אללה כוסאומו, הוא זורק לי, ואני בכלל לא מבינה את השפה הזאת. איש. דבר אלי בפרחים.
אני מבינה בריחות, הו, כן, ריחות של כל הריחות. אני מבינה בצבעים. צבעים עזים ורכים, רכים כמו ליטוף של אכבר גבר שהוא חושב שהוא. הרי בסופו של דבר אדם הוא מה שהוא חושב שהוא.
בכניסה לעיר שלי יש משתלה, ויש בה אנשים טובים שעסוקים בלהצמיח. להצמיח זה תמיד טוב, אני אומרת, חוץ מלהצמיח חרדה. איך אומר הנסיך הקטן, פשוט צריך לעקור אותה כשהיא רק מתחילה לנבוט.
בכניסה לעיר שלי יש גם חווה, ובחווה יש סוסים, יש את אריק ויש את לאסי ואת גוני, אני לא אוהבת לרכב עליהם, הם מכאיבים לי. אני אוהבת רק לשכב על הדשא ולהתסכל עליהם חופשיים. איך שסוס היא כזאת חיה חופשיה, אולי יש איזה חיפושית שמסתכלת עלי רוצה להיות כמוני, זהו צחוק הגורל. אני אוהבת סוסים, בעיקר כאלה שאין להם מושכות ואין מסביבם גדר גדולה וחונקת.
אני מבינה באנשים, אני מריחה אותם מרחוק. יש אנשים עם אנרגיות משוגעות, ויש אנשים בלי אנרגיות בכלל. אני מבינה באנרגיות, קצת. לא למדתי את זה, אבל אפשר להריח את האנרגיה איך שהיא זורמת.
את יכול לשאול מישהו איך הוא מרגיש והוא יענה לך משהו אבל הו משדר אנרגיה אחרת לגמרי, אתה יכול להרגיש את זה. זה גל אחר.
אני מבינה בגלים. אני מבינה בגלים של ים ובגלים של תהפוכות נפש. הכל יעבור בסוף. הכל עובר עלינו והכל יהיה בסדר. החיים מחשלים אותנו. מחשלים זה לא אומר שהם הופכים אותנו ליותר קשים. הם לוקחים אותנו כמו גוש פלסטלינה ומשחקים איתו עד שהוא נהיה גמיש וכיפי ויעיל. ואז אפשר להטביע בנו אנרגיה של אהבה וחום ותקווה.
שאלתי אותה מה התכונה שהכי חשובה למין האנושי, היא אמרה יצר החיים, שאלתי מה זה. כי אני אוהבת לשאול מה זה, לשאול מה זה כמו ילדים. יש לי אחיין בן שנה, הוא לא אומר כלום חוץ ממה זה, עם אצמבע פיצית וקול של דבש טהור. מה זה ומה זה ומה זה.
היא אמרה, יצר החיים, נו, תשוקה לחיות. ואני רק רציתי שהיא תגיד, תקווה, אמונה שהכל עוד יהיה נהדר.
אללה כוסאומו, הוא מחייך אלי, ואני קמה מריבצי ושופכת את הקפה הקר. בואו נתחיל להגשים את עצמינו. אללה כוסאומו אני צוחקת. אני לא מבינה בגברים גאד. אני מבינה בפרחים שהם בני אדם.
