקם את הכללים, זה לא שעכשיו ההיתר שהיא תקבל אם היא תקבל זה יהיה גורף לכולם. זה יותר משהו פרטני לעצמה

איך שהוא בתת מודע ידעתי שהרב בני לאו מעורב בזה

ב"ה מנהג של קישוט

אני אגיד לך את האמת, לא הסתכלתי בכל 80 העמודים במאמר הזה מהסיבה שאין לי כוח כי המצווה הזאת לא שייכת אלי כי אני גבר ומאוד יכול להיות שהמסקנה שהגעתי אליה מרפרוף במאמר היא שונה לגמרי.

אבל אם זה בוער בך ותוכלי לקרוא את כל המאמר מהתחלה ועד הסוף, מאוד אשמח אם תוכלי לתמצת לי

תעדכני.

מאוד נגעת לליבי,כפי שכתבו פה,כמעט לכל אחד יש מצווה שקשה לו

גם לי יש מצווה שמאוד קשה לי וכמה שניסיתי ומנסה אני לא מצליחה להתחבר.אבל מקיימת כי כך ה' ציווה. זו מצווה שמיוחדת דווקא לנשים.

אצלי זה גם קצת מגיע ממקום של "לא פייר",למה דווקא אנו הנשים מצוות במצווה קשה כ"כ,וזה גורם לי לקושי גדול יותר.

ניסית לחשוב למה כ"כ קשה לך עם החיוב/מצווה הזו?

מה כ"כ קשה לך בכיסוי הראש?

את מרגישה פחות יפה? את מרגישה מתויגת (כדתית)?

את מרגישה בולטת יותר?

לפעמים כשיש לנו את התשובה,קל לנו יותר לקיים את המצווה. כי יש לנו את הכח להילחם ביצר,יש לנו כלים נגדו.

לדוגמא,אם קשה לך להיות מתויגת כדתיה,תנסי לעבוד על זה. תצטרכי להרגיש יותר בטוחה בדרך שלך מול אנשים אחרים וכו וכו.

יש דוגמאות בחז"ל לדרגות של שכר :"לפום צערא אגרא","גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה",ככה שאני מאמינה שכשקשה לנו ואנו מקיימים,השכר גדול יותר.

לגבי "ואהבת...",את אוהבת את ה',שומעים זאת בכל מילה כתובה שלך ובין המילים. קשה לך עם אחת המצוות שלו,זה לא סותר את אהבתו אליו.

בדיוק כמו אמא שאוהבת מאוד את הילד שלה,אבל קשה לה עם מעשה או תכונה מסוימתשל הילד שלה,זה לא גורע מאהבתה אליו.

ואני מודה שקשה לי קצת להבין את הקושי הרב שלך,ולו בגלל שאני גדלתי בבית שהמצווה הזו כ"כ מובינת מאליה שהקושי אצלי היה ממש מזערי. אבל לי יש קושי אחר שלאחרות קשה להבין.

וזה באמת מעצבן שאומרים לך שזה "כתר" וזה יפה ועוד ועוד...כשאת מרגישה הכי מכוערת עם זה.

אני חושבת שהכי טוב לך לחפור פנימה ולהבין על מה זה יושב...

בהצלחה רבה רבה

החלק ההגיוני שלנו אומר לנו לעשות משהו, או להימנע מלעשות משהו.

והחלק הרגשי שלנו מרגיש ההפך,

כאן יש דיסוננס קוגניטיבי. קונפליקט. בין מה שהשכל אומר, למה שהרגש אומרת. 

המצב הנפשי של לחיות בדיסוננס קוגניטיבי הוא שוחק, הוא שואב אנרגיה, והוא ממלא בכעס פנימי.

למה דווקא כעס?

כי החלק הרגשי שבנו כועס כשהוא מודחק ומושתק. כל עוד החלק השכלי ישלוט בו ויגרום לדיסוננס יהיה כעס מצד הרגש.

כעס פנימי זה רע לנו, זה גורם לנו הרגשה נפשית רעה, וזה משפיע גם על הגוף.

איך פותרים דיסוננס? 

אפשרות א: ללכת עם הרגש, אנחנו לא נכעס, אבל אנחנו לעיתים נחווה מחשבות מדאיגות ורגשות אשם מצד החלק השכלי. אם אין מקורות שהשכל סומך עליהן.

