אני על 11÷ בפלאפון ובערך גם ברמת העירנות שלי. אתמול הייתי ערה כל הלילה וניקיתי את הבית החדש בלי סוף. כן, עברנו לדירה יותר גדולה מדירת החדר, האמת שכבר חודש פה. ואת הכלב מכרתי.
עצוב לי כל כך להיזכר בכלבלב, משהו בו היה כל כך אנושי, והמבט האחרון שלו היה כל כך עייף;
גם הוא הרגיש שאין בי כוחות לטפל בו.
הוא תבע את כולי; ובלילות פחדתי לישון כשהוא הסתובב , אחרי שנשך את הילד שלי פעמיים והיה לי פחד שהוא ינשך שוב כשאישן.
היה זה כלב מרושע מאוד; אני בכלל לא מתחרטת שמכרתי אותו. עכשיו אני נזכרת בעוד פעמים שהוא הפריע לנו. ויום אחרי שמכרנו את לואי, הגיעה חתולה קטנה בת חודש יחד עם האחיינית שלי, פצועה ונושמת בכבידות, טיפלתי בה כל הלילה ובבוקר לקחתי מונית לתל אביב ומסרנו אותה לתנו לחיות לחיות. אחרי זה הלכנו לבקר אצל אמא, ואמא אומרת לי מה את משוגעת? את זרקת כסף על מונית לתל אביב בשביל חתול???? ואת לא יודעת , היא נועצת בי מבט יודע כל, שתדעי לך שהם בטח הזריקו לה סם מוות ושלום על ישראל. חבל חבל מאוד היא ממשיכה.
אוף איתה.אני מאמינה לכל דבר שהיא אומרת,ואני מאמינה גם לזה. וזה ביעס לי את הצורה.אחרי שמסרנו את החתול, הלכנו לקניון וביזבזתי בערך 500 שקל סתם. והיה מאוד בודד בתל אביב. ובכלל, פעמיים נסעתי לשם החודש עם הילד שלי ולא זכינו ללכת לים.
לא משנה. אני חושבת שעשיתי דבר טוב, עם החתולה. נקשרתי אליה מאוד בלילה העצוב ההוא, שהיא כאבה כאבים איומים ובכל זאת הפסיקה ליילל אחרי שליטפתי אותה בגועל נפש מעורב ברחמים גדולים. אחר כך היא השאירה לי מזכרת על יד שמאל, עד עכשיו יש שם שריטה מתוקה ועצובה.
היא גם הייתה אנושית להחריד, מביטה בי בעיניים ירוקות מלאות דמעות ומייללת, מלקקת לעצמה את הרגל השבורה ומחפשת את אמא שלה.
ואיך שהחרדיות נבהלו ממנה בשכונה, כשחיכינו למונית. גם אני הייתי פעם, לפני שבוע, נגעלת מחתול.
ילד אחד אמר לחבר שלו "הנה השכנה המוזרה שלנו יש להם פינת החי בבית ". רק בשכונה חרדית ילדים מדברים ככה על אנשים . בשכונה חילונית ילדים מקבלים את כולם, ומה שהופך אדם שונה זה הדת או אנערף. אין כזה דבר איש מוזר. בעצם, אם הם ילכו בבני ברק הם בטח יצחקו . למשל , מלראות ילד בן 10 סוחב עגלה ישנה מלאה בשקיות של הסופר שרשום עליו " יש חסד", ותוך כדי שהוא חוצה את הכביש הוא מסיע גם בחבל ישן את אחיו הקטן הרכוב על הבימבה. מעשה שבכל יום. טוב, זה חמוד, אבל הם יגידו שזה מוזר, כי הם לא יבינו.
אז מה איכפת לי, שיגידו עליי שאני מוזרה. באמת לאף אחד מהשכנים שלי אין את השילוב הזה: גם גרושה גם חברה של ילדים ( אני אספר על זה בפעם אחרת) וגם אוהבת חיות וגם חרדית שהולכת לזרוק את הזבל עם פיג'מה של מיקימאוס וקוקס מבולגן.
