את המחסום הצהוב, שכולם עברו מזמן.
ורק אני תקועה פה,
עם האיש המבהיל הזה, המבחיל,
ועם הכלב הענק, השחור, הנורא.
ועם הזמן הלא נורמאלי הזה, שלא מפסיק לרוץ.
ואז יורד גשם, בוצי כזה, בלי ריח של אדמה רטובה,
והכל מתכסה בו, טובעני,
סך הכל, נחמד להיות תקועה פה, עם הרעש הזה של הבוץ, שיורד בקול מוזר.
למה שיקרה משהו אם אני אתיישב פה?
אוקי, זו הייתה טעות, אי אפשר להתרומם מבוץ סמיך כל כך.
אוי לא, ועכשיו האיש המבהיל מתקרב אליי.
והכלב המפחיד כנראה שלו, כי הוא מזדנב אחריו.
האיש מתיישב גם, לידי,
ואני מפרפרת, כי הוא קצת, קרוב מדי..
בלי קשר, הוא פתאום ממלמל-
"אני יכול להוציא אותך מפה."
והידיים שלי רועדות, והפה יבש
"אין לי אומץ" אני מזיזה את השפתיים,
"תסתכלי עליי רגע."
הוא מכריח, המילים שלו חתוכות מידי, קשות.
עין ימין עצומה, עין שמאל פוזלת אליו.
וואו, לאיש הזה יש אור בפנים
"אני רוצה, ויכול לעזור לך, את תצטערי אם לא תעשי את זה.."
האור הזה מתגבר, וזה יותר מפחיד מהכלב השחור, שהריר נוזל לו מהפה,
ואני עוצמת מהר עיניים.
"בואי, אין לך אפשרות אחרת"
יש בו משהו גס
ועדין כל כך.
אני מסובבת אליו את כל הראש,
ולא ברור איך, אבל למרות הגשם הבוצי,
הוא לבן, נקי, טהור.
ופתאום, אני מתמלאת בכוחות לא ברורים,
ובועטת בו בכל הכח,
הבוץ מתחזק, אי אפשר לראות כלום.
האור נעלם,
בקרן האחרונה שלו, עוד הספקתי לראות,
נשארתי לבד במחסום הצהוב.
אה, לא לבד,
עם כלב שחור, ענק ומפחיד נורא.