אפשרות ב: ללכת עם השכל, ונדחיק את הרגש בטענה שזה חשוב ולשכנע את החלק הרגשי במנטרות וציטוטים. אם יש לנו חלק רגשי מפותח מספיק, ומודעות רגשית גבוהה, לא נצליח להדחיק אותו, מה שיוביל להמשך של כעס ותסכול שיהיו קיימים ברקע.

אפשרות ג: לפרק את הדיסוננס. 

איך מפרקים דיסוננס?

יש שני דרכים.

הדרך הראשונה היא הדרך הלא מומלצת, והיא דרך השכל. 

החלק הרגשי חווה כעס כי יש בו אמונה שהשכל מאמין שהתורה עושה טוב לאדם,

המצווה הזו לא עושה טוב,

עימות בין האמונה שהמצווה עושה טוב - לבין החוויה הטראומטית כמעט של המצווה בפועל. 

איך פותרים את זה שכלית?

משנים את האמונה שהתורה עושה טוב לאדם. לדוגמא מאמינים שהתורה מבקשת מהאדם להקריב את עצמו ומעצמו. והמצווה הזו לא עושה טוב והיא לא אמורה לעשות טוב. 

למה אני לא ממליץ עליה? כי אז אנחנו מעבירים את הדיסוננס הקוגניטיבי על עצם קיומה של התורה, לקיים מצוות מתוך הקרבה של עצמי זה נוגד את החלק הרגשי.

הדרך השניה היא פשוט להיות בשתיקה, להתחבר לעצמינו, לא להקשיב לשכל, ולא לרגש, אלא להתבונן בהם בשתיקה, סוג של מדיטציה כזו, והתשובה תגיע מהרווח שבין המחשבות. אפשר לקרוא לזה אין. 

ר' מרדכי ליינר היה אומר לך שאם התשובה הזו שלילית - זה נחשב עת לעשות לה' (אין) הפרו תורתך (יש).

כשאנחנו פותרים את הקונפליקט בדרך הזו אין מחשבות ודאגות ואין כעסים - כי זה מקום שונה, זה אנחנו שמחליטים ברגע הזה, והשכל והרגש בסך הכל ילדים שרבים בינהם, והכל בסדר, מותר להם לריב, ומותר לך להכריע. 

עד כאן השיתוף שלי, מקווה שעזר. 

שלום לך , 

זה רלוונטי אם תקבלי שכר או לא תקבלי שכר על הסבל שאת עוברת? הרי את מקיימת מה שאת מקיימת בגלל שה' ציווה ולא בגלל השכר והעונש...

לטעמי , אם כל כך קשה לך עם המצווה הזו וזה מפריע לך ופוגם לך ביחס שלך לדת ולמצוות אז פשוט תניחי לזה.

תניחי לזה כי זה בטוח לא יתרום לך אם תעשי את זה בכוח וזה יכול רק לפגוע ביחס שלך ובעבודת ה' הכללית שלך.

אני בטוח שאף אחד לא ישפוט אותך על הדבר הזה.

התורה היא תורת חיים , תזכרי את זה תמיד שאת צריכה לחיות לאורה בשמחה ולא לסבול.

וברור שיהיו פה כאלו שיגידו שמה ההבדל בין ז לבין דברים אחרים ולמה לא לעבור על כל התורה?

אז התשובה שלי היא שכל אחד יעשה מה שהוא חושב שבשבילו זו היא עבודת ה' האמיתית. ואם הוא מאמין שזו עבודת ה' האמיתית אז זאת האמת. 

מאחל לך רק טוב.

אני שונאת ללכת למקווה,אז להפסיק? אז זו האמת?

שיהיו תגובות כמו שלך.

לא מחפש להתחכם ואני לא פוסק הלכה .

לא ניסיתי להתחכם,באמת מעניין אותי איך התשובה שנתת מתאימה לעוד מצבים?

ולא בציניות בכלל,

אני אישית מאמין שיש יסודות שלא אעבור עליהם בחיים שאצלי זה שבת  , כשרות ועוד . מקווה נכלל בין היסודות האלו . כיסוי ראש קצת פחות.

שוב , זה בעיניי ולא מצפה ממישהו להבין למה זה כן וההוא לא.

קשה קצת,אז לברוח?

