עוֹלַם שֶׁבִּי
כָּזֶה, מֻגְבָּל
כָּזֶה אוֹצֵר (עוֹצֵר)
מִלִּגְלֹשׁ
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
מִלִּלְבֹּשׁ. שְׁקָרִים
לִהְיוֹת אַחֵר
הוּא מֵכִיל אוֹתִי
וַאֲנִי אוֹתוֹ
תִּקְרְאוּ לְזֶה הַרְמוֹנְיָה
וְאוּלַי
חִבּוּר
יש בי אהבה
והיא תתעורר וְתִגַּע
ויש בי עולם שלם ונרחב
והפעם
הוא לא צריך לנצח ולא לכבוש אף אחד
הוא לא צריך לצאת מעבר לגבולות עצמי
הוא רק צריך להכיר את הגבולות לאט לאט
יש בי אהבה
והיא מתעוררת
יש את היום הזה בהתפתחות של כל תינוק
שהוא מתחיל להיות מודע לנוכחות של עצמו בחייו
כמה חמוד
והוא מרים את ידיו עד לגובה העיניים ומתבונן בהם, וחוקר, ומתפעל
כןכן, גם אתם הייתם ככה
אחכ הוא מבין שהם חלק ממנו והוא שולט בהם וכו
ובום
אני
כן, גם זה מגיע אחכ
הוא בנא בוגר
מודע לעצמו או שלא אבל לפחות הוא ער לחייו
ומגיע היום שהוא כמובן נפגע ונשבר לו הלב
וגם היום שהוא מאושר עד קצות אצבעות הרגליים שלו
והוא בוכה וצוחק ומבלה ולומד ומתגעגע ואוהב ושונא ומודה ונוקם ובונה את עצמו לאט לאט
וחי
אבל כל זה, וזה לא משנה עד כמה הוא מודע לעצמו ולתהליכים שמתרחשים בו
לא מונע ממנו יום אחד
להגיע לעטיפה דקה דקה דקה של הלב
להוריד אותה ולבחון לאט לאט
בגובה העיניים
להתפעל
ולראות פתאום
את עצמו
עצמיותו
כזה..חשוף
ערום מכל... מכל...
מהכל (!)
פשוט.
עצמו.
וביום הזה
הוא פשוט עצמו עד הסוף
עד
הסוף.
אתם יודעים...
הסוף
