כבר שמונה שנים הם מכירות.
בעצם, יותר. אולי כבר עשר.
הם היו החברות הכי טובות.
הכי הכי.
עכשיו, הם הלכו, בדקו ונבחנו.
והם סגרו.
יצא באותו מקום.
היא הייתה מאושרת.
היא חלמה על היום הראשון מלא חלומות מתוקים כל כך.
ומשמחים.
ואז,
ביום אחד,
בכיתה,
היא לחשה לה בסוד-
בעצם,
בעצם לא.
היא עשתה כאילו לא איכפת לה.
כאילו זה לא מזיז לה.
אבל בפנים,
בתוך הלב-
היא בכתה.
היא נשברה.
היא רצתה פשוט לקום,
ללכת הבייתה ולבכות.
ולבכות.
ולבכות.
לבכות בלי סוף.
היא כל כך רצתה לבכות.
לבכות על
חברה מהממת, נהדרת, מתחשבת,
מבינה, מקשיבה, מעודדת,
מוותרת, מכילה.
לבכות.
פשוט לבכות.
לבכות.
היא כל כך קיוותה שהיא תתחרט,
שזה לא סופי.
שלא יסכימו לה.
אבל,
זהו.
זה כבר לא סוד.
זה סופי.
זה מאושר.
והיא,
חשבה בלב-
נכון, היא מפסידה חברה
מהממת, נהדרת, מתחשבת,
מבינה, מקשיבה, מעודדת,
מוותרת, מכילה.
אבל הם,
הם זוכות בחברה כזאת.
חברה
מהממת, נהדרת, מתחשבת,
מבינה, מקשיבה, מעודדת,
מוותרת, מכילה.
היא החליטה.
זהו.
אני כבר לא ילדה קטנה.
אני אתחיל מההתחלה.
אני אתמודד
אצמח מהשבר.
אמצא חברה נהדרת שכזאת, רק חדשה.
