אמא יודעת שאני מעדיפה את הלבד הזה,על פני ארוחת ערב של ביצה מקושקשת וגבינה ואחים בני תשע שיושבים לי על השכל ומספרים איך עבר עליהם היום עם הרב'ה שלהם.
אמא לא שואלת אותי כלום,היא רק מבינה.
טוענת שהיא מבינה.
כל היום היא אומרת-"אני מבינה..",ונאנחת.
נו שויין.
אמא נשמה טובה אבל מה לעשות שהחיים והבריחות שלי מעצמי,הביאו אותי למצב שאני גם בורחת מימנה.
מבטנו נפגשים בבוקר,בשבע וחצי,כשאני באה לצאת לאוטובוס מהר,בלי להודיע שיצאתי.
אחרון הילדים סוגר את הרוכסן של התיק,מעניק נשיקת יום טוב לאמא.
בפתח הדלת,שם אני נמסה.
פתאום אני מסתכלת עליה בחצי עין.
היא כזאת אמא טובה,האמא הזאת..היא רק ממלמלת כל היום פסוקים לא מוסברים של ברכות השחר.
אעלק שחר.
מעניין אם הרבנים שכתבו את הפסוקים האלו,ידעו שתהייה לאמא תהייה שחר קטנטנה,כזאת שמורדת,זאת עם שאלות בעיניים ורסטה ותליוני פילים ודולפינים ועגיל שני ושלישי ורביעי ואליקס בשתיי האוזניים.
זאת עם הג'ינס המשופשף ברחובות החשוכים,שהולכת בירושלים כמו אחת שחוזרת לחיבוק של אמא ביום שנולדה,אחת מסוממת,מכורה לריחות ולגרפיטי המקושקש במחניודה.
מעניין אם באמת על שחר הסוררת,המדוברת,
אומרים ברכות.
אז שוב עולם,אני חוזרת על דבריי.
אני במיטה ולבד.
זה כואב לי הלבד הזה,זה מכניס אותי לתוכי,מרגישה את עצמי מטיילת בין החדרים של הנפש הפצועה שלי,מחפשת פלסטרים ותחבושות, משהו שיעצור את נחל הדם הזה אבל כלום לא עוצר.
ברגע של שתיקה,נכנסת המחשבה הזאת שאני רוצה להכניס לתוך נפשי זוג יונים לבנות,שיבנו לי על הנפש קן של שלום,של חופש,של שחר הכואבת,זאת שרוצה לחיות.
וכשייבנה הקן,אני אנצור בתוכו את כל הכאב שלי ואחרי מעט זמן,אעשה שילוח כאב.
אבל אני חיה בדמיונות ואני מתחילה לספור בקול את הכבשים שגדלים לי בלילה בתקרה,למרות שלא כל כך מאוחר עכשיו אבל באלי לישון.
"אחד,
שניים..
שלושה,
ארבע כבשים.."
הם ביחד,הם ביחד ככה,עטופים אחד בשני,לא בודדים לעולם.
הצמר שלהם מגן עליהם לנצח,גם אם אני רואה אותם רק בדמיונות.
רק על שחר נגזר להיות לבד.
"אבל את טובה,שחר",אני מנסה לרכך את עצמי,לדבר אל השחר שבי.
"אסור לנו להיות ביקורתיים על עצמנו,רעים אל עצמנו.
חמלה,זאת המילה שהלב שלך צריך.
תמרחי על דפנותייו חמלה,תחיי אותו מחדש,תנפיחי לתוכו צלילים של אהבה ורחמנות,אהבה של חסד"..
איי.
אני שונאת לדבר בכזו צורה.
חנוק לי.
המיטה מפחידה אותי,אני רוצה להיקבר בכרית.
מאיפה תגיע החמלה הזאת,לעזאזל.
"חמישה..
שישה..
שבעה כבשים דבוקים לי בתקרה.."
.



