ועולה לי הרב בני לאו. תנסי ליצור איתו קשר.

לא יודע להגיד לך אם יתיר לך או לא, אבל סתם ככה שאני אבין.

את אומרת שאת לא דתיה, מן הסתם זה אומר שאת לא שומרת שבת נכון? או שכן?

אז אני מציע משהו פשוט. אם את לא שומרת שבת וכן הולכת עם כיסוי ראש(לא משנה אם מלא, חצי, רבע, שליש או שמינית) אולי תעשי סוג של "טרייד אין".

כלומר, אולי תקחי על עצמך משהו קטן בשמירת שבת שזה יותר חמור תמורת הורדת כיסוי ראש שזה פחות חמור?

ואם את כן שומרת שבת אז תקחי מצווה שאת לא שומרת כחילוניה ותתחילי לשמור אותה תמורת הורדת הכיסוי.

אני יודע שזה נשמע עסקני מידי ועשיית סוג של "שוק" מהמצוות אבל בינינו, כולם סוחרים פה ושם במצוות שנוח להם יותר ונוח להם פחות. גם דתיים לאומיים וגם חרדים.

שהיא יכולה לעמוד מאחורי רב כדי שזה לא יציק לה.

אגב, זה לא בדיוק לעקם את הכללים, זה לא שעכשיו ההיתר שהיא תקבל אם היא תקבל זה יהיה גורף לכולם. זה יותר משהו פרטני לעצמה

איך שהוא בתת מודע ידעתי שהרב בני לאו מעורב בזה

ב"ה מנהג של קישוט

אני אגיד לך את האמת, לא הסתכלתי בכל 80 העמודים במאמר הזה מהסיבה שאין לי כוח כי המצווה הזאת לא שייכת אלי כי אני גבר ומאוד יכול להיות שהמסקנה שהגעתי אליה מרפרוף במאמר היא שונה לגמרי.

אבל אם זה בוער בך ותוכלי לקרוא את כל המאמר מהתחלה ועד הסוף, מאוד אשמח אם תוכלי לתמצת לי

תעדכני.

מאוד נגעת לליבי,כפי שכתבו פה,כמעט לכל אחד יש מצווה שקשה לו

גם לי יש מצווה שמאוד קשה לי וכמה שניסיתי ומנסה אני לא מצליחה להתחבר.אבל מקיימת כי כך ה' ציווה. זו מצווה שמיוחדת דווקא לנשים.

אצלי זה גם קצת מגיע ממקום של "לא פייר",למה דווקא אנו הנשים מצוות במצווה קשה כ"כ,וזה גורם לי לקושי גדול יותר.

ניסית לחשוב למה כ"כ קשה לך עם החיוב/מצווה הזו?

מה כ"כ קשה לך בכיסוי הראש?

את מרגישה פחות יפה? את מרגישה מתויגת (כדתית)?

את מרגישה בולטת יותר?

לפעמים כשיש לנו את התשובה,קל לנו יותר לקיים את המצווה. כי יש לנו את הכח להילחם ביצר,יש לנו כלים נגדו.

לדוגמא,אם קשה לך להיות מתויגת כדתיה,תנסי לעבוד על זה. תצטרכי להרגיש יותר בטוחה בדרך שלך מול אנשים אחרים וכו וכו.

יש דוגמאות בחז"ל לדרגות של שכר :"לפום צערא אגרא","גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה",ככה שאני מאמינה שכשקשה לנו ואנו מקיימים,השכר גדול יותר.

לגבי "ואהבת...",את אוהבת את ה',שומעים זאת בכל מילה כתובה שלך ובין המילים. קשה לך עם אחת המצוות שלו,זה לא סותר את אהבתו אליו.

בדיוק כמו אמא שאוהבת מאוד את הילד שלה,אבל קשה לה עם מעשה או תכונה מסוימתשל הילד שלה,זה לא גורע מאהבתה אליו.

