אינני סובל יתושים. אני סובל מיתושים. אני מניח שזה הדדי, שכן מוצצי הדם הללו אינם נותנים לנו רגע של מנוחה. בכל לילה יוצא שרץ מעופף מבסיס האם אל עבר חדר השינה שלנו, לאחר תדרוך מפורט של מפקד היתשת רב כנף דני סַנו-דַי, הכולל את מסלול הטיסה (ליד האוזן שלי), יעדי המבצע (להציק\ להעיר ואז להציק), הסכנות האורבות ("אל תתקרב אל האור") התנהגות בשבי ("למסור רק את הדרגה ודירוג הדם"), וגלח"צ. בסיום התדריך, לאחר צילום קלטת וידאו בה הוא מופיע עם סרט ירוק על הראש, נשק וזמזום מספר פסוקים מתוך ספר 'יתושיהו' - יוצא המעופף התורן אל עבר היעד ומבצע מטס מחריש אוזניים ממש מעל אוזניי החולמניות. כאשר נגמר לו הדלק, לממזר, הוא עוצר לתדלוק על היד או על הרגל, שואב קצת דם וממשיך בשמיניות באוויר בטריטוריה האוזנית של אשתי.

בתקופת הקיץ החרשנו. והתחרשנו. כך היא דרך העולם- סברנו. ידענו כי בעת פרוס החורף היתושים יסתלקו ודאי וילכו להציק לאנשים אחרים ברחבי העולם. אך לא כן במעוננו. רב כנף דני סנו-די הוא יתוש רציני ואחראי, ולא בכדי הוא מייתש את התפקיד הרם- ובהיעדר היחידה שלו דאג לצוות של יתושי קומנדו בפיקודו של דוד לא-קר-לי, שמבטיחים המשך פעילות גם בחורף בעזרת ציוד נלווה של מעילי דובון, כובעי גרב ומדי הסוואה משופרים. גם בלילות גשומים, עת התדפק גשם על צוהר חדרנו, יוצא לוחם קומנדו לקיים את מילות השיר - "הלילה לא אשכב לישון".

באחד מלילות טרופי שינה אלו אמרתי די. הקצתי את העקוצה ואמרתי לה כי קצתי במוקצים הללו. היא ביקשה כי אירגע קצת מהשימוש באותיות ק',צ' ות' ולקחה בידה כפכף במידה שלושים ושש. טרוטי עיניים העלנו אור בחדר והתחלנו לחפש את משאבת הדם המעופפת. הוא באמת הולך למות בדמי ימיו. לאחר שאתפוס אותו, הבטחתי לעצמי, אתלה את גופתו בכיכר העיר, למען ידעו כל יתושי ויתושות האזור, כי הגיע הקץ למעקצץ! את נאומי קטע זמזום ליד האוזן ומיד אחריו כפכף במידה שלושים ושש שפגע לי בלחי שמאל. הדם התחיל לעלות לי לראש מה שגרם למנוול לעשות מטס נוסף ליד האוזן הימנית. מָתַז רוק שנוצר מלשון שהשתרבבה החוצה הרטיב לי את התנוך. אין ספק כי מפקד יחידת "עוקץ" תת כנף דוד לא-קר-לי בחר את חייליו בקפידה. חזרנו לישון כשאני עוד מרגיש את הדופק בלחיי השמאלית.

בלילה שלמחרת כבר חיכיתי עם כפכף מתקדם יותר- מידה ארבעים וארבע. ידעתי כי מוגי הלב הללו תוקפים רק כאשר האדם במצב מאוזן ומנוחר. שמתי את כלי הנשק ליד המיטה ועשיתי את עצמי ישן. התעוררתי בשתיים וחצי לקול משק כנפיים (או אולי מש"ק כנפיים?) בגזרה הדרומית. מכיוון שאינני יודע איפה הדרום כשאני ישן- ובכלל, נופפתי בכפכף לכל עבר (מסתבר שגם לעבר פניה של אשתי- שעברה לחדר של הילדים כמחאה והשאירה אותי לבד במערכה). הדלקתי את האור ופתחתי בשיח עם המכונף החדש, הבלתי נראה והבלתי נלאה. "דע לך" אמרתי חרש "כי אחרי שאלכוד אותך, אצבע אותך בטיפקס ואפילו אשתך לא תזהה אותך! אתה תהיה המייקל ג'קסון של היתושים!" אולם בתוך תוכי קיוויתי כי לא אצטרך להגיע לזה כיוון ש"כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"- קל וחומר למלבין כל גופו. אבל עליי לזכור שגם הוא שופך את דמי, אז אנחנו שווים. שתי עקיצות בעורף הורידו אותי חזרה לקרקע המציאות. אני לא מאמין שהפקרתי את העורף בצורה כזו. מובס ומשופל, חזרתי לישון. כשכל זה ייגמר, אמרתי לעצמי, אכתוב סרט המשך ל"עקיצה בשישים שניות" ואקרא לו "עקיצה כל שישים שניות".

את הניאון הקטלני רכשתי כבר בבוקר היום למחרת. מספיקה מכת חשמל אחת קטנה כדי להרחיק את משושי הרגליים ולהחזיר אליי את אשתי הגולה. אולי אקרא למבצע הזה- "מאור הגולה". על מנת שהיתושים לא יפספסו את  הלהיט החדש, ביקשתי מילדיי שיכינו לי שלט ביתושית שישכנע אותם להיכנס למלכודת החשמלית. שיערתי כי ילדיי יודעים יתושית יען כי גם הם מזמזמים ופולטים רחשים מוזרים מדי פעם. תליתי את השלט מעל הניאון והמתנתי בדריכות ללילה. אבל איך אפשר לישון כשיש ניאון דולק בחדר..? אחרי שעתיים של התהפכות במיטה החלטתי כי עדיף חור באוזן מאשר אור בעין וקמתי לכבות את המלכודת. אולי הילדים שלי כתבו להם להיזהר? תמיד חשדתי שהבת שלי משת"פית. אף פעם אל תבטח בדוברת יתושית.  חזרתי למיטה והכנסתי את כל הגוף מתחת לשמיכת הפוך, בתקווה שזה יבלבל אותם, אולם הפוך, הפוך רק הגביר את המוטיבציה שלהם. הם פרצו פנימה ובגלל האקוסטיקה שנוצרה הזמזום הנורא שילש את עוצמתו. שמישהו ילמד אותם כבר את המילים של השיר התחננתי פרקדן, וכל גופי זועק למנוחה.

בבוקר ישבתי אל השולחן, וניסחתי כתב כניעה. "אני, אמיר חיים מויאל, מוסר בזאת כתב כניעה לתת כנף דוד לא-קר-לי, ומוכן לכל תנאי אשר יוצב לי" ביקשתי את בתי שתתרגם את זה ליתושית והנחתי את התצהיר ליד הכרית. נכנסתי למיטה לישון בידיעה ברורה כי בעוד כמה דקות יזמזמו אותי לדעת-  אולם הופתעתי לגלות כי הלילה עבר בשקט ולא קמתי אפילו פעם אחת. המחשבה הראשונה הייתה לקבוע תור לרופא אף אוזן גרון, כיוון שאף אוזן לא שמעה משהו בלילה, אבל כיוון חדש התפתח כאשר מצאתי על יד הכרית את התנאים להפסקת האש על הנייר. כשהרכבתי את העיניים שלי שמתי לב שהדברים השחורים והקטנים לא היו תנאים אלא יתושים מרוחים על הדף, כשברקע יש סימן ברור של כפכף במידה שלושים ושש. אני בעד התנאים הללו.