אם הייתם חילונים והיית פתאום מתחזק?

למה כשזה הפוך מצופה מהצד השני להבין שזה טוב וזה בסדר?

לדעתי אתה ממש לא צריך להתערב לה. מי שלא חי כמו שהוא רוצה מרגיש שהוא חי בכלא! ואז ביי ביי נישואים.

ברובד ובמרחב הציבורי אני חושב שיש לכל אחד מילה אצל כי כמו שאמרתם בצדק זה חלק ממה שבדקנו וסיכמנו עליו כשרצינו להתחתן,

ולכן בכל מה שנוגע לצורת חינוך הילדים וצניעות והקפדה פומבית של הלכות זה לגמרי אמור להיות כמו שסיכמנו או כמו שתיכננו לחיות את החיים ואין לאחד מהבני זוג את הזכות לשנות אחרי החתונה.

אבל במרחב הפרטי זה לגמרי של כל אחד עם בוראו, באיך יראה התפילה שלי והקפדה על זמן ק''ש או צפיה בסוג של סרטים וכדו' ככל שזה בין אדם לבוראו זה ענין של כל אחד עם בוראו ולצד השני נשאר רק להתפלל או לדבר על זה בעקיפין בשולחן שבת וכדו' אבל אין לו זכות לדרוש שינוי וזה גם לא חכם בד''כ.

בין מה ששל אשתך - שהוא בינה לבין עצמה - וזה שלה לגמרי.

לבין מה ששלך - ובינך לבין עצמך - שהוא שלך לגמרי.

לבין מה ששל שניכם וקשור לשניכם

לבין מה שקשור לחינוך הילדים, ואז חשוב להגיע להסכמות הדדיות מתוך כבוד ומתוך כן מקום לנקודה ההתחלתית ממנה בניתם את ביתכם.

אלו 4 דברים שוןנים, שלכל אחד מהם יש את התחום שלו.

במה שקשור רק לאשתך - תן לה את החופש להיות מי שהיא.

אנשים משתנים, העולם דינמי, אנו לא נישארים תמיד בדיוק כמו שהיינו בגיל 20, לא רק ברוחניות, אלא בכל תחום אחר.

וגם בעוד כמה שנים היא יכולה להשתנות בחזרה,

או אתה,

או עוד אלף תרחישים אפשריים שיכולים לקרות.

אבל אתה בחרת בה.

על כל מי שהיא.

לנצח.

והיא בך.

אז אם היא השתנתה קצת בכיוון אחד - האם אתה מוכן לאבד את כולה בגלל זה?

רק אתה יודע לענות לעצמך על זה.

כן חשוב לעשות שוב בירור אמיתי עם עצמנו - בצורה עמוקה ומקיפה ולשאול את עצמנו בראש את כל השאלות:

האם אתה *כן* מוכן לאבד את אשתך?
האם אתה מוכן לאבד את האהבה שהייתה ושיש לכם, מהרגע בו הכרתם, דרך זה שהייתם חברים, ההחלטה להתחתן, החתונה, אחרי החתונה ועד עכשיו?

האם אתה מוכן לאבד ולוותר על כל החוויות המשותפות שהיו רק לשניכם וייחודיות רק לכם?
על כל רגעי הטוב והצחוק והשטויות שרק אתם שניכם מכירים?
על כל מה שהיא עבורך ואתה עבורה?
על כל האהבה שלה אליך?
על כל הטוב שבה?

האם אתה מוכן לאבד את המגע שכן יש לשניכם בלבד כאשר אתם מותרים?

האם אתה מוכן לאבד את אשתך שבמוקדם או במאוחר גבר אחר יזכה בה, בטוב הלב שלה, במדהימות שלה שיהיו מכוונים אליו ולא אליך?

מוכן לאבד את המגע של אשתך שגבר אחר יגע בה וירגיש ממנה גם אהבה פיזית גדולה?

האם אתה מוכן לאבד את כל זה ועוד הרבה דברים - כדי להרוויח את שימור החלום שהיא תישאר כפי שהייתה מבחינה תורנית?

