הבת של השכנים רוצה להכיר לי משהו. נשמע טוב, הסכמתי.
היא חייבת תמונה כדי לשלוח לו לפני, לא הסכמתי.
יש לציין שהיא שלחה לי מראש פרטים שלו עם תמונה, אבל לי זה לא משנה והייתי מסכימה גם בלי זה.
בואו נדבר על זה רגע. אני יודעת כמה זה חשוב לחלק מהאנשים לראות תמונה לפני, אבל אני לא מוכנה! אני לא מוכנה שאף אחד ינתח את זוית האף שלי או עד כמה העיניים שלי בהירות. זה לא שאני מרגישה מכוערת או לא אוהבת את המראה שלי. בכנות, אני נראית סבבה לגמרי, אפשר לומר אפילו יפה (אחרי ניתוח לייזר בעיניים בכלל
אבל אני לא מסכימה שאף אחד יגרום לי להרגיש לא יפה. אם יפסלו אותי על סמך תמונה, בלי פגישה, זה יפגע בי מאוד.
(אחותי הבכורה למשל, רווקה בת שלושים פלוס. יפה יותר ממני, בחיי. עם פנים וגוף של בת 20. פעם אחת, *אבא* של בחור שהייתה אמורה לצאת איתו לדייט ראה את התמונה שלה ואמר שזה לא מתאים! והוא עוד נחשב רב... ההורים שלי הזדעזעו מהסיפור הזה)
אני לא מבינה למה אי אפשר לתת צ'אנס לפגישה ראשונית. נכון, זה גוזל זמן ואנרגיה והתרגשות, ואני רק רוצה לשמור על הלב שלי, שיתלהב רק מגבר אחד בעולם הזה. אני מתפללת להשם שכל האנרגיה הזאת תישמר רק לאיש אחד שיהיה שלי.
אבל בואו, בואו נתקדם. אני מוכנה לסכן את הלב שלי, לנסוע רחוק, להקדיש שעתיים כדי לפגוש בנאדם חדש, על נקי. בלי תמונות ודעות קדומות ובירורים אצל חברים.
למה זה כזה קשה, ריבונו של עולם. למה הפכנו להיות כאלה צרי מחשבה, צאו מהקופסא כבר.
ולעניינו של הבחור הספיציפי, האישה שהציעה לי, לפי מה שהבנתי, לא מסכימה להציע לו אותי בלי תמונה. אני לא דואגת, אם הוא שלי הוא יבוא גם מהדלת האחורית. כמו פייסבוק למשל, מצאתי את הפרופיל שלו. אני שוקלת ברצינות לשלוח לו הודעה. זה אפילו לא מביך אותי, לא בגלל שאיבדתי את הבושה, אלא בגלל שככה צריך. לתפוס יוזמה, להעיז, וליפול אחורה בעיניים עצומות על הקב"ה.
היא חייבת תמונה כדי לשלוח לו לפני, לא הסכמתי.
יש לציין שהיא שלחה לי מראש פרטים שלו עם תמונה, אבל לי זה לא משנה והייתי מסכימה גם בלי זה.
בואו נדבר על זה רגע. אני יודעת כמה זה חשוב לחלק מהאנשים לראות תמונה לפני, אבל אני לא מוכנה! אני לא מוכנה שאף אחד ינתח את זוית האף שלי או עד כמה העיניים שלי בהירות. זה לא שאני מרגישה מכוערת או לא אוהבת את המראה שלי. בכנות, אני נראית סבבה לגמרי, אפשר לומר אפילו יפה (אחרי ניתוח לייזר בעיניים בכלל
אבל אני לא מסכימה שאף אחד יגרום לי להרגיש לא יפה. אם יפסלו אותי על סמך תמונה, בלי פגישה, זה יפגע בי מאוד.
(אחותי הבכורה למשל, רווקה בת שלושים פלוס. יפה יותר ממני, בחיי. עם פנים וגוף של בת 20. פעם אחת, *אבא* של בחור שהייתה אמורה לצאת איתו לדייט ראה את התמונה שלה ואמר שזה לא מתאים! והוא עוד נחשב רב... ההורים שלי הזדעזעו מהסיפור הזה)
אני לא מבינה למה אי אפשר לתת צ'אנס לפגישה ראשונית. נכון, זה גוזל זמן ואנרגיה והתרגשות, ואני רק רוצה לשמור על הלב שלי, שיתלהב רק מגבר אחד בעולם הזה. אני מתפללת להשם שכל האנרגיה הזאת תישמר רק לאיש אחד שיהיה שלי.
אבל בואו, בואו נתקדם. אני מוכנה לסכן את הלב שלי, לנסוע רחוק, להקדיש שעתיים כדי לפגוש בנאדם חדש, על נקי. בלי תמונות ודעות קדומות ובירורים אצל חברים.
למה זה כזה קשה, ריבונו של עולם. למה הפכנו להיות כאלה צרי מחשבה, צאו מהקופסא כבר.
ולעניינו של הבחור הספיציפי, האישה שהציעה לי, לפי מה שהבנתי, לא מסכימה להציע לו אותי בלי תמונה. אני לא דואגת, אם הוא שלי הוא יבוא גם מהדלת האחורית. כמו פייסבוק למשל, מצאתי את הפרופיל שלו. אני שוקלת ברצינות לשלוח לו הודעה. זה אפילו לא מביך אותי, לא בגלל שאיבדתי את הבושה, אלא בגלל שככה צריך. לתפוס יוזמה, להעיז, וליפול אחורה בעיניים עצומות על הקב"ה.
.