ואני מודה שקשה לי קצת להבין את הקושי הרב שלך,ולו בגלל שאני גדלתי בבית שהמצווה הזו כ"כ מובינת מאליה שהקושי אצלי היה ממש מזערי. אבל לי יש קושי אחר שלאחרות קשה להבין.

וזה באמת מעצבן שאומרים לך שזה "כתר" וזה יפה ועוד ועוד...כשאת מרגישה הכי מכוערת עם זה.

אני חושבת שהכי טוב לך לחפור פנימה ולהבין על מה זה יושב...

בהצלחה רבה רבה

החלק ההגיוני שלנו אומר לנו לעשות משהו, או להימנע מלעשות משהו.

והחלק הרגשי שלנו מרגיש ההפך,

כאן יש דיסוננס קוגניטיבי. קונפליקט. בין מה שהשכל אומר, למה שהרגש אומרת. 

המצב הנפשי של לחיות בדיסוננס קוגניטיבי הוא שוחק, הוא שואב אנרגיה, והוא ממלא בכעס פנימי.

למה דווקא כעס?

כי החלק הרגשי שבנו כועס כשהוא מודחק ומושתק. כל עוד החלק השכלי ישלוט בו ויגרום לדיסוננס יהיה כעס מצד הרגש.

כעס פנימי זה רע לנו, זה גורם לנו הרגשה נפשית רעה, וזה משפיע גם על הגוף.

איך פותרים דיסוננס? 

אפשרות א: ללכת עם הרגש, אנחנו לא נכעס, אבל אנחנו לעיתים נחווה מחשבות מדאיגות ורגשות אשם מצד החלק השכלי. אם אין מקורות שהשכל סומך עליהן.

אפשרות ב: ללכת עם השכל, ונדחיק את הרגש בטענה שזה חשוב ולשכנע את החלק הרגשי במנטרות וציטוטים. אם יש לנו חלק רגשי מפותח מספיק, ומודעות רגשית גבוהה, לא נצליח להדחיק אותו, מה שיוביל להמשך של כעס ותסכול שיהיו קיימים ברקע.

אפשרות ג: לפרק את הדיסוננס. 

איך מפרקים דיסוננס?

יש שני דרכים.

הדרך הראשונה היא הדרך הלא מומלצת, והיא דרך השכל. 

החלק הרגשי חווה כעס כי יש בו אמונה שהשכל מאמין שהתורה עושה טוב לאדם,

המצווה הזו לא עושה טוב,

עימות בין האמונה שהמצווה עושה טוב - לבין החוויה הטראומטית כמעט של המצווה בפועל. 

איך פותרים את זה שכלית?

משנים את האמונה שהתורה עושה טוב לאדם. לדוגמא מאמינים שהתורה מבקשת מהאדם להקריב את עצמו ומעצמו. והמצווה הזו לא עושה טוב והיא לא אמורה לעשות טוב. 

למה אני לא ממליץ עליה? כי אז אנחנו מעבירים את הדיסוננס הקוגניטיבי על עצם קיומה של התורה, לקיים מצוות מתוך הקרבה של עצמי זה נוגד את החלק הרגשי.

הדרך השניה היא פשוט להיות בשתיקה, להתחבר לעצמינו, לא להקשיב לשכל, ולא לרגש, אלא להתבונן בהם בשתיקה, סוג של מדיטציה כזו, והתשובה תגיע מהרווח שבין המחשבות. אפשר לקרוא לזה אין. 

ר' מרדכי ליינר היה אומר לך שאם התשובה הזו שלילית - זה נחשב עת לעשות לה' (אין) הפרו תורתך (יש).

כשאנחנו פותרים את הקונפליקט בדרך הזו אין מחשבות ודאגות ואין כעסים - כי זה מקום שונה, זה אנחנו שמחליטים ברגע הזה, והשכל והרגש בסך הכל ילדים שרבים בינהם, והכל בסדר, מותר להם לריב, ומותר לך להכריע. 

