הפלה שניהoshrati101

חיפשתי הרבה באינטרנט עד שהגעתי לכאן כדי לשתף 

יש לי ב"ה 3 ילדים, בקיץ שנה שעברה בשבוע 10 עובר תואם 6 לא היה דופק והיייתי צריכה לבצע גרידה, אמרו שיש חשש להריון מולארי

הסתבכתי מהגרידה הזאת כמעט 5 חודשים שבהן ביצעתי בנוסף לגרידה עוד שני היסטרוסקופיות ניתוחיות ואחת הבחנתית. עד שסיימתי את התהליך בבית חולים אחר ב"ה .. חודשיים אחר כך נקלטתי להריון , גם בדרך הזויה אבל ב"ה.. ולפני שלושה שבועות הייתי במטבח סוף שבוע 17 הרגשתי כבר יותר טוב בשונה מהריונות קודמים. הכנתי מלא אוכל ופתאום בשירותים אני רואה דימום, נבהלתי ממש , ערב שבת לא ידענו מה לעשות ובסוף החלטנו לסוע לבית חולים ושם לאחר המתנה מורתת עצבים גילו שאין דופק לעובר, הרגשתי שהשמים נופלים עלי רק רציתי לברוח משם, איכשהו עברתי תשבת וביום ראשון , לא היתה בי טיפת כח לקבוע גרידה, אבל קבעתי , ואחר כך הבנתי שאני לא מסוגלת נפשית אחרי מה שקרה בקיץ וגם אחרי 17 שבועות שזה כבר שלב יותר מאוחר, החלטתי להתעניין בהפלה ביתית , הפכתי עולמות כדי להשיג מידע לשמוע סיפורים להכין את עצמי פיזית, עשיתי כל מה שאפשר הכל הכל נפרדתי , עשיתי הרפיות רפלקסולוגיה, עיסוי בטן להפלה . אין רציתי להפגש עם העובר הזה למרות שידעתי שיכול לצאת ממני רק חתיכות ואולי לא אראה כלום . והייתי מודעת לסכנה בגלל שזה שבוע מאוחר אבל סמכתי על זה שהוא תואם ל13.

עברו שבועים ולפני שבוע אחר הצהרים לא תאמינו, אבל פתאום הרגשתי משהו שנופל ממני , רצתי לאמבטיה ונפל עובר עם קצת מים נקי ללא דימום ללא כאבים, קטן כמו גוזל עם ידיים רגליים הכל, עיניים שלא יכולות להפתח פשוט לא להאמין על הפלא הזה, בכיתי נפרתי קראתי תהילים הדלקתי נרות לכל הצדיקים שילוו אותו  ובעלי נסע לקבור אותו בירושלים בחלקה של נפלים. היו כמה שעות של חיבור ונעימות , ובלילה פתאום התחיל דימום ושכחתי כמה מהדברים שהייתי צריכה לעשות כמו לשכב וכו' לקחת משהו לעצירת דימום , תוך שניות איבדתי תהכרה, אמבולנסים מציאת וריד בחצי גוף. והגעתי לבית חולים במצב לא משהו אבל ב"ה נתנו משהו לעצירת דימום ונוזלים וחזרתי לעצמי. רצו שאעשה גרידה אבל פחדתיייייייייייייייי ביקשתי להשאר להשגחה ושאני רוצה שהתוכן ירד לבד.

אושפזתי ללילה

ולמחרת הכל היה בסדר קמתי בהרגשה טובה המשכתי עם מה שידעתי. ולקראת הערב בעלי נסע להיות עם הילדים ונשארתי לבד 

 בשש התחילו צירונים דימום לא פשוט ולאט לאט זה התגבר 

עד שלא כולתי לקום מהמיטה , התחילו לי צירים ארוכים חזקים כמו של סוף לידה , הרגשתי בקצה , ולא ידעתי מה להחליט (אולי אני בסוף)  כל המיטה היתה משהו זוועה כל כוחותי אזו לא יכולתי אפילו לקום לשתות, האחיות היו מקסימות אבל לא יכלו להיות בזמינות יר , בסוף שהבנתי שאני בסכנה ביקשתי שמישהו מהמשפחה לי יגיע דחוף וגם לזה עשו סרט כי זה מחלקת נשים ולא מכניסים גברים

 וזה כאב לי לידי  היתה אישה בדרך ללידה שבעלה היה איתה (לא הבנתי איזה עולם זה אישה בהפלה לא יכולה שבעלה יהיה איתה) אמנם זה לא היה בעלי זה היה אחי אבל מישהו, ועוד במצב שהיייתי, 

אחי הגיע מהר עזר לי לשתות לחבר מטען , דברים פשוטים

עד שקלטתי שזהו נגמרים לי כל הכוחות לצירים למצב הפיזי שלי, אמרתי לאחי תאמר לאחות שהלחץ דם שלי יורד, הוא הולך אליה והיא אומרת לו בסדר זה בהשגחה (היא היתה 10 דק' לפני) הוא חוזר ואומר לי מה שאמרה, אמרתי לו תאמר לה שאני מתעלפת הרגע , הוא אומר לה ושוב אומרת לו זה בהשגחה, הוא חוזר רואה שכבר התעלפתי , ושוב הולך אליה והיא לא באה עד שהוא כמעט הרג אותה. היא באה קוראת לי כמה פעמים רואה שאין תגובה , ותוך שניות הריצו אותי לגרידה , כנראה שבדרך חזרתי איכשהו להכרה החתימו אותי עם איזה עט הצמידו תדפים לפנים. וזהו. עברתי תגרידה , מוגלובין צנח ל6 ( מזל שלא פחות) קיבלתי 2 מנות דם שגם מזה מאוד פחדתי. וזהו כרגע אני שבוע אחרי מתאששת מהכל מכל התקופה . מפעמיים שנגמרו בדרך לא דרך, מקווה שהפעם הכל מאחורי, מודה לה' על איך שזה התחיל(אני יודעת שלא לכל אחת זה מתאים האופן שבו בחרתי להיפרד).  כרגע אני חלשה פיזית ונפשית פגיעה מכל דבר , קשה לי לתקשר עם הסביבה גם מהביקורת. העולם ובכלל לא חושבת שכולם יודעים להכיל אובדן הריון , ועוד בפעם השניה לא פשוט.

