אבל
ואני יושבת באוטובוס, בוהה בנוף המתחלף
וגם זאת שלפניי עושה זאת וגם הגבר שלפני
ולרגעים
הנוף מביט בנו בחזרה וחושב לעצמו, שהנה עוד אוטובוס חולף
וזה עצוב כי לכולנו חולפים דברים מול העיניים וזה לא יותר מנוף שישכח
ודוגרי
כמה נופים אתם זוכרים? כמה אנשים שבאמת השפיעו עליכם?
בטח תוכלו לספור אותם על יד אחת, אולי שתיים
ואני מרגישה פתאום מיוחדת,
בדיוק כמו כל אחד אחר
(אה.)
ומבינה שאין לי שום סיפור לספר, שום עצמי לבטא
שום כלום מתסכל
ותכלס
לא חיים מסיפורים, לא מרגישים יותר טוב מלשבור לאנשים את הלב
ואז ללטף אותו ולהראות להם כמה שאני בסדר למרות שאני לא
ואז כל אחד ממשיך לדרכו עם הלב הכואב,
הדואב,
החושב
חושב על האדם הזה שעבר בנוף ולא התחלף
ששמע את הסיפור חיים, או את החיים עצמם שמספרים לו, שרים את השיר של הלב
אדם אחד, שיודע שזה לא סוף הסיפור
אולי אפילו רק התחלה של אחד כזה
ולכו תדעו,
אולי הלב מתחרט, כי סיפור חיים זו עצמיות
וברגע שלב אחד בנוף נשבר, הנוף פשוט טומן אותו באדמה
עמוק, נותן לו לחלוף עם הרוח ואז כבר אין עצמי ואין עצמיות ואין סיפור חיים לספר
רק נוף שממשיך לחלוף מול עיניהם של אנשים חולפים
אז אני יושבת באוטובוס
כבר אין נוף, רק עיר עמוסה אנשים שרודפים אחרי עצמם, אחרי החיים
ואני מנסה לחשוב על היום של כל אחד מהם, על הנופים שכל אחד זוכר
על כלב או ילדה שמחכים בבית, על עבודה טובענית או בוס מתחשב
אני מביטה בעולם
ואף אחד
אף אחד
לא רואה אותי
ואני יושבת באוטובוס, בוהה בנוף המתחלף
וגם זאת שלפניי עושה זאת וגם הגבר שלפני
ולרגעים
הנוף מביט בנו בחזרה וחושב לעצמו, שהנה עוד אוטובוס חולף
וזה עצוב כי לכולנו חולפים דברים מול העיניים וזה לא יותר מנוף שישכח
ודוגרי
כמה נופים אתם זוכרים? כמה אנשים שבאמת השפיעו עליכם?
בטח תוכלו לספור אותם על יד אחת, אולי שתיים
ואני מרגישה פתאום מיוחדת,
בדיוק כמו כל אחד אחר
(אה.)
ומבינה שאין לי שום סיפור לספר, שום עצמי לבטא
שום כלום מתסכל
ותכלס
לא חיים מסיפורים, לא מרגישים יותר טוב מלשבור לאנשים את הלב
ואז ללטף אותו ולהראות להם כמה שאני בסדר למרות שאני לא
ואז כל אחד ממשיך לדרכו עם הלב הכואב,
הדואב,
החושב
חושב על האדם הזה שעבר בנוף ולא התחלף
ששמע את הסיפור חיים, או את החיים עצמם שמספרים לו, שרים את השיר של הלב
אדם אחד, שיודע שזה לא סוף הסיפור
אולי אפילו רק התחלה של אחד כזה
ולכו תדעו,
אולי הלב מתחרט, כי סיפור חיים זו עצמיות
וברגע שלב אחד בנוף נשבר, הנוף פשוט טומן אותו באדמה
עמוק, נותן לו לחלוף עם הרוח ואז כבר אין עצמי ואין עצמיות ואין סיפור חיים לספר
רק נוף שממשיך לחלוף מול עיניהם של אנשים חולפים
אז אני יושבת באוטובוס
כבר אין נוף, רק עיר עמוסה אנשים שרודפים אחרי עצמם, אחרי החיים
ואני מנסה לחשוב על היום של כל אחד מהם, על הנופים שכל אחד זוכר
על כלב או ילדה שמחכים בבית, על עבודה טובענית או בוס מתחשב
אני מביטה בעולם
ואף אחד
אף אחד
לא רואה אותי