אני מכירה אישה שהייתה מתאפרת כדי לזרוק זבל. טוב, היא קיוותה לפגוש במדרגות את אהוב ליבה, והיא הייתה רק בת 17, וזאת הייתי אני.
לילה טוב עולם
עצוב לי כל כך להיזכר בכלבלב, משהו בו היה כל כך אנושי, והמבט האחרון שלו היה כל כך עייף;
גם הוא הרגיש שאין בי כוחות לטפל בו.
הוא תבע את כולי; ובלילות פחדתי לישון כשהוא הסתובב , אחרי שנשך את הילד שלי פעמיים והיה לי פחד שהוא ינשך שוב כשאישן.
היה זה כלב מרושע מאוד; אני בכלל לא מתחרטת שמכרתי אותו. עכשיו אני נזכרת בעוד פעמים שהוא הפריע לנו. ויום אחרי שמכרנו את לואי, הגיעה חתולה קטנה בת חודש יחד עם האחיינית שלי, פצועה ונושמת בכבידות, טיפלתי בה כל הלילה ובבוקר לקחתי מונית לתל אביב ומסרנו אותה לתנו לחיות לחיות. אחרי זה הלכנו לבקר אצל אמא, ואמא אומרת לי מה את משוגעת? את זרקת כסף על מונית לתל אביב בשביל חתול???? ואת לא יודעת , היא נועצת בי מבט יודע כל, שתדעי לך שהם בטח הזריקו לה סם מוות ושלום על ישראל. חבל חבל מאוד היא ממשיכה.
אוף איתה.אני מאמינה לכל דבר שהיא אומרת,ואני מאמינה גם לזה. וזה ביעס לי את הצורה.אחרי שמסרנו את החתול, הלכנו לקניון וביזבזתי בערך 500 שקל סתם. והיה מאוד בודד בתל אביב. ובכלל, פעמיים נסעתי לשם החודש עם הילד שלי ולא זכינו ללכת לים.
לא משנה. אני חושבת שעשיתי דבר טוב, עם החתולה. נקשרתי אליה מאוד בלילה העצוב ההוא, שהיא כאבה כאבים איומים ובכל זאת הפסיקה ליילל אחרי שליטפתי אותה בגועל נפש מעורב ברחמים גדולים. אחר כך היא השאירה לי מזכרת על יד שמאל, עד עכשיו יש שם שריטה מתוקה ועצובה.
היא גם הייתה אנושית להחריד, מביטה בי בעיניים ירוקות מלאות דמעות ומייללת, מלקקת לעצמה את הרגל השבורה ומחפשת את אמא שלה.
ואיך שהחרדיות נבהלו ממנה בשכונה, כשחיכינו למונית. גם אני הייתי פעם, לפני שבוע, נגעלת מחתול.
ילד אחד אמר לחבר שלו "הנה השכנה המוזרה שלנו יש להם פינת החי בבית ". רק בשכונה חרדית ילדים מדברים ככה על אנשים . בשכונה חילונית ילדים מקבלים את כולם, ומה שהופך אדם שונה זה הדת או אנערף. אין כזה דבר איש מוזר. בעצם, אם הם ילכו בבני ברק הם בטח יצחקו . למשל , מלראות ילד בן 10 סוחב עגלה ישנה מלאה בשקיות של הסופר שרשום עליו " יש חסד", ותוך כדי שהוא חוצה את הכביש הוא מסיע גם בחבל ישן את אחיו הקטן הרכוב על הבימבה. מעשה שבכל יום. טוב, זה חמוד, אבל הם יגידו שזה מוזר, כי הם לא יבינו.
אז מה איכפת לי, שיגידו עליי שאני מוזרה. באמת לאף אחד מהשכנים שלי אין את השילוב הזה: גם גרושה גם חברה של ילדים ( אני אספר על זה בפעם אחרת) וגם אוהבת חיות וגם חרדית שהולכת לזרוק את הזבל עם פיג'מה של מיקימאוס וקוקס מבולגן.
אני מכירה אישה שהייתה מתאפרת כדי לזרוק זבל. טוב, היא קיוותה לפגוש במדרגות את אהוב ליבה, והיא הייתה רק בת 17, וזאת הייתי אני.
לילה טוב עולם