עד כאן השיתוף שלי, מקווה שעזר. 

שלום לך , 

זה רלוונטי אם תקבלי שכר או לא תקבלי שכר על הסבל שאת עוברת? הרי את מקיימת מה שאת מקיימת בגלל שה' ציווה ולא בגלל השכר והעונש...

לטעמי , אם כל כך קשה לך עם המצווה הזו וזה מפריע לך ופוגם לך ביחס שלך לדת ולמצוות אז פשוט תניחי לזה.

תניחי לזה כי זה בטוח לא יתרום לך אם תעשי את זה בכוח וזה יכול רק לפגוע ביחס שלך ובעבודת ה' הכללית שלך.

אני בטוח שאף אחד לא ישפוט אותך על הדבר הזה.

התורה היא תורת חיים , תזכרי את זה תמיד שאת צריכה לחיות לאורה בשמחה ולא לסבול.

וברור שיהיו פה כאלו שיגידו שמה ההבדל בין ז לבין דברים אחרים ולמה לא לעבור על כל התורה?

אז התשובה שלי היא שכל אחד יעשה מה שהוא חושב שבשבילו זו היא עבודת ה' האמיתית. ואם הוא מאמין שזו עבודת ה' האמיתית אז זאת האמת. 

מאחל לך רק טוב.

אני שונאת ללכת למקווה,אז להפסיק? אז זו האמת?

שיהיו תגובות כמו שלך.

לא מחפש להתחכם ואני לא פוסק הלכה .

לא ניסיתי להתחכם,באמת מעניין אותי איך התשובה שנתת מתאימה לעוד מצבים?

ולא בציניות בכלל,

אני אישית מאמין שיש יסודות שלא אעבור עליהם בחיים שאצלי זה שבת  , כשרות ועוד . מקווה נכלל בין היסודות האלו . כיסוי ראש קצת פחות.

שוב , זה בעיניי ולא מצפה ממישהו להבין למה זה כן וההוא לא.

קשה קצת,אז לברוח?

חשבתי אתה מתכוון לא לקיים בכלל

לפעמים חשוב לבדוק למה קשה, שנגיע לפתרון.ולא ישר לרוץ להקלות.

ככמה מטפלים בבעיה ולא בסימפטום

שאר הרבנים שסבורים ככה מסתמכים על הרמבם.

אבל אני מתקן את עצמי, כבר במשנה זה הופיע פשוט יש מחלוקת על ההגדרה מה זה עובר על דת יהודית.

כמו שאמרתי, זה 80 עמודים ולא כל כך בוער בי אבל אם זה בוער בך אז תנסה לקרוא את המאמר. נראה לי זה מאזן בצורה טובה. אבל רק נראה לי

השמרנות שלך מובנת, כי היא באה ממקום של רצון לשמור על ההלכה ולא לזלזל בה, זה הכי מובן שבעולם, אבל תרשה לי לומר לך משהו. 

התפיסה שההלכה היא מה שהיא וזהו, היא תפיסה שנוצרה כתגובה לרפורמה ולחילון. הצורך להסתגר ולהקפיא את ההלכה ביהדות אירופה, נוצר מהמקום שפוחד מהרפורמה ומההשכלה.

הלכה שהיא מה שהיא וזהו זאת לא ההלכה, זאת תאונה כואבת של ההלכה.

יהדות המזרח, רבנים כמו הרב דוד חיים הלוי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, דגלו בעירוב שיקול הדעת האנושי בפסיקת ההלכה. הם לא השתנו מהרפורמה וההשכלה, הם לא חוו את הזעזועים של יהדות אירופה, הם חיו ופסקו ללא פחד מהשינוי ההלכתי.

יהדות אירופה שחוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשמר כמו שהיא, וזהו זה, קפואה.