תראה, הכל עניין של ניהול סדרי עדיפויות בחיים.
אתה צריך לשאול את עצמך מה הכי חשוב ויקר ומשמעותי לך?
את מה אתה מוכן לאבד?
מה אתה מוכן להפסיד? ומה לא?
מה הכי חשוב לך להרוויח?
את אשתך והאהבה שלכם והנישואים שלכם ולאבד את הציפייה הזו שהיא תישאר כפי שהייתה בדיוק,
או להרוויח את זה ולהפסיד ולאבד את אשתך ואת הנישואים שלכם?

אחרי שתענה על כך לעצמך - תהיה הרבה יותר חכם ותוכל לפעול הלאה.

תצטרכו אתה ואשתך לעשות תיאום ציפיות מפורט ביניכם.
למצוא את המגשר והמשותף,
להבין לעומק אחד את השניה,
לבןא אחד לקראת השניה,
להיפגש באמצע.
 

בהצלחה רבה לכם!
הכי חשוב הכבוד ההדדי,
נתינה הדדית,
אהבה הדדית,
לתאם ציפיות ביניכם,
להבין אחד את השניה לעומק,
להבין את הרגשות והתחושות אחד של השניה,
תקשורת טובה ופתוחה ביניכם,
לנסות לבוא אחד לקראת השניה,
לנהל נכון סדרי עדיפויות בחיים,
לבחור מה יותר חשוב לנו,
לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא ולחפש פתרונות יצירתיים ומגוונים לבעיות ופערים שצצים.
והכי חשוב - לשמוח ולהוקיר את מה שכן יש!

שזה רק ענין שלה וכו'

אם הוא היה מגלה שהיא גונבת זה גם היה רק ענין שלה?

אבל את לא הגבת ככה..

אתה כותב מנקודת מבט שכיסוי ראש זה משהו לא ממשי וגניבה כן. ושלבדוק את הרמה הדתית זה המצאה של הדור שלנו [?], וראיה מיעקב אבינו.

 כנראה שהיעוץ שלך לא יעזור לפלח נרחב מהאוכלוסיה שלא חי ככה. ואם זו לא ההשקפה של פותח האשכול העצות שלך לא יעזרו לו.

בתגובה למה שכתב "דנוור" 

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

בפעם החמישית צדקתי.

שיצאתי איתה)

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

הוא כן ידע

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

לעוד פגישה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

תסבירי?

בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.

אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".

והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"

והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"

והוא: צרצרים

אבל לא רק.

אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.

והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.

וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.

והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים

אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם

נשמע באמת כואב..

ומה בעלך אומר בעניין?

או

שזה כרוך בהוצאת האנשים שגרים שם?

זה כואב שאי אפשר להתארח אצל החמות

השאלה במה מדובר, לא משנה מה הסיבה והאם הסיבה הזויה לזה שגרים אצלה בבית, בסוף הם גרים שם.

מה יקרה אם לא תישנו שם ורק תגיעו להתארח ותשכרו דירה? אני עושה את זה כשבאה לחמותי קבוע.

תסתכלו על זה כאילו אין מספיק חדרים, הסיבה לא משנה, בטוח יש שם משהו מורכב, זוג בריא לא גר אצל ההורים במשך תקופה, גם בשביל לחסוך, זה סיוט ומזיק לזוגיות.

בראיה שלי, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד ולשנות את עצמנו. כל מה שכתבת עכשיו זה נכון. ברור שזה נכון.

אני יכול גם להחליף את כיוון המצלמה ולדמיין משפחה דתית שזוג-לא-נשוי (הבת שלהם) השתלט על חדר בבית והיא הייתה רוצה שלא יגורו שם אבל אין לה לב לעשות עם זה משהו כי פשוט זה כואב לה מדי כל הסיפור.

אולי גם ההורים שלך תומכים יותר, ואולי אין להם בית גדול כלומר הם רוצים והם לא יכולים וזה רק מגדיל את הכאב.

אני הייתי מנסה להתמקד בצד שלך. מה את יכולה לעשות שלך יהיה נעים יותר בעולם איתם או בלעדיהם? אנחנו לא יכולים לחנך ולא יכולים לשנות אנשים מבוגרים.

כל כך משחרר להוריד ציפיות מאנשים ולקחת את המושכות אלינו והשליטה על החיים שלנו לידיים שלנו.

יש לנו אפס שליטה על אנשים, במיוחד על מבוגרים שסיכוי קלוש שישתנו.

במקום לצפות לשיחה, להרים טלפון אליה.

אמא שלי וחמותי כמעט בחיים לא מתקשרות, מבחינתי זה התפקיד שלי ליזום, לשלוח תמונה של הילדים, במידה ואני רוצה, כנ"ל עם כל אחות או חברה.

אין הקלה כמו להוריד ציפיות ולהתמקד רק במה אני יכולה לעשות עבור מה שחשוב לי.

בהבנה ובואו בחול המועד בשמחה. אפילו תביאי עוגה או משהו אחר. כדאי לשמור על קשר חם ככל האפשר ולא לשמור טינה. בסוף יהיה לה הכי כיף איתכם.

כי אם לא, כנראה היא מבינה שפיזית אין מקום (וכנראה להוציא מישהו מחדר שלו לא בא בחשבון) לכן היא לא יכולה לארח אתכם.

תעזבו אותי באמשלכם.

כלומר ביחס לבן ולאשתו

מבינה את הכאב שלך.

אבל, כל הכבוד לחמות שיודעת לומר אין לי כוח.

לרוב ההורים כבר לא צעירים. ואנחנו כילדים בוגרים צריכים לקבל את זה.

וכן, בת זה לא כלה, חמות זה לא אמא. לא משנה כמה ינסו לתת תחושה של חיבור.

ככה שנראה לי כל ילד מקבל את זה בשלב כזה או אחר, שזהו, הוא גדל, במה בית ומשפחה, וכאן המקום לשחרר ולתת מקום לאחים אחרים שצריכים.

תתפללי שתמיד ד' יתן לך כוח לילדים ולנכדים שלך.

לשנות את ההורים לא אפשרי, לפחות יכולה ללמוד או להחליט מה את עושה אחרת.

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

שאלה מעניינת, במיוחד כי נראה שהדבר משתנה מאוד בין קהילות ומשפחות. יהיה מעניין לראות אם יש דפוס של הדדיות ובאיזו תדירות זה קורה.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

זה מאחוריו ואמור להיות גם מאחורייך.

לנו בחבורת חברות יש אחת שנשואה לאחד שיצאתי איתו תקופה, אז מה? יושבים ביחד והכל סבבה ושמים גבול.

אפשר לחיות בשלום גם לצד אקסים רציניים, עוברים, ממשיכים הלאה.

הוא רק זיכרון לא רגש.

ואם הוא רגש תפני את הזרקור למה את רוצה יותר בזוגיות ובחיים הקיימים שלך.

צפה אצלי תחושת הדחיה מהלא שהיה, צפו גם זכרונות וחוויות וזה כן מעלה גם רגשות.

החברה והאקס ואת ובעלך?

איזה גבולות שמים?

אם הוא מציף לך רגש של דחייה אחרי כל כך הרבה זמן כנראה שיש לך חווית דחייה כלשהי בחיים שאת עדיין סוחבת איתך, לא בהכרח ממנו.

כמו שאם מישהו יגיד לי עלבון שאני לא מזוהה איתו, אני לא אקח ללב בכלל, לעומת מישהו שיפגע בנקודה רגישה אצלי.

בטח במקרה כזה שהוא אפילו לא העליב, רק החליט שזה לא מתאים לו, כמו שהרבה זוגות שיוצאים עושים, זה הפורמט.

יש לך הזדמנות לבחון מה זאת החוויה הזאת שאת סוחבת איתך מול עצמך ולשנות אותה.

להעביר את הילד כיתה זו רק בריחה נקודתית, סיכוי גבוה שהתחושה הזאת היא לא חדשה ואת מתמודדת איתה בלי קשר אליו, ולא הוא הביא אותה.

את מתחום הטיפול?

יש מצב בעניין הדחיה וזו חתיכת עבודה להרגיש את הרגש הזה

אבל מממנת מטפלים למחייתי/ם (;

יכולת באותה מידה במקום להרגיש דחויה, להרגיש שהוא עשה את טעות חייו ופספס אותך.

או לא לעשות מזה עניין בכלל (הכי בריא)

החוויה הזאת היא איך שאת תופסת אותה, את לא בהכרח נדחית, הוא לא דחה אותך, התאים לו משהו אחר, לך התאים משהו אחר וזה הכל.

לא כולם צריכים לבחור בך, זה לא אומר שאת פחות טובה.

הפרשנות שלך יכולה להיות השתקפות לחוויה פנימית יותר.

אין לך שליטה על התגובה שלו וזה לא באמת משנה מה הוא היה מגיב, יש לך שליטה על מה שקורה בתוכך וכמה דחויה את באמת מרגישה.

הילד כבר חלק מהכיתה ומה תגידי לו?

נשמע שיש לך קצת משהו לא פתור מול המקום שזה תופס אצלך...

לבקש להעביר. מה שחשוב הוא האם הוא טוב בתפקיד שלו וטוב לילד שלך.

מצד שני, מבינה את המורכבות שאת נמצאת בה. מאחלת לך שתצליחי לעבד ולסדר לך את המחשבות והרגשות שצפים למקום טוב ושלם יותר

ואני מאד אמוציולנית

והוא לא אחד כזה שמקליל תסיטואציה הוא מאד רשמי ומשחק אותה לא מכיר אותי שזה מעצבן

הקטע שאם היינו רגע מדברים רגיל לדעתי זה היה מקל

ואת תצאי מהקבוצה?

ויצאתי מהקבוצה. משום מה גם בחופש הם שולחים הרבה הודעות, אז עדיף לי להתנתק

הזדמנות, לסגור משהו לא פתור אצלך בנפש.

קחי את ההזדמנות, ותנסי להבין מה הקשר הזה מציף בך.

אם צריך לכי לכמה מפגשים טיפוליים.

בתפיסת העולם שלי, אם עכשיו תנסי לברוח מהתמודדות- הקב''ה יחזיר לך אותה בדרכים אחרות, שוב ושוב, עד שתאלצי לעשות את זה בסוף.

וזה לא קשור אליו. זה שלך (של הכותבת) לגמרי. קחי את עצמך לשיחה עם מי ומה שהקשר הזה מפעיל בך. יש עוד כלים לזה.

שגם את הבת שלי שיבצו פעם עם מחנכת, שהיה לי מולה תאקל קטן בהזדמנות אחרת.

ובתחילת השנה היא כתבה לי 'יואו, אני מכירה אותך מ-x', ואני כתבתי לה 'וואי, באמת התלבטתי אם זו את או לא' (למרות שהייתי 95 אחוז ככה), שאלתי אותה מה היא זוכרת מהתקופה ההיא, היא כתבה משהו כמו 'היה קשה, מאחורי', וזהו.

להגיד שהכי כיף לי איתה בעולם? לא.

אבל מספיק בשביל קשר של מחנכת-הורה.

וכרן הוא משחק אותה שמעולם לא הכיר אותי אז זה יותר משאחר תמתח.

והוא בעצמו מתלבט איך להתנהג פה.

סתם מציינת.

אני גם נמצאת שם כמה שעות בשבוע בכובע מקצועי כבר שנה וחצי אז יצא שהיו עוד סיטואציות ובגדול זו האסטרטגיה שהוא נקט, לשחק אותה לא מכיר אותי.

אם לבקש להעביר או להשאיר את זה ככה, אולי כדי להוריד את כל ההתלבטויות והחוסר נעימות הזו

לקחת את זה בתור מתנה ולעשות את העבודה הרגשית שלך. את יכולה לחפש בכרטיס שלי (בעיקר בפורום רגישים) כתבתי כמויות של פעמים איך להתמודד עם הסיטואציה שמשהו חיצוני מפעיל אותנו ומציף אותנו בטירוף.

יש שרשורים ספצייפים שאתה ממליץ?

לקחתי כמות של הודעות שלי בנושאים האלה (900 בערך, לא כמות שאדם יכול לקרוא בזמן סביר) ושאלתי את astra החדש של GPT מה הוא חושב שמתאים (אגב, luna נכשל בזה ונתן דברים לא מתאימים)

1. "פרקטי"

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו.

זו ממש התחלה של תהליך: להוציא את החוויה לפרטים, לכלול גם רגשות לא נעימים, ואז לחזור ולקרוא. לא אומר שהיא מכורה אליו או רוצה אותו

פרקטי - אנשים רגישים מאוד

2. לשאלה איך מזהים הרגשה

אחד הדברים שמועילים לפעמים לעשות זה להקשיב לרגע לרגש המסעיר הזה.

איפה הוא יושב בגוף? מה הוא עושה לנו?