צריכה הרבה התחזקות , אני יודעת שאצטרך לעשות בירור ולקחת הפסקה ולמנוע (רק זה תיק בשבילי , לא מבינה בזה חצי דבר גם אין בי טיפת כח לבירור באיזה אופן ארצה למנוע) רוצה רק עיסוי שמישהו יגע בי ברכות . מחפשת טיפול בתחום וכאשר אוכל אגיע גם לזה

 

וואו כמה עברתshiran30005
את אשה חזקה מאוד מאוד עם כוחות מיוחדים!
כל הכבוד על הדרך שבחרת להיפרד מהעובר (אני עברתי לידה שקטה ולא הייתי מוכנה להסתכל על התינוקת)
שולחת לך חיבוקיםםם וכוחות!
תודהoshrati101

תודה נשמה השיקוף הזה מחזק מאוד 

שתזכי לבשורות טובות

הייתי חייבת להגיבפעם אחרת
בדר"כ אני מגיבה פעם ב... אבל כ"כ הרגשתי את הכאב שלך.. אני גם עברתי גרידה לפני שבועיים ולא הייתי מוכנה שזה יפול לבד פשוט לא הייתי מסוגלת לראות.. העיניים לא שוכחות ולא רציתי שזה יעשה לי צלקת יותר גדולה ממה שנהיה לי.. זו הפלה שלישית שלי.. השם זיכה אותי לשלושה ילדים בריאים ב"ה..
אני חושבת שבאמת צריך להעביר פה מסר לנשים לשמור ולהישמר מה שאת מספרת מובן מאוד אבל כמו שזה נשמע ממך יכול ממש לסכן חיים.
אני באמת מאחלת לך מכול הלב שתצליחי להתרומם מהמקום הלא פשוט הזה נפשית ופיזית ושהשמחה והבריאות יהיו מנת חלקך ושבע"ה תזכי לעוד ילדים בריאים והריונות תקינים ❤
הי יקרה בתגובה לפעם אחרת(אני פותחת השרשור)אנונימי (2)

תודה רבה על ההשתתפות בכאב באמת מנחם להכנס לפורום הזה 

 

חשוב לי לומר שבעניין הסיכון שלקחתי על עצמי במצב הזה, זה דווקא בגלל שבפעם הקודמת הסתבכתי מגרידה 

שהיא לא פחות מסוכנת מהסיכון שלקחתי לבצע הפלה ביתית.

ודווקא הפעם  הגעתי לבית חולים  וגם שם הם יכלו לשים לי חומר לעצור דימום וזה היה מבחירה שלהם לא לעשות זאת.

פעם קודמת (בהפלה הקודמת בגרידה) גירו לי אזור ברחם שגרם לי להתפרצויות של דימומים משוגעים, ועד שעלו על זה כל פעם הגעתי למיון שמו חומר לעצור. כמעט הגעתי מזה לצינתור. וזה נגמר רק אחרי 4 וחצי חודשים(סיכון רציני)

קוראים לבעיה שהיתה אצלי avm שבגדול יש נשים שזה  מולד אצלם אבל במקרה שלי ובטח של עוד נשים שחוו את מה שעברתי, זה לא מולד זה בגלל הגרידה!!!!! ולכן  זה באמת נכון שכדאי לא להגיע למצב של סכנה ועם זאת כל אחת ואיפה שהבחירה פוגשת אותה 

זה לא נכון לייעץ לכאן או לכאן

 

תודה רבה ובשורות טובות לכולם

 

לא ייעצתי לאף אחתפעם אחרת
זה לא מתפקידי.
סך הכל אמרתי שכל אחת תשמור על עצמה..
צר לי על הגרידה הכושלת שעברת אין ספק שזה באמת לא פשוט והצלקת שזה יכול להשאיר..
אני חושבת שהסיכון בלעבור גרידה נמוך, מהסיכון לעבור הפלה טבעית בשבוע שהוא אמנם מוקדם יחסית ובלי השגחה זו דעתי כמובן.. נשמע שמה שקרה לך בבי"ח הוא ממש חוסר אחריות וב"ה שאחיך היה איתך ושב"ה הכל בסדר..
אני לא באה אלייך בטענות חס ושלום פשוט אפשר להגיע לתובנות מהסיפור שלך.. התובנה שאני הגעתי אלייה היא שכל אחת צריכה לשמור על עצמה במיוחד שמדובר במצב רפואי שאין לנו את הידע או את היכולת לטפל בעצמנו במידה ונגיע ח"ו למצב כזה..
הרבה בריאות!
אוי יקרה, עברת דרך ארוכה ומפותלת.. וואוציפי כהן
סיפורך עצוב וכואב. נאאה שבדרך היו לך הכוחות להחליט החלטות לא פשוטות, על סמך אירועי העבר שחווית (הגרידה שהסתבכה בפעם הקודמת)
ונראה שעשית הכנה לקראת מה שרצית.
חלק מהדברים מצליחים לנו בדרך, וחלק לא מתוכננים, והשליטה מתערערת, ולא תמיד אנחנו יכולות לשלוט בתוצאות.
זה קשה.
טוב שהיה איתך מי ששמר עלייך, כמה משמעותי שיש אדם קרוב שעובר איתך את המסע ונותן לך יד (מטאפורית ופיזית).

חיבוק על כל הדרך שעברת, נשמע שאת זקוקה לטיפול תומך רך, מיטיב ולא שיפוטי.
אם תרצי רשמי מאיזה אזור את ואנסה לעזור לך למצוא את הטיפול המתאים עבורך.

חיבוקים חמים!
הי מתחדשת תודה רבהאנונימי (2)

תודה על התגובה והשיתוף בכאב

 אני מאזור בינימין אזור נריה 

אשמח לעצתך.

 

אני מרגישה שאני צריכה הפעם התאוששות רצינית ממה שעבר 

גם פיזית וגם נפשית 

לפני כמה ימים ראיתי פעם ראשונה את התמונות של העובר(מאז שזה קרה )

הרגשתי שזה מטלטל אותי (אין לי מילים)

למרות זאת לא הייתי מוותרת על המפגש שזכיתי

 

 

אוקיי,יקירה,שומעת את הצורך שלך בטיפול. זה אכן משמעותי.ציפי כהן
יש באפשרותך להגיע לאזור המרכז? מה יותר קרוב לך, אזור פ"ת ות"א או אזור שילה ואריאל?
מנסה למקד כדי למצוא לך אפשרויות סבירות
שולחת חיבוק גדול!!ישועת ה' כהרף

קשה לקרוא את הטלטלה שעברת..

השילוב של האי ודאות והטלטלה הגופנית-פיזית מקשה על ההתאוששות.. כ"כ מבינה אותך..

חושבת שהבחירות שעשית היו נכונות..

לא יכולת לדעת ולנבא שיסתבך לך גם בטבעי..

גרידה בד"כ נגמרת בשלום..

וטבעי הרבה פעמים (באחוז קטן בקצת מגרידה) נגמר ללא להתערבות רפואית..

