הנפש מפריעות לה לקבל החלטה ללכת איתה עד הסוף 

זה אומר שהיא רוצה אבל מתקשה..

לא זכור לי שהייתי ברמה כזאת פעם.

אני זוכרת תקופות, או לפחות אחת שהייתי יותר ממוקדת מטרה בחיי אבל זה אחרי עבודה פנימית חזקה של אמונה ושנים.

העניין שזה פשוט ניהיה יותר ויותר מתסכל, ואני מנסה להלחם במחשבות המייאשות אבל לפעמים אין לי כוח וכשאני מנסה לדמיין כדיי להיאחז במשהו, אולי מהעבר אפילו, זה מרגיש כאילו "נו אז למה בכלל לטרוח אם אני באותו דפוס ואותן מחשבות:"

ניסיתי ללכת למטפל ממש מקצועי שמאבחן דברים כאלה? 

אם זה משהו שאת סובלת ממנו שנים ואת ממילא שופכת כספים על מטפלים שווה להשקיע לפחות פעם אחת על מישהו ממש מומחה לדברים כאלה.

אימונים עם כל הכבוד נשמע לי יותר כמו תוספת נחמדה אבל לא מספיק 

תודה רבה..!

מאחלת לך לגלות שהפתרון הרבה יותר קל ופשוט ממה ששיערת.

קודם כל - לדעתי תמשיכי ללכת להעזר, כל עוד את מסוגלת לממן את זה ואת לא מרגישה שזה מיותר לך.

לדעתי את מתארת מצב ממש קשה - שאת לא מסוגלת להתחתן. לדעתי תלכי בכל הכוח על לפתור את המחסום הזה.

בטוח שבסוף תצליחי, ומאחל לך שיהיה בקלות

אני על דברים הרבה פחות חמורים הלכתי להעזר ועדיין מתייעץ, זאת הגישה שלי.

השאלה אם זה לא מפתח תלות בכל זה .אני מנסה לראות את היעילות שבזה. עושה לי טוב לדבר רק מעצם הדיבור כי אני אחת שלא ישתפת בדברים העמוקים והפנימיים שלי בד"כ.

כן זה כסף הדבר הזה...

לאן הלכת? לטיפול בשיטה מסויימת? או אימון?

באופן כללי - כן, זה כסף, יש יותר זולים (מינימום 150 לפגישה בודדת) ויותר יקרים. אבל נראה לי שווה את ההשקעה

אני אחת בפעם מאוד הייתי מתבודדת וזה היה עוזר לי.

אני היום אני פחות עושה את זה, מודה. אבל גם כשאני עושה זה מרגיש לי גם כמו לופ

היה נקרע בגד, היו מתפללים, ומיד היה מופיע בגד פתאום?

החידוש הוא שגם אם אני יכול ללכת לקנות, אני צריך גם להתפלל על זה

אתה החלטת שהם מדברים שטויות ושקרנים שמנסים לנצל אותך.

אני מאמין שהם פועלים בתום לב ומרצון לעזור, ומאמינים שהקב"ה שלח אותם לעזור לי

ואתה אומר שכולם נוכלים. למה חוסר האמון הזה באנשים? יש אנשים טובים בעולם

והסיפור ידוע ומוכר.

זה לא הופך את כל אנשי המקצוע לשרלטנים ונוכלים.

קראתי את המכתבים שלו בנושא ואני מוכרחה לומר לך שמצאתי בהם המון סתירות פנימיות ולא כאן המקום להרחיב.

אני מסכימה איתך שזה נושא שמצריך בירור ומכיוון שהנפש היא אלקית לא נכון להתייחס לזה רק כאל עוד מקצוע.

מצד שני הפסילה הגורפת הזו היא גם לא נכונה בעיני.

זה נושא מרתק שאני באמצע לברר אותו. אשמח לשתף אותך אם וכאשר אגיע למסקנות ברורות יותר.  

אחר כך כתבת שהוא קיבל ומקבל אנשים ליעוץ נפשי גם בלי ללמוד.

אתה מבין שיש כאן סתירה? הוא מתנגד לזה אבל ממשיך לעשות זאת בעצמו.

מתנגד לעצם שיתוף של בן אנוש בחולשותיך, בקשייך ובמאוייך,(ומשווה אותם לוידוי אצל כומר)

ומנגד קורא לוידוי דברים אצל הצדיק. אז צדיק הוא לא בן אנוש? הוא לא איש דת? בצדיק אי אפשר לפתח תלות לא בריאה?

בקיצור. זה נושא שלם, לשרשור נפרד.

אבל מה שבטוח, שיועץ נפשי  הוא לא פסיכולוג.

יש לי היסטוריה בברסלב.

פותחים חנות מכולת, אני נעזר בה, והם מתפרנסים מזה. הכל טוב. איזה כיף

אנשים רבים צריכים עזרה בתחום הנפש, ממש כפי שאנשים אחרים צריכים עזרה בתחום הגוף.

כמו שלא תגיד לאדם עם דלקת ריאות "רק אתה עם הבורא, יד ביד, שחרר!", כך אסור בשום פנים ואופן להגיד זאת למי שצריך עזרה בתחום בנפשי.