יהדות המזרח שלא חוותה את הזעזועים טענה שההלכה היא נצחית, ולכן ההלכה תשתנה ותתאים למציאות שבכל דור.

אלו שתי תפיסות מנוגדות של ההלכה,

אחת חוותה זעזוע, משבר, אובדן, והתכנסה לתוך עצמה, קפאה.

האחרת חוותה את הדברים כמו שהם והשתדלה לשמור על פסיקה שתואמת לכל דור ומצב.

אחד מהפוסקים הגדולים של יהדות המזרח זה הרב יוסף משאש, בפסיקה שלו על כיסוי ראש בימינו הוא כותב על האזהרה של ר' ישמעאל - "ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש"

אין האיסור מצד עצם הדבר של גילוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדרי הצניעות, ולזה הזהירה תורה שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.  וא"כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכ"ש שאין להן בגילוי הראש שום ניוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן, ובגילוי שערה מתגאה האישה לפני בעלה ובועלה, א"כ נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר....

המורם מכל זה, שדבר זה של כיסוי ראש בנשים, אינו אלא מצד המנהג דווקא, וחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה הפך המנהג היתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה שאין להם שום נוול ושום פריצות חלילה, ואין בכיסוי הראש שום צניעות, רק צביעות, ועברה על מצוה שהזמן גרמה, א"כ אזדה לה איסורה....

וא"ת מפני שנהגו היתר בדבר אסור נעקר האיסור ממקומו? זו אינה קושיא, חדא! שאין זה איסור אלא מנהג שבטל טעמו, שאף איסור שבטל טעמו לגמרי בטל איסורו... ואנן נוסיף עוד דבר המובן מאליו לכל מבין עם תלמיד, שהאידנא שכל הנשים מגלות שער ראשן, חזר שער הנשואות כשער הבתולות שכולן מתאימות רגילות לגלותו, כי מדי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגילויים פריצות, הוא הדין והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו דלא הוי בזה שום פריצות חלילה.

המחלוקת של בתי המדרשות - המזרחי והאירופאי, האם לסמוך על "הנשים עלו בהסכמה" "בנות ישראל הסכימה דעתן" או שהיחידה שקובעת את ההלכה היא ההלכה היבשה עצמה ותו לא, זו לא מחלוקת מלפני 100 שנה. זו אחת מהמחלוקות המכוננות של עולם המשנה בין בית שמאי לבית הלל. בין הקשבה למציאות לעומת הקשבה למקורות. 

 דוגמא (כתובות יז א)

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה?

בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא.

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה.

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!

אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו.

מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

את בית שמאי מעניינת ההלכה, יש להם פסוק, מקור מפורש, כתוב מפורש. היינו מצפים שבית הלל ישוו את המשא ומתן על ידי פסוק שכנגד. אבל בית הלל לעומתם, לא מביאים פסוק, הם מביאים סברה כללית אנושית, הגיון אנושי רווח, מצפון. ההכרעה ההלכתית לא נסמכת רק על פסוקים, היא נסמכת גם על סברה תרבותית. ה"אמרי אינשי", הסברה, המצפון, ה"בנות ישראל הסכימה דעתן" זה גם מרכיב מהותי בפסיקת ההלכה. 

 זה ההבדל המהותי בין בית מדרש נצחי ומסוגר, אירופאי.

 לבין בית מדרש קשוב, ללא משקעים של טראומה משינוי והקשבה למציאות. 

לא באתי לפתוח דיון, כתבתי את זה כי אתה מאוד דוגמטי בתגובות שלך כאן ורציתי לשמש קונטרה. חוץ מזה הכל בסדר, ואנחנו לא חייבים להסכים.

אבל אתה לא תופס את עקרונות הפסיקה שלהם. כלומר את המציאות כמעצבת ההלכה. 