לא יכולת לדעת מה יהיה..

בחרת בכלים שהיו לך באותו זמן וללא יכולת נבואה..

גם אני בחרתי בטבעי למרות ההפחדות ושמחה בבחירתי..

אין לך מה להתרגש מהביקורת.. אנשים חכמים לאחר מעשה.. ואני יכולה לרדת עליך שעשית גרידה ולא חיכית לטבעי ותראי כמה הסתבכת אתה (לשם הדוגמא בלבד..).. ואם הביקורת מהאנשים הקרובים לך, זה מאהבה ודאגה..

שמחה לשמוע שנגמר בשלום!!

שמחה שנפרדת כמו שרצית!!

חיבוק גדול על ההתמודדות..

בעז"ה, הפעם תתנקי בקלות..

פנקי את עצמך כמה שתוכלי..

איזה מותק אתאנונימי (2)

אני חושבת שזה ממש חשוב לחזק אחרי אירוע כזה 

 

זאת תקופה כ"כ שברירית, שמכל מילה קטנה לא במקום זה שובר.

 

ובאמת אני מחזקת את עצמי למקד את הזווית ראיה (מכל הסיטואציה הזאת) כי אירוע ארוך שהתחיל ונגמר רק שבועיים וחצי אחרי.

 

ב"ה אני לא מרגישה שהסתבכתי הפעם(בעז"ה אדע בעוד חודש בביקורת בבית חולים שאני נקייה מכל תוכן), פשוט זה לא נגמר באופן טבעי 

 וידעתי שאני יכולה להגיע לזה בגלל השבוע המתקדם ולכן דאגתי תמיד לצעדים זריזים ב"ה.

 

אני כן מרגישה את החסד הגדול שאליו חיכיתי מאווווווד! שהוא לא ברור מאליו בכלל כל ההתחלה של ההפלה:

 

שאחרי שבועים של המתנה והכנה נפשית)מאז שגיליתי שאין דופק והוא הפסיק להתפתח) העובר נפל בכזאת נקיות בלי כאבים ובלי דם, רק עם קצת מים, רק הוא במין שלמות כזאת עם מראה של תינוק קטן

 

והשאיר לי זמן ברוגע של הגוף להיפרד בנחת להתפלל ולומר מה שאני רוצה.

 ורק אחרי כמה שעות התחיל הדימום שהילדים ישנו. זה הפעים אותי, לא דומה לשום סיפור ששמעתי.

 

אני עכשיו בעליות ומורדות, מרגישה שהזמן מיטיב איתי 

ועם זאת בבקרים אני כמה במין רייקנות לא מוסברת, בלילות חלומות כל פעם על הפלות, מרגישה בהזיות לפעמים.

 מזה אני צכה להתאושש ומהתמונות האלו שאני נשארת בלי מילים.

 

תודה רבה אהובה

ובהצלחה לכולנו במסע הזה

מנסה להאיר..ישועת ה' כהרף

אני חושבת שהימים הראשונים מטלטלים וממש על גבול ההזיות..

ההורמון של ההריון נוחת באופן דרסטי וזה משגע את כל המערכות..

זה לוקח כמה ימים (אצלי שבוע בערך..) שהנחיתה המשמעותית של ההורמון נגמרה ויכולתי להתחיל להתאושש מבחינת מצב רוח ומיקוד חשיבה..

כשהוצפתי במחשבות/זכרונות מההפלה נקטתי בשתי שיטות..1. נזכרתי והזכרתי לעצמי את הלידות.. את ההריונות התקינים.. את ההרגשה הטובה.. את המלאות.. את התחושה שבאיחוד על התינוק.. ניסיתי בעצם לתת קונטרה למחשבות הריקנות.. תחושת הצלחה.. סיפוק.. טוב..

2. הסתכלתי למחשבות/זכרונות בעיניים, ללא חשש, ללא ניסיונות להכחיש, ללא ניסיונות להתחמק ונתתי להם להיות שם.. ככל שנתתי להם מקום, הם פחות הכאיבו בפעם הבאה.. עד שלא לאט הם לצידי בלי לטלטל את נשמתי..

לדוגמא: המראה של הדם שזורם באמבטיה.. בכמויות.. חודשים-שנתיים חששתי להסתכל על רצפת האמבטיה כשאני מתקלחת כי זה הזכיר לי את הדם שנזל ונזל ואת האובדן.. החלטתי להפסיק עם החשש הזה.. התחלתי להסתכל על רצפת האמבט בזמן המקלחת והדמיונות הציפו.. ממש ראיתי את הדם שלא היה שם.. "הסתכלתי" עליו.. התעמתתי איתו.. הרגעתי את הנשימה.. את הזכרונות.. את המחשבות.. הכל בסדר.. הייתה הפלה.. היה דם.. אני כבר לא שם.. התגברתי.. עברתי עוד הרבה דברים טובים מאז.. מי שלא היה צריך להיוולד, לא נולד.. וכדומה.. כך עם הכותל (ששם התחילה ההפלה..), ליל הסדר (שלמחרת התחילה) ועוד הרבה נקודות ציון שהטריפו אותי..

וכל זה בלי להתמודד אפילו עם חלקיק ממה שעברת..

מקווה שעוזרת מעט..

אפילו בדמעות שאני מזילה עליך..

 

וואהוואנונימי (2)

 אני קוראת את המילים ומרגישה בתוך תהליך 

ממש ראיתי את עצמי בתוך המילים את מדהימה, כ"כ חזק מה שאת כותבת גם על החלק שעוזר להתחזק

וגם על החלק שלא לפחד להסתכל לפחד בעיניים, ממש ראיתי(בדמיוני) את האמבטיה 

הריצפה, הספה ששם העובר היה בקופסא לפני שנפרדתי, הסלון, הדם שעוד לא מפסיק לרדת

הסכמתי להתהלך בבית. חזק ואני מרגישה שזה כ"כ חשוב לי לא לדלג 

חזרתי לעבודה היום וכלפי חוץ אני נראה בסדר כאילו היה ונגמר 

ואני יודעת שיש שם פצע שלא התרפא 

 

אני לא אצליח להרחיב במילים אחרי מה שכתבת לי כאילו נלקחו מממני כל המילים 

אני לא מכירה אותך אבל מרגישה את החיבור בכאבב

תודה רבה נשמה

זה מאוד מנחם מכוון ומחזק

כל הכבוד לך שאת מגיבה כאן מנסיונך לא ברור בכלל...

יקרה,ישועת ה' כהרף

אני חושבת שאת חוזרת מהר מדי לשגרה.. לעבודה..

חושבת שחשוב להשתהות.. לסיים את הדימום המאסיבי בבית.. את הכאב המשמעותי..