חשבתי אתה מתכוון לא לקיים בכלל

לפעמים חשוב לבדוק למה קשה, שנגיע לפתרון.ולא ישר לרוץ להקלות.

ככמה מטפלים בבעיה ולא בסימפטום

שאר הרבנים שסבורים ככה מסתמכים על הרמבם.

אבל אני מתקן את עצמי, כבר במשנה זה הופיע פשוט יש מחלוקת על ההגדרה מה זה עובר על דת יהודית.

כמו שאמרתי, זה 80 עמודים ולא כל כך בוער בי אבל אם זה בוער בך אז תנסה לקרוא את המאמר. נראה לי זה מאזן בצורה טובה. אבל רק נראה לי

השמרנות שלך מובנת, כי היא באה ממקום של רצון לשמור על ההלכה ולא לזלזל בה, זה הכי מובן שבעולם, אבל תרשה לי לומר לך משהו. 

התפיסה שההלכה היא מה שהיא וזהו, היא תפיסה שנוצרה כתגובה לרפורמה ולחילון. הצורך להסתגר ולהקפיא את ההלכה ביהדות אירופה, נוצר מהמקום שפוחד מהרפורמה ומההשכלה.

הלכה שהיא מה שהיא וזהו זאת לא ההלכה, זאת תאונה כואבת של ההלכה.

יהדות המזרח, רבנים כמו הרב דוד חיים הלוי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, דגלו בעירוב שיקול הדעת האנושי בפסיקת ההלכה. הם לא השתנו מהרפורמה וההשכלה, הם לא חוו את הזעזועים של יהדות אירופה, הם חיו ופסקו ללא פחד מהשינוי ההלכתי.

יהדות אירופה שחוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשמר כמו שהיא, וזהו זה, קפואה.

יהדות המזרח שלא חוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשתנה ותתאים למציאות שבכל דור.

אלו שתי תפיסות מנוגדות של ההלכה,

אחת חוותה זעזוע, משבר, אובדן, והתכנסה לתוך עצמה, קפאה.

האחרת חוותה את הדברים כמו שהם והשתדלה לשמור על פסיקה שתואמת לכל דור ומצב.

אחד מהפוסקים הגדולים של יהדות המזרח זה הרב יוסף משאש, בפסיקה שלו על כיסוי ראש בימינו הוא כותב על האזהרה של ר' ישמעאל - "ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש"

אין האיסור מצד עצם הדבר של גילוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדרי הצניעות, ולזה הזהירה תורה שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.  וא"כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכ"ש שאין להן בגילוי הראש שום ניוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן, ובגילוי שערה מתגאה האישה לפני בעלה ובועלה, א"כ נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר....

המורם מכל זה, שדבר זה של כיסוי ראש בנשים, אינו אלא מצד המנהג דווקא, וחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה הפך המנהג היתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה שאין להם שום נוול ושום פריצות חלילה, ואין בכיסוי הראש שום צניעות, רק צביעות, ועברה על מצוה שהזמן גרמה, א"כ אזדה לה איסורה....

וא"ת מפני שנהגו היתר בדבר אסור נעקר האיסור ממקומו? זו אינה קושיא, חדא! שאין זה איסור אלא מנהג שבטל טעמו, שאף איסור שבטל טעמו לגמרי בטל איסורו... ואנן נוסיף עוד דבר המובן מאליו לכל מבין עם תלמיד, שהאידנא שכל הנשים מגלות שער ראשן, חזר שער הנשואות כשער הבתולות שכולן מתאימות רגילות לגלותו, כי מדי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגילויים פריצות, הוא הדין והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו דלא הוי בזה שום פריצות חלילה.

המחלוקת של בתי המדרשות - המזרחי והאירופאי, האם לסמוך על "הנשים עלו בהסכמה" "בנות ישראל הסכימה דעתן" או שהיחידה שקובעת את ההלכה היא ההלכה היבשה עצמה ותו לא, זו לא מחלוקת מלפני 100 שנה. זו אחת מהמחלוקות המכוננות של עולם המשנה בין בית שמאי לבית הלל. בין הקשבה למציאות לעומת הקשבה למקורות. 

 דוגמא (כתובות יז א)

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה?

בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא.

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה.

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!

אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו.

מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

את בית שמאי מעניינת ההלכה, יש להם פסוק, מקור מפורש, כתוב מפורש. היינו מצפים שבית הלל ישוו את המשא ומתן על ידי פסוק שכנגד. אבל בית הלל לעומתם, לא מביאים פסוק, הם מביאים סברה כללית אנושית, הגיון אנושי רווח, מצפון. ההכרעה ההלכתית לא נסמכת רק על פסוקים, היא נסמכת גם על סברה תרבותית. ה"אמרי אינשי", הסברה, המצפון, ה"בנות ישראל הסכימה דעתן" זה גם מרכיב מהותי בפסיקת ההלכה. 

 זה ההבדל המהותי בין בית מדרש נצחי ומסוגר, אירופאי.

 לבין בית מדרש קשוב, ללא משקעים של טראומה משינוי והקשבה למציאות. 

לא באתי לפתוח דיון, כתבתי את זה כי אתה מאוד דוגמטי בתגובות שלך כאן ורציתי לשמש קונטרה. חוץ מזה הכל בסדר, ואנחנו לא חייבים להסכים.

אבל אתה לא תופס את עקרונות הפסיקה שלהם. כלומר את המציאות כמעצבת ההלכה. 

הרב משאש פסק את דבריו לא כי הוא חפיפניק ומקל, אלא כי הוא קשוב ומעוניין להתאים את ההלכה לדור. כי הוא מבין את מה שגדולי הפוסקים הספרדיים טענו, ש"אין גמישות כגמישותה של ההלכה". שכדי להפוך אותה לנצחית, צריך להתאים אותה למציאות של כל דור.

כשאתה כותב שאתה לא לומד הלכה מנשים חילוניות, זו גופא הסגירות. אם אני אכנס לגטו אירופאי תודעתי, לא תהיה לי מציאות. תהיה לי אך ורק מה שאני והעבר שלי, והמקורות שאני קורא ולומד. 

המציאות היא התרבות, והיא משתנה. נרצה או לא נרצה. 

בית מדרש שמתחמק מההבנה של התרבות והתאמה של הפסיקה שלו אליה, הוא בית מדרש מסוגר. אם אין בית מדרש כזה בימינו, שמתיר, זה לא כי בית המדרש הזה טועה וזה צודק, זה כי לבית המדרש הזה יש קשיבות ולבית המדרש הזה אין. 

השאלה היא לא כמה רב מסוים גדול,

וכמה לרב מסוים יש השפעה או לא,

השאלה הגדולה כמה הפסק שלפנינו לקח בחשבון את התרבות, כמה הוא הכניס אותה בפסק.

זה לא משנה מי הפוסק, זה משנה מה הפסק.

וצר לי, אבל הדוגמה שלך לא דומה לנידון, כאן מדובר על תרבות אנושית, וכאן מדובר על עשייה מסוימת שלא קשורה לתרבות.

אפשר לומר שכאן זה הגברא של התרבות (ראש מגולה בכל מקום, וברווקות), וכאן החפצה בתוך התרבות ("סרט עם סצנות לא ראויות"). 

קשור לדיון שהתפתח 

לפי הרמב"ם פסק ניתן לפסוק ללא תלות בכל פסיקותיו של הפוסק, אלא אך ורק במהותו של הפסק וההכרעה שלנו בדעות השונות. המושג של לפסוק על פי פןסק, על פי הרמב"ם זה רק אם אתה לא מכיר דעות אחרות, לכן בהקדמה למשנה תורה הרמב"ם קווה שילמדו רק את ספרו.

רק לפי הרשב"א פסק בדיעבד ניתן לפסוק מתוך ספר של פוסק.

כי אני מאמין בכל ליבי שבהרבה מאוד מקומות שבהם יש פתח להקל, פוסקים רואים צורך עז להחמיר ולא להכנס בפתח להקל, בגלל "פוליטיקה הלכתית" שנוצרה מהפחד משינוי, מהפחד מחילון, ומהמפחד מהמדרון החלקלק. כיסוי ראש היא הלכה שפוגעת בפוליטיקה ההלכתית כי זה משהו חיצוני, שמייצג, וייצג הרבה מאוד שנים את ה"דת היהודית", ובימינו הוא סוג של סימן ומבדיל בין יהודית שומרת תורה ומצוות ללא. כשסיבות של פוליטיקה הלכתית מנתבות את האומץ של הרבה מאוד פוסקים, אין סיבה שהם יתירו דברים. 