הרב משאש פסק את דבריו לא כי הוא חפיפניק ומקל, אלא כי הוא קשוב ומעוניין להתאים את ההלכה לדור. כי הוא מבין את מה שגדולי הפוסקים הספרדיים טענו, ש"אין גמישות כגמישותה של ההלכה". שכדי להפוך אותה לנצחית, צריך להתאים אותה למציאות של כל דור.

כשאתה כותב שאתה לא לומד הלכה מנשים חילוניות, זו גופא הסגירות. אם אני אכנס לגטו אירופאי תודעתי, לא תהיה לי מציאות. תהיה לי אך ורק מה שאני והעבר שלי, והמקורות שאני קורא ולומד. 

המציאות היא התרבות, והיא משתנה. נרצה או לא נרצה. 

בית מדרש שמתחמק מההבנה של התרבות והתאמה של הפסיקה שלו אליה, הוא בית מדרש מסוגר. אם אין בית מדרש כזה בימינו, שמתיר, זה לא כי בית המדרש הזה טועה וזה צודק, זה כי לבית המדרש הזה יש קשיבות ולבית המדרש הזה אין. 

השאלה היא לא כמה רב מסוים גדול,

וכמה לרב מסוים יש השפעה או לא,

השאלה הגדולה כמה הפסק שלפנינו לקח בחשבון את התרבות, כמה הוא הכניס אותה בפסק.

זה לא משנה מי הפוסק, זה משנה מה הפסק.

וצר לי, אבל הדוגמה שלך לא דומה לנידון, כאן מדובר על תרבות אנושית, וכאן מדובר על עשייה מסוימת שלא קשורה לתרבות.

אפשר לומר שכאן זה הגברא של התרבות (ראש מגולה בכל מקום, וברווקות), וכאן החפצה בתוך התרבות ("סרט עם סצנות לא ראויות"). 

קשור לדיון שהתפתח 

לפי הרמב"ם פסק ניתן לפסוק ללא תלות בכל פסיקותיו של הפוסק, אלא אך ורק במהותו של הפסק וההכרעה שלנו בדעות השונות. המושג של לפסוק על פי פןסק, על פי הרמב"ם זה רק אם אתה לא מכיר דעות אחרות, לכן בהקדמה למשנה תורה הרמב"ם קווה שילמדו רק את ספרו.

רק לפי הרשב"א פסק בדיעבד ניתן לפסוק מתוך ספר של פוסק.

כי אני מאמין בכל ליבי שבהרבה מאוד מקומות שבהם יש פתח להקל, פוסקים רואים צורך עז להחמיר ולא להכנס בפתח להקל, בגלל "פוליטיקה הלכתית" שנוצרה מהפחד משינוי, מהפחד מחילון, ומהמפחד מהמדרון החלקלק. כיסוי ראש היא הלכה שפוגעת בפוליטיקה ההלכתית כי זה משהו חיצוני, שמייצג, וייצג הרבה מאוד שנים את ה"דת היהודית", ובימינו הוא סוג של סימן ומבדיל בין יהודית שומרת תורה ומצוות ללא. כשסיבות של פוליטיקה הלכתית מנתבות את האומץ של הרבה מאוד פוסקים, אין סיבה שהם יתירו דברים. 

גם בזום, וגם בנושא טבילה באמבט במקום שאין יכולת לטבול. החשש מפני השינוי מכתיב. ולכן לצערי במקרים כאלה יש המון תגובות של "מי הזיז את ההלכה שלי", אבל לא כאלה שבוחנות את הדברים בצד ההלכתי. 

יותר מזה אין מה להוסיף.

שום סקוטי אמיתי – ויקיפדיה

[כתבת - כדרכך לא-פעם - חביב, מעלה חיוך, תחושת השתתפות עם הקושי הסובייקטיבי, צדדים שונים של התלבטות אצלך בצורה בהירה...]

ראשית, בוודאי שיש על זה שכר.