סוג של שבעה...

הגוף עבר טראומה רצינית..

תני לו להתאושש בנחת..

כמו שאמרת, את נראית רגיל.. וצריכה לעשות הצגה שהכל בסדר.. והכל מדמם עדין..

גם אני הרגשתי בזמנו שאני לא צריכה חופשת מחלה.. אך כשהגעתי לעבודה ירדו עלי קשות.. וגם אחותי ובעלי ממש התנגדו וכעסו.. לקחתי חופש לשבוע.. וזה ממש אושש אותי.. ישנתי המון.. יצאתי למסעדות.. נחתי.. גם מבחינה נפשית.. בשקט.. בלי לדבר עם אף אחד ולהסביר שוב ושוב מה היה ואיך אני..

תודה על המשוב..

חיבוק גדול!!

ישועת ה'אנונימי (2)אחרונה

כתבת מאוד מיוחד וכל הכבוד לך על התהליך הפנימי!ציפי כהן
אאיר נקודה-
בתהליך של אירוע טראומטי, יש בהו נטיה להתעלם או לבטל, לנסות לשטח או להימנע מלחשוב על היבטים שונים בתוכו. זה קןרה כי קשה לנו לפגוש את הכאב, ולפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלות. זה פשוט דורש הרבה כוחות.
אבל ההימנעות גם דורשת המון כוחות, והיא קשה לא פחות כי היא מייצרת חזרה של מחשבות ורגשות קשים, ויוצרת עוד ועוד חוויה טראומטית מבפניםלכן כל כך חשוב מה שכתבת: לנסות לא להימנע,
לנסות לתת מקום לכאב,
להיות עם מה שכואב
ולחוות את הכח שלך בתוך זה.

את מצאת דרך נהדרת לעזור לעצמך להיםגש עם כאבייך בלי להתפרק, וזה מאוג מרשים ומיוחד. לא לכולן יש את אותם כוחות.
אם המפגש עם הכאב גורם לתחושת התפרקות, אולי יש צורך במישהו שילווה אותך במפגש הכואב עם זה, וילך איתך לאט לאט בדרך הזאת. כדי שתמצאי כוחות איך כן להתמודד עם זה.

לאנונימית הפותחת, אם את רוצה טיפול און ליין (דרך זום, תוכנת מחשב בה ניתן להתחבר בוידאו ולעשות טיפול מרחוק)- את יכולה לפנות אלי באישי.
ושאלתי אותך לגבי הרצון שלך בטיפול, את מוסמנת לחזור אלי באישי אם את חושבתשאת זקוקה ואנסה לסייע לך למצוא מענה.
מחשבה על מענה רגשי- כמה שיוצר מוקדם וקרוב לאירוע- כך יותר טוב.
אני זוקפת את העבודה שלי הרבה לזכותך..ישועת ה' כהרף

המשוב שאת נותנת לבנות..

ההדרכה לא להתעלם מהכאב.. לא להדחיק.. לתת לו להיות..

פיתחתי את הדרך שלי להתמודד בעזרת המשובים שלך..

תודה רבה לך שאת פה בשבילנו..

בהתנדבות..

זה ממש ברמת פיקוח נפש מבחינתי..

ה' ישלם לך שכרך..

 

בנוסף, הידע שלי לגבי PTSD, תסמונת פוסט טראומה והטיפול בה עזר לי להתמודד..

מהידע שלי אני יודעת על הסבל הגדול שנגרם לחולים ב- PTSD בעקבות פלשבקים של מראות הטראומה שעברו.. ושחלק מהטיפול בהם זה לתת למראות לחזור בסביבה מוגנת ותומכת.. הרגשתי ממש קצת סובלת מכך.. נמנעתי ללכת למקומות שהיוו נקודות ציון בהפלה.. נמנעתי מלהסתכל באמבטיה.. היה לי ממש דכדוך באותו חג בשנים לאחר מכן.. כל הזמן חששתי שמהמראות/התחושות שהיו לי בזמן התחלה/תהליך ההפלה.. לבסוף, החלטתי להפסיק את הסבל הזה.. היו יותר מדי נקודות שהפריעו במהלך החיים ואפילו ברמת היומיום (שאסור להסתכל על רצפת האמבטיה בזמן המקלחת..)..

והתחלתי להתמודד..

כשמחשבות מגיעות.. אני נותנת להם מקום.. משאירה אותם.. מרגיעה את הנשימה.. משתהה.. מרגיעה..

ואז לאט לאט הן פחות מכאיבות.. אני כבר לא נבהלת שהן מגיעות.. הן יכולות להגיע מתי שהן רוצות.. 

איזה ריפוי פנימי מיוחד ומרגש תיארת פה!! ממש תודה לךציפי כהן
גם תודה על המילים וההערכה, נעים לשמוע שזה תורם, בדיוק בשביל זה אני פה... תודה לך.
ומדהים לקרוא על הלמידה שלך, לא מובן מאליו לקחת את הדברים וללמוד מהם, לבד, ולעשות עבודה פנימית עמוקה ומשמעותית לבד.
זה מיוחד ומרגש!
עשית תהליך מיוחד. האמת, זה נכון, הימנעות היא תסמין שעחול לחזק פוסט טראומה. אך לפעמים היא הגנה שעוזרת לנו לשרוד, ולא כולן יכולות לאזור כח ולהתמודד לבד, ללא עזרה וללא מקום שומר ומוגן (שתיארת במדויק בדברייך).
מתרגשת לקרוא על הכוחות שמצאת בתוכך לא להימנע מלפגוש את הדברים הללו, ומתרגשת מההתנסות שלך ומהחוויה שאת מביאה בכתיבתך:
המפגש עם הדברים לא כל כך נורא, והוא דווקא מייצר שקט ולא מגביר את עוצמת הכאב בטווח הארוך. הוא מרגיע יותר.
אני שמחה שכתבת, שוב תודה.
מחשבות קשותאנונימי (פותח)

ילדתי את הבן המת שלי השבוע

אני במחשבות נוראיות

הוא היה כזה מתוק ושלם ותינוק אמיתי שהרגשתי פתאום שעשיתי טעות ואולי לא הייתי צריכה לעשות שום דבר ופשוט לחכות.

אני יודעת שמציאותית זה לא משנה כי הוא היה מת ברחם בהמשך או יותר גרוע- נולד חי סובל ומת אחרי שבועות/חודשים.