גם בזום, וגם בנושא טבילה באמבט במקום שאין יכולת לטבול. החשש מפני השינוי מכתיב. ולכן לצערי במקרים כאלה יש המון תגובות של "מי הזיז את ההלכה שלי", אבל לא כאלה שבוחנות את הדברים בצד ההלכתי. 

יותר מזה אין מה להוסיף.

שום סקוטי אמיתי – ויקיפדיה

[כתבת - כדרכך לא-פעם - חביב, מעלה חיוך, תחושת השתתפות עם הקושי הסובייקטיבי, צדדים שונים של התלבטות אצלך בצורה בהירה...]

ראשית, בוודאי שיש על זה שכר.

הרי יש שני סוגים של קיום דברים. כך מובא כבר ברמב"ם בפרק ו' משמונה פרקים, כך מביא גם המסילת ישרים בסגנון אחד ובעל התניא בסגנון אחר, ועוד ועוד.

יש דברים שההזדהות איתם טבעית לאדם, מצד מוסרו הטבעי - ויש דברים שזה "איתכפיא", לא בגלל שהטבע דווקא מסכים איתם, אלא מדרגה למעלה ממה שמורגש ע"י האדם. 

אבל הנשמה ניזונה מזה, מרגישה, והטוב האלוקי נבנה בעולם ע"י זה, וגם מי שלא מרגיש כעת, לעתיד לבוא ירגיש כל רגע של אור שקיים כעת והיה מכוסה ממנו. "יקבל שכר". לגמרי.

ו"לפום צערא אגרא" - לפי הקושי, השכר.. צריך הרבה כחות נפש לעמוד בנסיון, כשזה נסיון.

אז זה לא שאני חושב שבאמת המצוה הזו, כל כך קשה לתפוס מה עניינה - מה שיכול ממש להביא להזדהות עמוקה איתה - אבל בהיות שביקשת לא לעסוק בכך, וזו גם לא הנקודה כאן, אני לא עוסק בזה. את זה כתבתי יותר בשביל מי שתופסת בפשטות ובצדק שכך נכון - ועלולה לחשוב שמא היא לא מספיק "עמוקה ומתלבטת", כי מישהי כתבה כאן בסגנון סוער כזה על קשייה בנידון....

לגבי היחס שזה גורם לשאר המצוות. ולה'..

קודם כל, צריך לציין מה שאת אומרת, שאת לא רוצה/מעזה לעבור על דבר ה'. יפה מאד. 

מאיפה זה בא? הרי יש לך "הרגשה" קשה.. סימן שזה בא ממקום גבוה יותר. יש התפיסה שבשכל, ששייכת לעומק השכל והאישיות. ללכת עם דבר ה'. גם אם בהרגשה קשה. זה מאד יפה.

כעת, כדאי שתעשי את ההבחנה הנ"ל. מצוות שחשים - בין ישירות בין מעצם הרצון למכלול של דבר ה' וכד' - ומצוה שאת לא כ"כ יכולה לחבר אל זה. היא לא פחות מצוה, אבל לא מתחברת אצלך לתחושה הזו, אלא ל"קבלת עול". יכול לקרות. יש בזה אפילו צד של מעלה. כמאמר הידוע, "אפשי ואפשי - אבל מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי"..

זה כבר יוכל לעזור לך, לא לצער את עצמך ע"י תחושה קשה לשאר המצוות, בגלל הקושי הנקודתי.

כמו כן, ה' זה לא איזה "בן אדם"....  

לכתוב, "גורם לי לכעוס... ברמות אחרות", זה דבר שמזַמֵן לך עבודה בלי קשר דווקא לענין הספציפי.

ההנחה היא מראש, ש"לא מחשבות מחשבותיכם", דבר ה' בא מעל הכל, אינו כפוף ל"הסכמתנו", אלא ההיפך - אנחנו צריכים ליישר עצמנו אליו. ממילא, לא שייך כלל להתבטא כך. זה מתאים למישהו בגובה שלך - את מבינה מה הוא אומר, את לא מסכימה, לפעמים את כועסת...