הרי יש שני סוגים של קיום דברים. כך מובא כבר ברמב"ם בפרק ו' משמונה פרקים, כך מביא גם המסילת ישרים בסגנון אחד ובעל התניא בסגנון אחר, ועוד ועוד.

יש דברים שההזדהות איתם טבעית לאדם, מצד מוסרו הטבעי - ויש דברים שזה "איתכפיא", לא בגלל שהטבע דווקא מסכים איתם, אלא מדרגה למעלה ממה שמורגש ע"י האדם. 

אבל הנשמה ניזונה מזה, מרגישה, והטוב האלוקי נבנה בעולם ע"י זה, וגם מי שלא מרגיש כעת, לעתיד לבוא ירגיש כל רגע של אור שקיים כעת והיה מכוסה ממנו. "יקבל שכר". לגמרי.

ו"לפום צערא אגרא" - לפי הקושי, השכר.. צריך הרבה כחות נפש לעמוד בנסיון, כשזה נסיון.

אז זה לא שאני חושב שבאמת המצוה הזו, כל כך קשה לתפוס מה עניינה - מה שיכול ממש להביא להזדהות עמוקה איתה - אבל בהיות שביקשת לא לעסוק בכך, וזו גם לא הנקודה כאן, אני לא עוסק בזה. את זה כתבתי יותר בשביל מי שתופסת בפשטות ובצדק שכך נכון - ועלולה לחשוב שמא היא לא מספיק "עמוקה ומתלבטת", כי מישהי כתבה כאן בסגנון סוער כזה על קשייה בנידון....

לגבי היחס שזה גורם לשאר המצוות. ולה'..

קודם כל, צריך לציין מה שאת אומרת, שאת לא רוצה/מעזה לעבור על דבר ה'. יפה מאד. 

מאיפה זה בא? הרי יש לך "הרגשה" קשה.. סימן שזה בא ממקום גבוה יותר. יש התפיסה שבשכל, ששייכת לעומק השכל והאישיות. ללכת עם דבר ה'. גם אם בהרגשה קשה. זה מאד יפה.

כעת, כדאי שתעשי את ההבחנה הנ"ל. מצוות שחשים - בין ישירות בין מעצם הרצון למכלול של דבר ה' וכד' - ומצוה שאת לא כ"כ יכולה לחבר אל זה. היא לא פחות מצוה, אבל לא מתחברת אצלך לתחושה הזו, אלא ל"קבלת עול". יכול לקרות. יש בזה אפילו צד של מעלה. כמאמר הידוע, "אפשי ואפשי - אבל מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי"..

זה כבר יוכל לעזור לך, לא לצער את עצמך ע"י תחושה קשה לשאר המצוות, בגלל הקושי הנקודתי.

כמו כן, ה' זה לא איזה "בן אדם"....  

לכתוב, "גורם לי לכעוס... ברמות אחרות", זה דבר שמזַמֵן לך עבודה בלי קשר דווקא לענין הספציפי.

ההנחה היא מראש, ש"לא מחשבות מחשבותיכם", דבר ה' בא מעל הכל, אינו כפוף ל"הסכמתנו", אלא ההיפך - אנחנו צריכים ליישר עצמנו אליו. ממילא, לא שייך כלל להתבטא כך. זה מתאים למישהו בגובה שלך - את מבינה מה הוא אומר, את לא מסכימה, לפעמים את כועסת...

כאן, הבנה הבסיסית היא שדבר ה' מגיע מפאזה אחרת. לעיתים נוגע גם במוסר הטבעי שלנו וכד'. אנחנו יכולים לפתח את מוסרנו אליו. מכל מקום, מבינים שלא מבינים - וממילא לא שייך "לכעוס עליו" ח"ו... אפשר לומר שלא מבינים ושקשה לפעמים להזדהות גם בתחושה האנושית עם משהו שטרם הגענו אליו. 

הרי אפילו רופא מומחה, שנותן איזה רצפט לא טעים, ויודעים שהוא מומחה - יכולים להרגיש לפעמים סבל, קושי, עולה על הדעת "לכעוס על הרופא" כשאני יודע ברור שכל הענין הוא שאינני מבין איך זה עובד - אבל יודע שהוא יודע היטב?...

ההיתפסות הזו, להסתערות של הרגשה עד להתבטאות כזו, היא עצמה הזדמנות לעבודה עצמית.. אנחנו לא עובדים את עצמנו. 

והשאלה "מי אמר שהכוונה לכיסוי ראש", זו שאלה על תורה שבעל פה. אז ההנחה היסודית היא, שאנחנו מקבלים את דברי חז"ל, מנחילי התורה. לא כדאי לבלבל בין קושי אישי, לבין ערעור על צורת דרשות חז"ל. "אין הצר שווה"....

אז בחפוש אחר ההבנה - הצלחת... אם כך את מרגישה, אז באמת נוגע ללב המאבק שלך, הקושי, הדמעות שאת מקוה שתקבלי עליהן לפחות שכר (בוודאי שתקבלי - ובוודאי שהוא "משתלם"... זה הכלל, כל קושי - על אף שכמובן לא מזמינים... שכרו גדול ממנו).

אבל בחיפוש אחר ההיתר, כנראה שעדיף כיוון אחר.

אם זה גורם לבעיה ב"ואהבת את ה' אלוקיך" - אז זו הזדמנות לרומם את אהבת ה'. כמו שאמרת - מצוה דאורייתא. מצוה הבאה לידך... הרי "בכל לבבך" שציטטת - בשני יצריך. "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך... "ובכל מאודך - בכל ממונך. דבר אחר, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו"..

נו, אז אדרבה, יש לך כאן הזדמנות לרומם את ה"ואהבת", במקום לומר, זה מפריע ל"ואהבת"... הרי זה הגדר, "בכל נפשך"..

נכון, נסיון. קל לומר וכנראה פחות קל לבצע. אבל זה יכול לתת כיוון.

ואחרי שממש מחליטים כך - אפשר להתחיל  לחפש איך להרגיש אחרת עם הענין. 

למודים, התבוננויות, פתרונות טכניים. הקלות בתוך הבית. וכד'.

כנראה שאחרי "קבלת העול" הזה - גם זה יהיה יותר קל.

לא פשוט - על כל פנים עבורך. מאחל לך להצליח לעלות עם זה על גבי זה, בשמחה..

[עיסוקים מעיסוקים שונים - ויש גם הזדמנויות ל"תגובות" וכד' מעבר לפורום הפומבי]

תודה.

אאאאאיפה את, בנאדם

קודם כל יישר כוח.

נקודה אחת קצת צרמה לי, ישהמון הלכות שנלמדות בצורות שונות ומשונות מדרשות הפוסקים בצורה שבה אם היית יודעת איך למדו אותם היית משתגעת. הדרך בה חז"ל למדו את זה גם כשהיא לא מובנת לך לא משנה בשום עניין להלכה. יש דרכים שחז"ל למדו (למשל גזירה שווה לומדים רק במסורת, א"א להגיד לבד) ויש דברים שנראים הזויים לגמרי. זה הוחלט. זה מוחלט. זה נקבע ולא משנה  איך למדו את זה מהפסוקים.

הייתי חייב להגיד את זה.

מעבר לזה יישר כוח ענק לגמרי!

שכר תקבלי והוא בהחלט ישתלם.קשה לתאר לך אותו כפי שקשה לתאר לעיוור צבעים או לחירש מוזיקה

בהצלחה ענקית 

שונאת כיסוי ראש.

שונאת ללכת למקווה.

אולי תשקלי ללכת עם פאה? אבל לא כמו של החרדיות הכבדות, אלא יותר בסגנון צעיר.. (כאלה שאפשר לעשות בהן קוקו וכו') 

המון בנות שיצאתי איתן העלו את העניין הזה..

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!