אבל משהו בזה שאני עשיתי משהו אקטיבי ובגללו התינוק שלי מת פשוט הורג אותי מבפנים

אני חושבת עליו בלי הפסקה, הוא כבר לא איזה עובר עלום, היו לו פנים מתוקות ושקטות והחזקתי אותו ואני כועסת נורא שלא יכולתי להמשיך להחזיק

פתאום אני מבינה את כל הסיפורים הקריפיים האלו על אמהות שלא הצליחו לשחרר ועשו כל מיני דברים הזויים

אני פשוט מרגישה שהיה לי ילד. ונשבר לי הלב נשבר ואני לא יכולה להסביר את זה באמת לאף אחד

זה ממש מובןoo

המחשבות

והכעס

זה אובדן

אולי אפילו כפול

על שהוא איננו

ועל שהיית צריכה לבחור בזה

תני לעצמך את הזמן להתאבל לכעוס ולחשוב

חיבוק גדולמתיכון ועד מעון

המחשבות שלך מובנות מאוד.

ממליצה ממש ללכת לעיבוד של החוויה, יכול מאוד לעזור

כמה כאב אין מיליםאנונימי (3)

לא נתפס.. זה אבל גדול מאד

ה' ירפא את השבר הגדול הזה

איזה אובדן עצוםכל היופי

צער ענק.

לבי איתך.

כן, היה לך ילד.

ואת עשית את הבחירה הנכונה בשבילו כאמא, את מה שיכולת לעשות בשבילו - גידלת אותו אצלך בבטן וכשהבנת שהוא יסבול עשית מה שאת יכולה בשביל שלא יסבול, אפילו ש*לך* זה יצר תחושה קשה מאוד.

❤️🫂

אני לא מכירה אותך אבל עם דמעות בעיניים, בטח שנשבר לך הלב.

איבדת ילד. זה נורא.

כן חושבת שכדאי לשתף מישהו גם מחוץ לפורום בעולם האמיתי.

לבכות ביחד, לקבל חיבוק. הבדידות מקשה על זה עוד יותר.

תודה על המיליםאנונימי (פותח)

אני משתפת אבל אני מרגישה שאנשים לא מצליחים להבין את זה. את זה שזה היה ילד שלי ולא רק חלום. שזה שהוא נולד מת לא משנה את החוויה שלי שאיבדתי אותו ממש. מרגישה שאנשים יותר רואים את הכאב של אובדן ההריון. והחלום שהתנפץ אבל מתייחסים לזה כמו עובר, הכי הרבה אל מערכת היחסים שהיתה בינינו כשהוא היה עובר וההיקשרות אליו והפרידה מהחלום

אבל אני אבל עליו ממש. על הגוף הקטן שנלקח ממני. על הפנים שהבטתי בהם. על זה שרציתי להחזיק אותו עוד ועוד ועוד ולא היה אפשר

על זה שהוא ממש היה. אבל בו זמנית גם לא.

ולכן האשמה. כי הוא היה כל כך תינוק ולא עובר בדקה הזאת שהחזקתי אותו, שרק אז הבנתי שהפסקתי לו את החיים באופן יזום.

וברור שזה בשביל שלא יסבול. וברור שהיה קשה יותר אם היה נולד לתוך סבל ואת אחרי שסבל. וכנראה שאז הייתי יותר מאשימה את עצמי. אבל עדיין. אני חתמתי על מסמך ששם קץ לחייו. והייתי שם כשזה קרה. ובחרתי בזה.

וזה לא נותן לי מנוח.

תודה גם לשאר המגיבות היקרות על התגובה זה עוזר לי לפרוק את זה ולשמוע הד בצד השני.

וברור שאלך גם לטיפול ועיבוד בשלב מסויים.

אני אגיד רק לגבי תגובה של אנשיםכל היופיאחרונה

להרבה אנשים קשה להיות ליד הצער.

אז הם ינסו לברוח ממנו (נגיד להעביר נושא או להתחמק ממך), או לעבור למישור שיותר קל להם להתמודד, למשל לתת עצות או לעזור פיזית, או להקטין אותו, כמו להגיד "לפחות יש לך (זוגיות, ילדים, את בריאה" וכו') או להגיד שזה לא היה תינוק אלא רק אובדן של חלום.

וזו הדרך שלהם להתמודד.

את נשארת עם הצער הגדול שלך וזה לא פשוט.

כי חלק מהאבל ומההתמודדות איתו היא להכיר בו ולהרגיש אותו, ולא שיבטלו אותו או יקטינו אותו.

ואני מבינה את רגשות האשמה, ואני לא יודעת אם מה שאני אומרת עוזר.

אבל את עשית באמת באמת את מה שהיה נכון בשבילו.

הוא עבר את המסע הזה כאן בעולם מסיבה מסוימת, הנשמה שלו הייתה טהורה והייתה כנראה צריכה רק לחלוף פה בעולם כך.

תחשבי אחרת, אם הוא היה נולד וסובל, גם היית מרגישה רגשות אשמה. נכון?

האימהות מולידה איתה בור של רגשות אשמה... וזה טבעי ומעיד בעיקר על הלב הטוב שלך והרצון שלך להיות האמא הכי טובה בשבילו.

וזה מה שעשית, למרות שקשה לך להרגיש את זה.

שולחת לך חיבוק מרחוק.

במה קורה?אנונימי (פותח)

בנות הסיפור שלי כואב ממשש...

התחתנתי לפני שלוש שנים..

ניסינו בערך חצי שנה להיכנס להריון ולי כאב ממש הלכתי לרופא היא אמרה שיש מחיצה ברחם בנרתיק משהו גדול קיצר עברתי חמש היסטרוסקופיות להסיר אותה ונכנסתי להריון ישר אחרי הפלה שבוע שש הפלה עברתי פעמיים ציטוטק ואז חיכינו שבעה חודשים להיכנס להריון נכנסתי והפלה שבוע שמונה וזה הלך יותר קשה להוציא כי נשאר שאריות והייתי צריכה לעבור גרידה..

חיכינו חודש ובה התבשרנו על הריון..

כול הבדיקות תקינות הכל טוב עוד בדיקה שראינו דופק ועוד אחת קיצר הגענו לבדיקה שבוע עשרים נכנסו לרופאה אין דופק..

בנות עברתי לידה ןגרידה ואיפילו לראות אותה לא יכולתי כי התינוקת יצאה מעוכה כולה..

אני פחות משבוע אחרי ואני שבורה ומפורקת ...

אשכרה יש לי שלושה ילדים אבל הם לא פה..

💗💗💗שימושית

אין לי מילים לנחם, אבל אני יכולה להיות איתך בכאב האינסופי

אז תדעי שאיפהשהוא בארץ יש אישה שמרגישה אותך ומתפללת עלייך לטוב מתוק ומואר וללב מנוחם.

💗💗💗💗💗💗

אוי יקרהכל היופי

איזה כואב זה 🫂🫂

בטח שאת שבורה ומפורקת.

זה כואב כל כך ❤️

תראי אם יש מישהי במציאות שאת יכולה לשתף אותה, זה טיפה מקל כשאת לא סוחבת את זה לבד בלב.

אוי איזה כאבאנונימי (3)אחרונה

אין לי מילים כמה זה כואב

שולחת לך חיבוק ותפילה שתזכי לידיים מלאות בקרוב

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לכאוב

ותשתמשי בכל מה שאת יכולה לקבל כוח

זה באמת מרסק ושובר וכל כך לא הוגן

הפסקת הריון- עובר פגועאנונימית בהו"ל

הלב שלי גמור

אני בשבוע 20

לעובר שלי גילו במי שפיר טריזומיה 18

שזה או תמותה ברחם או כמה חודשים של סבל מחוץ לרחם ואז מוות

לא רואה שאלה בכלל בקשר להמשך הריון אבל כואב לי מאוד שאני צריכה לבצע את זה בעצמי (אומרת לעצמי שזה למנוע ממנו את הסבל וזה בשבילו הדבר הכי נכון)

הרופאה אמרה לי שהפרוצודרה היא גרידה בלי אופציה אחרת.

חושבת לבצע את הגרידה בשבוע 22 כדי לקבל חופשת לידה ולהשתקם נפשית מהאירוע המטלטל הזה.

מישהי כאן ביצעה גרידה בשלב כזה מאוחר?

הרופאה אמרה לי שאין סיכון גדול יותר בין 20 ל22 וזה פחות משנה (בכל מקרה זה לא יהיה לפני 20+4)

אשמח לכל תובנה שהיא אם יש כאן כאלו שעברו דבר דומה

אין לי עצה או משהו, אבל חיבוק ושה' ישלח לך נחמהשימושית

ואור מהר מהר

חיבוק❤️ קשה ממשנעמי28

חיבוק גדול, זה סבל כל כך גדולאנונימי (2)

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

כן זה מה שהעוסית בבית חולים אמרה ליאנונימית בהו"ל

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

תבררי בבית חולים, רופאים בקופה לא מביניםאנונימי (2)

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

מצטערת לשמוע על החוויה שלךאנונימית בהו"ל

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

אני עברתי גרידה בשבוע 19 )גם הפסקת הריון(אנונימי (3)

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

כותבת לך גם כאןאפונה

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

אבל המתה זה לא תהליך של חסד לעובר?אנונימי (4)

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

כןאפונה

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

סליחה שחופרת אבל יש לי עוד שאלהאנונימי (4)

לגבי הילדים שבבית

הגדול בן חמש וחכם מאוד

מה לספר לו? הוא לא יודע בכלל על ההריון אבל זה מאוד מוזר כי אני ממש גדולה והוא לא שואל, אני מרגישה שהוא יודע באיזה שהוא רובד ופשוט מבין שהוא לא אמור לדעת אז לא שואל

לא יודעת מה לספר לו בעלי חושב שממש לא לספר לו על זה ויותר להגיד משהו מרגיע שאני הולכת לרופא כדי שיעזור לי בבטן ואני חושבת שאולי זה לא מספיק בשביל החכם והרגיש שלי. וצריך מענה יותר רציני שיבין את הימים שאחרי .

אנחנו סיפרנו, אבל אצלנו ידעו על ההריון..אנונימי (3)

אני לא חושבת שכדאי לספר אם הוא לא יודע על ההריון בכלל..

לשמור באיזה מקום על התמימות שלו...

אפשר אולי להגיד שכאב לך והלכת לרופא שיבדוק ואמר שצריך להשאר להשגחה/ לנוח... משהו מהסגנון...

אני לא סיפרתי (בגיל קטן יותר)אנונימי (2)

הילד לא היה מודע ולא רציתי להרוס לו את התמימות

מה שכן חשוב להבהיר לו בדרך כלשהי שאין לך מחלה קשה חלילה, כי יש ילדים שמפחדים שאמא שלהם עומדת למות

את יכולה לספר לואפונה

שהתחיל בגוף שלך היריון, אבל בהיריון לא התפתח לתינוק, או לתינוק בריא - כמו שלא כל פרח על העץ הופך לפרי...

אז הרופאים יעזרו לך לסיים את ההיריון.

גם אצלנו לא סיפרנו על ההיריון, והעו"סית המליצה לספר באופן הזה (להרחיק, לא לדבר על תינוק).

בדיעבד אני מצטערת שסיפרתי ככה, אבל הילדים שלי היו גדולים יותר.

חייבת להוסיף שהשתתפתי בקבוצה לנשים לאחר לידה שקטה, היו שם שתי נשים שלא סיפרו לילדים שלהן בכלל ושתיהן היו במצב ממש לא טוב.

את בטוחה שזה קשור?אנונימי (2)

כלומר לא לספר מיד

אני לא מסתירה שעברתי הפלות (זה באמת עושה לא טוב)

אבל לא סיפרתי מיד, צריך המון כוח כדי לספר לילדים קרוב לתאריך, ובד"כ אין את הכוח הזה. כשהייתי צריכה לספר לחברות כי שיתפתי על הריון זה היה לי נורא ואיום ברמות בלתי נסבלות, אז לספר לילד שצריך אמא מוחזקת נשמע לי יותר גרוע

כך שמוזר לי אם זה קשור

יש כ"כ הרבה גורמיםמתיכון ועד מעון

שיכולים לגרום לאשה להרגיש גרוע אחרי לידה שקטה, אני לא יודעת אם זה בהכרח קשור

גם אני לא יודעתאפונה

רק יכולה לספר שהיינו 7 נשים בקבוצה,

ורובנו היינו בשלבים כאלה ואחרים של התאוששות.

היו 2 נשים שממ שהיו בשפל עמוק ולאורך הזמן (כמה שבועות) לא היתה שם תנועה של החלמה... לפחות מבחוץ.

שתיהן היו חרדיות ושתיהן לא סיפרו לילדים על ההיריון. אחת מהן עברה לידה שקטה בשבוע 22, וסיפרה לילדים שעברה איזה ניתוח בבטן וצריכה לנוח. השניה בשבוע 40! יצאה ללידה בלילה עם עובר חי וילדה תינוק מת. חזרה הביתה למחרת והמשיכה כרגיל לא סיפרה לילדים כלום.

שתיהן הופתעו לשמוע משאר הקבוצה שדיברו עם הילדים וסיפרו להם. הראשונה התבשלה עפ זה קצת ואחרי כחודש וחצי החליטה לשתף את הילדים, ולפחות בעיני אחר כך חל מפנה והיא התחילה להשתפר.

השניה לא סיפרה וכשנפרדנו היא עדיין היתה כבויה מאד, תפקדה על אוטומט בבית ובעבודה, והיה ברור שהיא לא בטוב בכלל.

לצערי אני מכירה נשים נוספות שהעובר שלהן מת בסוף ההיריון/בלידה, כולל מהקבוצה ההיא. זה נורא! אבל זה לא תמיד ככה ונשים כן משתקמות. לי ברור שהחוסר יכולת להתאבל בבית מפריע להתאוששות.

לי עברה שנה וחצי ולא החלמתי באמתאנונימי (2)

אבל אין קשר לזה שלא סיפרתי, כי אולי לא סיפרתי לילד אבל אני גם לא מסתירה לרגע, התאבלתי המון בבית וגם אמרתי לו אחרי זמן משהו כללי, כשהייתי מסוגלת לדבר על זה, וכל הסביבה יודעת גם.

הסתרה זה גרוע, אבל לא חייבים להסתיר מילד בן 5 שום דבר כדי לא לספר לו, בשלב כזה שלא ממש רואים (שבוע 40 זה מוגזם)

אולי אצלן הן ממש הסתירו וזה גובה כוחות, אבל ממש יש הבדל אם הילד קטן או לא. וגם, יש הבדל בין להסתיר לבין לא לשתף, או לשתף רק בזמן שאת מסוגלת ולא חובה מיד כשאין כוח

וכמובן כן להתאבל בבית, זה ברור שקריטי

(אצלי לא התאוששתי כי זו הפלה שלישית, מתוך 4 הריונות, כלומר רק אחד שרד, וגם אחרי שבוע סוף קיוויתי שיש לי איך לעצור את ההפלות וגיליתי שזה לא עובד וכמה מסירות נפש שאני אעשה לא יעזור כי יכול להיות שהעובר לא בריא, וזה די כיבה לי את התקווה שפעם יהיה טוב וכשאין תקווה אי אפשר להתאושש)

שימושית

מתפללת בשבילך לכוחות, לנחמה ולטוב מתוק ומואר

אמן!אנונימי (2)

זו הבעיה שאני צריכה טיפולים בשביל זה, ומתה מפחד להתחיל

(וגם רצוי שאעשה דיאטה שגם זה דבר שאני לא באמת מסוגלת אחרי מה שעברתי)

וגם לא יודעת מה לעשות אם יצליח יצא חיובי, כי עד עכשיו היו לי דימומים משבוע מוקדם ממש (האחרון התחיל משבוע 5!) והרופאים לא עושים עם זה כלום, מבחינתם שיגמר בהפלה ואני לא מסוגלת לעבור עוד הפלה, הגוף והנפש כבר הרוסים מזה

חיבוק ענק יקרהאפונה

את צריכה להחלים מהרבה יותר מאשר לידה שקטה...

זה באמת ניפוץ של דרך ארוכה ואובדן נוסף בשרשרת של אובדנים, יחד עם חרדה מההמשך.

זה חתיכת דבר ובהחלט דורש עיבוד רציני בשביל לשמור על הנפש שלך❤️‍🩹

הלוואי שתמצאי שליחים טובים בדרך...

האמת שהתייאשתיאנונימי (2)

ניסיתי את כל סוגי הטיפולים הידועים לי בשנה וחצי הזאת, הרמתי ידיים אחרי שכלום לא עזר

וואו יקרהאנונימי (4)

מנסה להבין, ניסית טיפולים של הפרייה? הרופאים יודעים מה הבעיה? אצל מי את מטופלת? נשמע סיפור קשוח מאוד. אני רק מנסה להבין אם את בידיים טובות מבחינה רפואית

התכוונתי לטיפולים נפשיים,לעזור לעצמיאנונימי (2)

על טיפולי פוריות כתבתי בהודעה אחרת (וכן, מדובר על הפחות שהגיעו אחרי שנות ציפייה, לא הריונות שהגיעו בקלות)

מדובר בכמה בעיות, חלק הרופאים יודעים וחלק לא ברור, בכל אופן לא יודעים מה אפשר לעשות שלא יחזור (וגם הרופאים לא ממש משתפים פעולה עם דברים כמו מנוחה מרובה שחד משמעית קריטית אצלי)

זה באמת יכול להיותאפונה

דרך ארוכה מאד.

יש לי איזו מחשבה שאולי תוכל לתת לך כיוון

אם תרצי ויתאים לך, מתי שיתאים לך, מוזמנת באישי...

תודהאנונימי (2)

מתלבטת אם אני מסוגלת להזדהות אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני אחשוב על זה (האמת היא שאפילו בעלי התייאש ואין לו כוח להשקיע זמן, נסיעות וכסף בשביל דברים שהוא לא מאמין שיצליחו וזו עוד בעיה)

את יכולה קצת לרמוז אפילו מה הכיוון?

הייתי מנסהאפונה

התמקדות (focusing).

צריך לראותאפונה

מה יאפשר לך או אפילו לבעלך לעשות את זה.

בייחוד אם כפי שכתבת את מאמינה שהילד יודע ולא מדבר איתך על זה...

את מצטערת שסיפרת ככהאנונימי (4)

כי זה מרחיק?

אני נוטה לספר על זה שיש לי משהו בבטן והרופא יוציא אותו ואני ארגיש טוב מעניין ההקשר בין לספר לילדים להחלמה. נראה לי שאולי הנשים שאת מתארת לא סיפרו בכלל?

כי אצלי כל החברות וכל המשפחה יודעות ורק הילדים לא.

אני חושבת שלהסביר להם איך שהעוסיות אמרו זה לא כזה מרחיק אלא דווקא שם את הכול בפרצוף תוהה אם להתמודד עם כזה כאב בגיל 5 זה נכון.

אני לא יודעת איך אהיה אחרי. ואולי זה משהו רלוונטי. אם אהיה עצובה וכבויה ליד הילדים או שאצליח שלא. כי עד עכשיו בזמן בין הבשורה ללידה אנחנו ממש משדרים לילדים שמחה ואהבה (להיפך כל היום מחבקים ומנשקים ושמחים ואומרים שהם המתנות שלנו)

אני לא שלמה עם שום דבר ומחרתיים כבר מתאשפזת.

אולי באמת נספר אחרי ולא לפני.

אני הצטערתיאפונה

כי הרגשתי בדיעבד שהיה יותר טוב אם יכולנו לדבר בחופשיות על התינוק שאיננו (הילדים גם שאלו שאלות שיצאו מתוך הנחה שיש תינוק, למרות נסיון ההרחקה, ולא יכלנו לתת להן מענה כי אז היינו מסתבכים בשקר של עצמנו).

תסתכלי מה כתבתי למתיכון ועד מעון..

את כנראה תהיי כבויה ולא מאד מוחזקת בחלק מהזמנים אחרי הלידה, ובעיני הרבה יותר פשוט כשאת בוכה והילד שואל אותך למה? לענות לו: אני עצובה בגלל התינוק... ואפשר לבכות ביחש וככה לאט לאט זה מחלחל ומתאוששים טוב יותר מאשר כשלא עוברים דרך זה.

סליחה שאני רואה רק עכשיו...מתיכון ועד מעון

עברתי הפסקת הריון בשלב דומה, אצלי זה היה הלידה ולא בגרידה...

לגבי הילד, אם הוא לא ידע על ההריון לא הייתי מספרת לו בכלל...

אני סיפרתי רק לגדולים ביותר (אצלי הגדול היה בן 18) וזה היה חוויה קשה ביותר, שהייתי מעדיפה לוותר עליה אם הייתי יכולה, אז באמת לא רואה טעם אם ילד לא יודע להכניס אותו לסרטים.

אפשר להגיד שאמא קצת חולה, זה לא נראה לי משהו חריג במיוחד...

אני נעדרתי מהבית בסך הכל ליום אחד

כשעשיתי מי שפיראפונה

כבר ידעתי שבלי קשר לתוצאות הבדיקה אנחנו הולכים להפסיק את ההיריון.

אחותי באה איתי ואחר כך הסתובבנו בקניון של עי"כ ופגשנו שם חברה שלה מפעם, אשה בת 50 פלוס.

דיברנו, והיא סיפרה שבהיריון האחרון שלה היא תגננה לספר לילדים אחרי הסקירה ואז לא זוכרת כבר אם זו היתה הפלה ספונטית או הפסקה יזומה, בכל אופן היא עברה הפלה בשבוע 18. ומאחר ולא סיפרה על ההיריון גם לא סיפרה על ההפלה ופשוט המשיכה את החיים כרגיל.

מפה לשם כשהילדים בגרו והנושא עלה, התברר לה שכל הילדים ידעו, לא בהכרח שהיתה הפלה אבל לכולם היה ברור שקרה שם משהו והיה ברור להם גם שזה סוד ואסור לדבר על זה.

אחר כך כשנחשפתי קצת לקונסטלציה משפחתית זה עוד יותר התחבר לי.

תודה על התגובהאנונימי (4)

אני חושבת באמת שכרגע לא אספר אלא אגיד משהו רפואי אבל מרגיע. אבל קודם כל היום אנסה לדבר איתו לראות מה הוא חושב ורואה ויודע. ואם בהמשך אראה שהוא בחרדה או בלבול אני אספר לו איך שהוא. אני חושבת שהוא קטן מדי מכדי לשמוע על זה. בייחוד שהעניין של ההרחקה לא חושב. שיעזור לילד רגיש וחכם כמוהו.

כשהייתי ילדהאנונימי (5)

בערך בת 8 אמא שלי עברה לידה שקטה

היא נסעה בשבת ואבא שלי חזר במוצש

וסיפר לנו שהיה תינוק והוא נפטר בבטן

נתן לנו לשאול קצת שאלות

לנו זה היה מאוד טוב

תקופה קצרה אחר כך חברה של אמא שלי פגשה אותי

ושאלה אותי אם אמא שלי ילדה כבר

אם לא היו מספרים לי הייתי ממש מתבלבלת

אבל קיבלתי את זה מאוד בהבנה

שלפעמים קורה שהתינוק נפטר בבטן

היו לי גם אחים גדולים יותר ואחות קטנה יותר

אני לא יודעת איך הם קיבלו את זה

יש לי זיכרון דומה עם חוויה שונהמתיכון ועד מעון

אמא שלי עברה לידה שקטה בחודש שמיני, הייתי בת 5 וחיכיתי מאוד לתינוק, הייתה לי רק אחות אחת שהייתה גדולה ממני.

אני זוכרת שאבא שלי הגיע בערב שהיינו במיטות ואמר שהתינוק מת, אני זוכרת שנכנסתי למיטה של אחותי ושתינו הפננו לאבא שלי את הגב התחבקנו ובכינו.

כמבוגרת אני חושבת שזה נורא מה שעשינו לאבא שלי אבל כילדה לא הייתי כנראה מסוגלת למשהו אחר

כשהייתי בערך בת 11 היה לדודה שלישימושיתאחרונה

לידה שקטה, אמא שלי סיפרה לנו, ואני חושבת שזה היה מאוד חכם- ידענו איך להתנהל עם הבני דודים שלנו וסוג של תמיכה חברתית בשביל הילדים.

אבדן הריון גרידהJoyS

היי

עברתי גרידה לאחר שהייתי בשבוע 12 והעובר נצפה באולטרסאונד בשבוע 8 ללא דופק

(נצפה עם דופק בשבוע 6…)

זה היה ההריון הראשון ומאוד התרגשנו

כמה זמן לוקח לדימום להפסיק? אני כבר 10 ימים אחרי והדימום נרגע ליום/ יומיים ואז ממשיך

היי חיבוק חזק על האבדןעל הנס

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

לי לקח ארבע שבועותעדי7אחרונה

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

גרידה שבוע 20אנונימי (פותח)

אחרי גרידה בשבוע 20 שבורה מרוסקת. איך ממשיכים מכאן? כמה ימי מחלה לקחתן?

בשורות טובות לכולן

חיבוק גדול♥️♥️ואילו פינו

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

אני רק חיבוקעדי7

איזה קשהמתיכון ועד מעוןאחרונה

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

שק הריון בלי עוברmiren301

היום בבדיקת האולטראסונד המיוחלת גיליתי שאין דופק ואין עובר, נצפה רק שק הריון ושק חלמון, אני אמורה להיות שבוע 8 כנראה שהיה ביוץ מאוחר אבל ב6/8 כבר היתה בטא חיובית מה שכנראה מעיד בהחלט על הריון לא תקין, הרופאה לא הסכימה להפנות למיון בשביל הפלה עד בדיקה חוזרת עוד כשבוע, מבאס שזה יוצא גם עם ראש השנה. צריכה להתכונן לחג ...מה הייתן עושות.

ציטוטקmiren301אחרונה

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

היי שאלה דחופהTst

עברתי יום רביעי הפלה בשאיבה

יש לי כאבים דמוי מחזור התכווצויות למטה מורגשים

דימום אין אבל יש כמו הפרשה חומה בהירה

האם מישהי חוותה האם זה תקין ?

יומים אחריי שאיבה דימום קלTst

וכאבי מחזור

האם זה בסדר ? משהי מניסיון