כאן, הבנה הבסיסית היא שדבר ה' מגיע מפאזה אחרת. לעיתים נוגע גם במוסר הטבעי שלנו וכד'. אנחנו יכולים לפתח את מוסרנו אליו. מכל מקום, מבינים שלא מבינים - וממילא לא שייך "לכעוס עליו" ח"ו... אפשר לומר שלא מבינים ושקשה לפעמים להזדהות גם בתחושה האנושית עם משהו שטרם הגענו אליו. 

הרי אפילו רופא מומחה, שנותן איזה רצפט לא טעים, ויודעים שהוא מומחה - יכולים להרגיש לפעמים סבל, קושי, עולה על הדעת "לכעוס על הרופא" כשאני יודע ברור שכל הענין הוא שאינני מבין איך זה עובד - אבל יודע שהוא יודע היטב?...

ההיתפסות הזו, להסתערות של הרגשה עד להתבטאות כזו, היא עצמה הזדמנות לעבודה עצמית.. אנחנו לא עובדים את עצמנו. 

והשאלה "מי אמר שהכוונה לכיסוי ראש", זו שאלה על תורה שבעל פה. אז ההנחה היסודית היא, שאנחנו מקבלים את דברי חז"ל, מנחילי התורה. לא כדאי לבלבל בין קושי אישי, לבין ערעור על צורת דרשות חז"ל. "אין הצר שווה"....

אז בחפוש אחר ההבנה - הצלחת... אם כך את מרגישה, אז באמת נוגע ללב המאבק שלך, הקושי, הדמעות שאת מקוה שתקבלי עליהן לפחות שכר (בוודאי שתקבלי - ובוודאי שהוא "משתלם"... זה הכלל, כל קושי - על אף שכמובן לא מזמינים... שכרו גדול ממנו).

אבל בחיפוש אחר ההיתר, כנראה שעדיף כיוון אחר.

אם זה גורם לבעיה ב"ואהבת את ה' אלוקיך" - אז זו הזדמנות לרומם את אהבת ה'. כמו שאמרת - מצוה דאורייתא. מצוה הבאה לידך... הרי "בכל לבבך" שציטטת - בשני יצריך. "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך... "ובכל מאודך - בכל ממונך. דבר אחר, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו"..

נו, אז אדרבה, יש לך כאן הזדמנות לרומם את ה"ואהבת", במקום לומר, זה מפריע ל"ואהבת"... הרי זה הגדר, "בכל נפשך"..

נכון, נסיון. קל לומר וכנראה פחות קל לבצע. אבל זה יכול לתת כיוון.

ואחרי שממש מחליטים כך - אפשר להתחיל  לחפש איך להרגיש אחרת עם הענין. 

למודים, התבוננויות, פתרונות טכניים. הקלות בתוך הבית. וכד'.

כנראה שאחרי "קבלת העול" הזה - גם זה יהיה יותר קל.

לא פשוט - על כל פנים עבורך. מאחל לך להצליח לעלות עם זה על גבי זה, בשמחה..

[עיסוקים מעיסוקים שונים - ויש גם הזדמנויות ל"תגובות" וכד' מעבר לפורום הפומבי]

תודה.

אאאאאיפה את, בנאדם

קודם כל יישר כוח.

נקודה אחת קצת צרמה לי, ישהמון הלכות שנלמדות בצורות שונות ומשונות מדרשות הפוסקים בצורה שבה אם היית יודעת איך למדו אותם היית משתגעת. הדרך בה חז"ל למדו את זה גם כשהיא לא מובנת לך לא משנה בשום עניין להלכה. יש דרכים שחז"ל למדו (למשל גזירה שווה לומדים רק במסורת, א"א להגיד לבד) ויש דברים שנראים הזויים לגמרי. זה הוחלט. זה מוחלט. זה נקבע ולא משנה  איך למדו את זה מהפסוקים.

הייתי חייב להגיד את זה.

מעבר לזה יישר כוח ענק לגמרי!

שכר תקבלי והוא בהחלט ישתלם.קשה לתאר לך אותו כפי שקשה לתאר לעיוור צבעים או לחירש מוזיקה

בהצלחה ענקית 

שונאת כיסוי ראש.

שונאת ללכת למקווה.

אולי תשקלי ללכת עם פאה? אבל לא כמו של החרדיות הכבדות, אלא יותר בסגנון צעיר.. (כאלה שאפשר לעשות בהן קוקו וכו') 

המון בנות שיצאתי איתן העלו את העניין הזה..

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר