התפללנו מנחה ברבינו תם, סיימנו ערבית באיזור -9-10, אחרי זה הלכתי לאכול אצל הרב ארלינגר, חיכנו שעה וחצי עד הקידוש, הזימון היה ב12:30 בלילה, הלכנו לישון ב1 וקמנו ב4 לסדר לימוד חמש שעות הכנה לתפילה...

נקעתי את הרגל בדרך הלוך [הייתי עם סנדלים], אבל כבר לא היה ברירה, המשכתי ללכת עד לבית רפואה שם, עשינו שם מבצעים.

וחזרתי בחזרה, דרך שאמורה לקחת 40 דקות בערך, עשיתי בשש שעות, לבד [הבחורים האחרים רצו להספיק להגיע למעריב עם הרבי, אז לא רציתי לעכב אותם, שכנעתי אותם ממש חזק שיעזבו אותי..] עם נקע, חלק מהזמן אחרי שקיעה כבר בין כל מיני שכונות לא ממש סימפטיות מלאות כושים והומלסים וכד'..

ועד שהגעתי ל'שכונה', ונשכבתי על המיטה באנחת רווחה עם רגל נפוחה, באו לקרוא לי לסעודת חג במרחק של כארבע בלוקים ארוכים... אז גם זה מצווה.. אז הלכתי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....