להגיד לאדם דיכאוני "נו מה יש לך, פשוט תהיה שמח!" - לא רק שזה לא עוזר, זה מוריד ומשפיל ומעמיק את הבעיה עוד יותר ("אם זה כל כך קל, למה אני לא מצליח לצאת מהמצב הזה? מה דפוק בי? מה, אני לא מספיק מאמין ב-ה'?" וכו'). 

כמובן שלא הסתפקת בזה, אלא קבעת שזו עצת הייצר הרע לרצות לטפל בזה. ואולי זה הפוך? אולי היצר הרע רוצה שהיא תישאר במקום הלא טוב שהיא נמצאת בו היום ("חבל על הכסף, הכל בסדר, לא צריך להתאמץ") ואילו היצר הטוב הוא זה שרוצה לקדם אותה לקראת מציאת פתרון?

היא כותבת על תנודות בנפש ומחשבות טורדניות, ואתה באווחת מקלדת קובע שהכל בסדר ואין שום צורך באיש מקצוע. 

על סמך מה?

מאיפה הביטחון?

מי ישא בתוצאות במקרה שבו אתה טועה?

אנשים, קחו אחריות על התגובות שלכם!

"לא כתבתי בשום מקום את כל מה שכתבת, וזה ממש לא משתמע מדבריי.

ולהפך, גם כתבתי שאם היא מרגישה צורך - שתלך."

האם באמת לא כתבת לה שטיפול נפשי הוא מיותר, למרות שאת כלל לא מכירה אותה?

יאללה, נתחיל:

"להפסיק הכול. אין אף אדם חיצוני שירים אותך למקום אחר" - זו הכותרת!

וזה ממשיך בתגובה עצמה:

"רק את. יד ביד עם הבורא."

"מה את צריכה ללכת כל היום למאמנים וטיפולים"

"הסירי כל איש מעלייך! דברי עם הקב"ה יום יום."

לא, לא מבאס אותי שאת מכניסה את הקב"ה.

מבאס אותי שאת אומרת לאדם שאינך מכירה, שהיא צריכה לוותר על טיפול ולסמוך *רק* רק הקב"ה, בלי להסתייע במי שיכול לסייע כאן על האדמה.

עכשיו את אומרת לי שהמטפל יכול לסייע, אבל את בפירוש כתבת לה להפסיק את הטיפולים, כתבת שזה רק עצת היצר.

אם היית כותבת לה ש*בנוסף* לטיפול (שהרי הוא מסייע) צריך הרבה אמונה וביטחון - דברים שאני לגמרי מסכים איתם וחי על פיהם - הייתי מחריש. 

אני לא חושבת שכל מצב צריך טיפול.

אבל אני חושבת שיש הבדל מהותי בין אימון לטיפול. ואם הפותחת היתה אצל מאמנים וזה לא עזר לה, זה פשוט כי אימון אישי הוא מוגבל מאד בתוצאות שלו, ומוגבל עוד יותר בסוגיות עמם הוא מתמודד.

טיפול הוא לא אימון ופגישה שתיים שלוש הן לא טיפול.

אין לי מושג עם איזה קושי פותחת השרשור מתמודדת, אבל ברור לי שיש מצבים בהם טיפול (אמיתי ממטפל מוסמך ולא מכל מיני חאפרים שקוראים לעצמם מטפלים) הוא כן המענה.

ורופאים המציאו את המחלות כדי שתהיה להם פרנסה, מד"א המציאו את תאונות הדרכים, חשמלאים המציאו את הקצר, דיאטנים המציאו את הסופגניה, מפתחי "זום" המציאו את הקורונה, סוהרים המציאו את הפשעים וכן על זו הדרך.

מעולם לא הסתרתי את הפנייה להשם, נו באמת.

ומחזקת את עמדתך

כי בעיני זה בדיוק רצון ה' 

אני לגמרי מאמין שאם יש לך בעיות כפי שאת מתארת, ואת חווה משבר בעקבות הבעיות האלה, אז את צריכה ויכולה למצוא מזור לנפשך בעזרת איש מקצוע.

כמה נקודות בקשר לתחום הטיפול בנפש:

א. כמו בכל תחום של אנשי מקצוע, גם כאן יש אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות. גם אם ניסינו איש מקצוע לא מוצלח במיוחד, חייבים להמשיך לחפש ולא להתייאש. צריך 2 ידיים כדי לספור את מספר הפסיכולוגים שניסו לעזור לי, ורובם רק עשו נזקים. עם זאת לא התייאשתי, וב"ה אני קוצר היום את הפירות מכך.

ב. NLP, מתוך ויקיפדיה, היא שיטה שמבוססת על השערות שלא הוכחו מחקרית ובכך מהווה פסאודו מדע. לא היית לוקחת תרופה חדשה שלא עברה את כל האישורים, ולכן גם לא מומלץ לקחת טיפול נפשי שמעולם לא הוכח שהוא באמת עוזר (מה גם שיש אינסוף שרלטנים שעושים טיפול NLP, וכדי לעסוק בזה לא צריך תעודה של שום גוף מקצועי ומקובל).