להקשיב על מה הוא "דורך" בנפש. התבוננות עצמה, בלי לקבוע מראש מה היא מרגישה ולמה.

דרך אגב - אנשים רגישים מאוד

3. "פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות"

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל"להרגיש". שלא יכפה עליך.

פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות - אנשים רגישים מאוד

יש לי עוד כלים אחרים שמחייבים הכירות יותר אישית עם הבן אדם. אבל נתחיל מזה.

לק"י

מחוסר הנעימות שלך.

ואם טוב לו בכיתה, אז לא הייתי מעבירה אותו.

עוד לא הבין בכלל מה זה בית ספר

לק"י

עדיין לא נראה לי שהייתי יוזמת שינוי אחרי שהתחיל להכיר את המורה והחברים, רק בגלל זה.

גם מה תסבירי להנהלה?....

כנראה קשה לו גם.

אני גם חושבת שלשים את זה על השולחן יקל על שניכם. וזה לגמרי יכול לבוא ממך.

סביב זה שהוא מחנך ניסתי קצת כשפנה לבעלי באיזה עניין אז פניתי מיוזמתי כדי להבין מה קרה, ניסתי לשדר שאפשר לדבר איתי ושזה בסדר.

הוא כאילו משאיר לך את הפתח להתעלם או להחליט איך להתייחס.

ואם מבחינתך משפט סגירה יפתור את התסבוכת, תחשבי איך את מנסחת אחד כזה שולחת וביי.

אנחנו מרגישים כאילו מישהו אחר דחה אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נכון. זה מנגנון שלנו שאנחנו מרגישים בתגובה לאנשים אחרים.

הוא סיים את הקשר מהסיבות שלו. זה נכון. מסתבר שזה מפעיל אותך עכשיו. למה זה מפעיל אותך? זה ככל הנראה לא קשור אליו.

שווה לך להתבונן בזה ולהבין מה קרה שם בפועל. לא בקשר. הקשר לא מעניין. אצלך. בפנים.

עוד שאלה ששווה לשאול: התחושה הלא נעימה שאת מרגישה עכשיו. מתי עוד הרגשת אותה? מול חברות עבר מהתיכון? משהו דומה לזה?

זה יתן איזה שהוא מפה להתמצא אצלך בנפש על הנושא הזה ואולי לא רק עליו.

יש עוד. את צריכה לרצות ולקחת את זה בתור מתנה. הזדמנות לעבוד על משהו רגשי עם מישהו שבתכל'ס? לא מעניין אותך ולא קשור לחיים שלך.

אין עניין עכשיו שכבר התחילה השנה להזיז את הילד.

אולי כמו שהציעו פה כמה לנסות ליזום איתו שיחה, זה שאתם עובדים יחד (אפילו אם בזמן מצומצם) יכול להקל על זה, להגיד במשפט קצר מה שיש לך על הלב, בבחינת לפתוח דף חלק חודש, לפחות שמבחינתך זה יירד מהלב.

זה יושב לך על הלב, הבטן והראש ומאוד מפעיל אותך.

הכי חשוב, לילד טוב בכיתה ועם המלמד? תכלס זה הכי חשוב

עם אקס מיתולוגי שסיימנו לא מרצון שלנו ונשארנו כמו רומיאו ויוליה סיפור לא פתור וגעגוע קשוח.

זה הכריח אותי לעשות קלוז'ר איתו בתוך עצמי ולשחרר למרות שעברו שנים ולמרות שחשבתי שכבר הרפיתי מזמן.

צריך להפריד בין האדם שהוא היום לבין הרגשות שלך ומה הוא מסמל אצלך בלב.

אולי הוא מסמל את מי שהיית אז ומי שחלמת להיות איתו, אולי הוא מציף לך הרגשה של אהבה שהרגשת איתו וחסרה לך

הוא בעצם מסמל חוסר שקיים אצלך כמו להרגיש רצויה, אהובה, יקרה.

כי אם היית שלימה ולא חסרה הוא לא היה מזיז לך.

תחשבי על איזה פצע זה יושב אצלך ותרגישי את זה.

לא הייתי מזיזה את הילד ולא הייתי מדברת עם כבוד המלמד על זה.

תסבירי לבעלך שילמד להיות מעורב ותעשי את העבודה עם עצמך.

❤️☘️