הוא אומר שהוא לא יודע להגדיר בדיוק. לדעתי חסר בעיקר את ההתרגשות, הגעגוע.. אני יותר מחכה שניפגש, ואצלו זה קיים אבל ממש רק לפעמים. מצד שני, באמת אכפת לו ממני ואני יודעת שהוא משקיע בשבילי ומוכן לעשות הרבה כדי שיהיה לי טוב.

וזה באמת ממש לא פשוט והרבה פעמים חשבתי להפסיק את הקשר כי הסבלנות שלי מתחילה להיגמר.. השאלה אם אני מחכה למשהו שיגיע או שזה בזבוז זמן ובינתיים אני רק מגדילה את הכאב שיבוא אחרי הפרידה.

בתור משתמשת חדשה הערוץ לא מאפשר לי שיחות בפרטי, אז מי שיכול להגיב כאן בשרשור אודה לו מאוד מאוד

תודה!

אתה אומר שזה מזכיר לך את עצמך, הכוונה שהרגשת במקום שלו? אם יש לך סיפור דומה שאתה מוכן לשתף אולי זה יעזור לי להבין אותו יותר

אני ממש מעריכה את הנכונות שלך לנסות לברר מה מפריע כדי להתקדם..

אני אגיד לך מה דעתי:

בגדול אני חושבת שאתם כבר הרבה זמן בקשר

ומי שצריך לעשות עבודה בעניין הוא מי שמעכב שזה -הוא, במידה והוא רוצה לעשות עבודה..

שילך ליועץ/מטפל או לא יודעת מה אבל שיקבל החלטה,שיראה שהוא עושה משהו. מה הוא עושה?

מתישהו צריך לקבל החלטה.

אני לא יודעת אבל  אני קוראת אותך והמצב שלך מתסכל..

כאילו מה את כבר יכולה לעשות? את הרי לא המטפלת שלו..

ומה זה לא הרגש חסום? מה חסר לו? מה הוא מחפש?..

עם כל הכבוד לפתיחות וזה משהו כאן  מרגיש לי לא ממש הוגן כלפייך..

ואת, מה איתך? 

לא איכפת לך להמשיך איתו במצב הזה עוד הרבה זמן? כי זה נשמע כמו מצב שיכול להמשיך נצח- מצב שמצד אחד יש בו טוב ולא רוצים להפסיד אותו ומצד שני יש חוסר ולא רוצים לוותר ..

מה את רוצה?

נראה לי שאת צריכה להיות אקטיבית בדבר הזה ,לפי מה שנכון לך.

בהצלחה ממש.

לכן,
אולי נמשיך להיפגש ולצאת עוד ונבדוק ונראה ונדע? 
התנהלות כזו, זה כמו לפתוח את התנור כל 20 שניות
כדי לבדוק אם העוגה אפויה.

הבדיקה התמידית, רגש אתה פה? הגעת?

מבריחה אותו רחוק
זה מן פרדוקס כזה....

כשיש קשר כ"כ טוב, מפרגן, פתוח 
ושניכם מתאימים
ואין אהבה
יש משהו שחוסם את האהבה
וזה - לא תמיד משהו מודע.

לרוב, זה פחד.

פחד מקשר גופני, פחד מחשיפה, פחד מאיך המשפחה תקבל אותו / אותה
פחד משינויים. ועוד הרבה אופציות. 

עוד נק', עד כמה בחיים בכלל הוא הטיפוס המרגיש עמוק, מתלהב, מסוגל בכלל להרגיש אהבה,
מסוחרר מהתרגשויות?
כי מי שבחיים בכללי, אדיש קצת,
כנראה לא יתאהב עד מעל לראש
האהבה אצלו תורגש בצורות אחרות.

ולגבי מה לעשות?

נשמע שאין מנוס מליווי מקצועי
כי זה ברור שמשהו חוסם אותו
ואיש מקצוע ידע לדייק מה החסם
והוא יבין אם זה משהו שאין לו אפשרות לחיות איתו
או שבעזרת עבודה, הוא ישתחרר ממנו
ופתאום - הוא ירגיש אהבה.

אל תוותרו על הקשר הנפלא הזה,בהמשך המתנה פאסיבית לאהבה
שתבוא לבקר.
יש הרבה דרכים לפרק את המחסום 
וגם אם ההחלטה וההבנה תהיה,
שבאמת המחסום בלתי ניתן לפירוק,
ותאלצו להיפרד,
זה יקרה מתוך הבנה והשלמה של מה באמת היה חסר בקשר הזה (אם היה)
ובהצלחה רבה!

ואחרי חצי שנה של קשר טוב
יש מקום להעלות את האופציה,

ברגישות ובשיחה פתוחה.
מה אתה רוצה מבחינת ההמשך?

עד כמה חשוב לך שהקשר שלנו יצליח?

שנעבור את המשבר הזה?

מה דעתך... מתאים לך?

וכו'.

אבל, אם הוא לא מוכן להתייעץ
(ואני מתכוונת מישהו שמתמחה ברווקות לחתונה, לא כל רב חכם הוא הכתובת במקרה הזה)
היא יכולה להתיעץ ולהחליט מה לעשות בעניין

יש הרבה בנות שנפרדו, בכאב גדול מאד

מבחורים שלא הצליחו להחליט
שנשארו תקועים באותה נק'
שתפסו רגליים קרות ועוד.

והיא תצטרך להתחזק בהבנה של מה נכון לה לעשות

כשהוא לא משתנה בכלל.

מנית פה שורה של פחדים, וכולם נשמעים לי נורמליים, לא משהו חריג.

איפה עובר הגבול בין משהו בגדר הסביר לבין הצורך בסיוע מקצועי?

האם זה הפרמטר של הזמן?

האם זה התאמה מרובה ללא אהבה?

או אולי משהו אחר...

ועוד משהו:

לגבי "הבנה והשלמה של מה באמת היה חסר בקשר הזה (אם היה)"

נגיד ובמקרה הנ"ל הבחור מדייק את החסם שלו, וזה משהו שלא נעים לו לשתף. נגיד (תיאורטי לחלוטין, לא מכירה את השואלת) הוא מגלה שהוא לא מסוגל להשלים עם המראה שלה ומתבייש להכיר אותה למשפחה שלו. למה שהוא ירצה להגיד לה את זה? הרי אני מניחה שהיא די תיפגע מזה. ואז הוא יצטרך להמציא איזה משהו אחר, ולא יהיה פה הבנה והשלמה. מה עושים במקרה כזה?

אבל זה לא תמיד משפיע על הקשר. בן או בת זוג יכולים להיות מסורים מאוד ומתחשבים והכל גם אם יש בעיה רגשית כלשהי.

אבל כן, השילוב בין השנים - קרי בעיה רגשית ומידות טובות - מאוד נדיר.

מכיר זוג כזה שהאישה לא יכולה לנשום בלי הבעל (הוא השידוך הראשון שלה, והיא יצאה עם לא יותר מ5 בחורים), והבעל עבר כל-כך הרבה בשידוכים שהוא סוג-של מת מבפנים אז הרגשות שלו בקושי יוצאים.

אבל הם זוג מאוד טרי וממה שהבנתי זה משתנה לאט לאט.

השמועה אומרת שזה קורה בכל מצב, לא יכול להעיד עדיין. אין לי מספיק נסיון חיים

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"