ג. לפעמים למצוא מטפל זה קצת כמו למצוא שידוך. לא מספיק שהוא חכם וטוב לב ומבין, אלא צריך שהוא יתאים *לי*. שתהיה כימיה מסוימת בינינו.

ד. אשמח מאוד להמליץ לך על המטפלת שעזרה לי, אפשר להגיד שאני נשוי בזכותה (ובזכות אשתי ).

היא דתיה, פתוחה, אינטלגנטית בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אומרת תמיד את המילים הנכונות, יודעת לכוון ולקדם את השיח למקומות הכי יעילים שאפשר להעלות על הדעת. 

ספציפית במקרה שלך, כבר הפניתי אליה חבר עם אותה הבעיה (עניין של בעיה לקבל החלטות לקראת נישואין), וברוך ה' הוא ראה ברכה בטיפול הזה.

אם את מעוניינת, בבקשה תפני בפרטי.

בהצלחה!

בעקבות השרשור יצאתי להתבודד אחרי הרבה זמן והרגשתי שאת האינטימיות שלי עם עצמי ועם ה' קצת איבדתי בדרך. אולי מכאן תבוא הישועה..

ליישב את הדעת..

תודה רבה

CBT דומה מאד לאימון אישי, לפחות בחלק הקוניטיבי שלו (את ההתנהגותי פחות מכירה)

ואם אימון אישי לא היה יעיל אני מסופקת אם CBT זו הכתובת.

התנסיתי באימון, ומכירה מקרוב גם CBT ותמיד היה נדמה לי שהן מבוססות על אותם עקרונות.

זה יכול להיות רגישות גבוהה- שאלון אדם רגיש מאוד | האם אתם אנשים רגישים מאוד | מים שקטים

ואולי הפרעת קשב

או בעיית התארגנות, וריפוי בעיסוק יכול לעזור

לא הכל זה רגשי בדווקא

מקווה שעזרתי..

בהצלחה ממש!!

ואם אני רגישה מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?

ולקבל את עצמך ככה, שזה לא כי את לא מספיק טובה, או סתם עצלנית,

ואח"כ אפשר לפנות למטפלת שמומחית בתחום הזה

מה ה"נקודה"..

מה בדיוק התופעה שמפריעה לך.

וממילא, קשה גם לחשוב מה מתאים לעשות.

"שוכחת מה את רוצה"? מבחינת איך אמור להיראות האדם? התכונות שאת מחפשת?

זה דבר שנקודתית קל יחסית לסדר:

את יושבת עם עצמך, חושבת מה באמת חשוב לך, כמה נקודות בסיסיות (מתחשב, תורני, אופטימי, עדה.. וכו'.. כל אחד כפי טעמו).

השאר זה כבר ענין של התאמה אישית מתוך היכרות.

לגבי ההמשך. מה זה "מחשבות של יצר הרע"? הכוונה שאת חושבת שממילא לא יצליח, ש"אין לך סיכוי"?...

הרבה בנות "מריצות סרטים" בראש, בין לפני שמחליטים לצאת, בין לפני שמחליטים שאפשר אכן להמשיך, בין לפני החלטה ממש... חוששות. זה דבר טבעי.  קל וחומר כשיש כבר נסיון של נסיגה ברגע האחרון.. חוששים שמא זה יחזור שוב.

צריך אכן להרגיע את הפחד. ללכת באופן רציונאלי, צעד אחרי צעד. אחרי שמבררים באופן ראשוני לגבי הבחור, יודעים במי מדובר. לא נלחצים להחליט מיד, לא סוחבים בלי סוף בגלל פחדים, צעד אחרי צעד. ולהאמין ביכולת שלך, לשקול נכון, להחליט נכון ולתפקד נכון גם בהמשך. להתפלל ולבטוח בה', כשאת עושה כל מה שנצרך מצידך.

כדאי לבדוק, בנינוחות, האם זה רק בתחום הזה, של השידוכים, או שזה יושב על תכונה כללית בחיים (אל תחפשי "בכח" שזה אכן כך, כנטייתן של בנות... תעייני באמת, בלי לחץ).

זה משנה לאופן ההתייחסות. אם זה משהו נקודתי - אז זה יותר בכיוון שאמרתי.

אם זה חלק מתופעה כוללת של עוד תחומים בחיים (הססנות, מחשבות טורדניות וכד'), אז לפעמים צריך להיעזר במישור אחר.

הצלחה רבה.

מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב־הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר – לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאַזַי בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':
אַךְ דַּע, שֶׁעַל־יְדֵי מָרָה־שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל־כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (ישעיה נה): כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, שֶׁעַל־יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן־חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן־חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת. כִּי עַל־יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה יב עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מח): שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְכוּ':
וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל־יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל־כָּל־פָּנִים, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם. וְעַל־כָּל־פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְכוּ'. מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ דַּעְתּוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (שבת עז: בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמֹּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב־הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל־יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:

rabenubook.com

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.