בשבת התעוררתי לקולות של קללות בחצר הישיבה.
אדם בשנות ה40 המאוחרות לחייו, נכנס כדי להסיך רגליו בתוך מגרש החניה (והורס חלק מהגדר במהלך הפריצה פנימה).
חבר שלי, שהיה במרפסת וראה אותו, ביקש ממנו לאחר מעשה לא לעשות זאת שוב.
הוא אמר לו שבגלל הקורונה, להבא, לא יעשה את צרכיו בתוך המתחם-
אציין שלא לגמרי הבנתי את הטענה.
אותו אדם נתקף בעווית הכעס, ולבש פנים חייתיות ביותר.
לא פסק פיו מלגרוס קללות, על הבחור ואמו.
(אין זה ברור מדוע זו אשמת הבחור, שהגעתו לעולם נעשתה מחוץ למסגרת הנישואין.
אפשר היה לתהות לרגע, שאדם זה נחת מימי המאה ה18,
אך שפתו הרחובית-מודרנית הסגירה את השתייכותו לתקופתנו).
חברי, אדם חמום מוח לא פחות, זרק עליו כיסא, שמפו ושוקו (הוא לא תכנן כמובן לפגוע בו באבקה, אף לא לביישו, אלא להטיח את הפלסטיק הנוקשה בגופו, בעדיפות לראשו.)
והנה אני מקיץ (כפי שכתבתי לעייל לקורא הנאמן עד כה, שהקללות נישאו ברוח עד פתח חלוני- נכנסו פנימה והלמו באוזני)
ואני, אין בליבי את הכוח, למשחקי כבוד וכוח. אני מסתכל על שניהם ומבטי מתעופף לו לכיוון הכביש-
מחשבות ברומו של עולם כמובן, לא בכדי לחפש עלמה צעירה, על אף שבזמן האחרון מחשבה זו עולה וגועה מפעם לפעם)-
בוהה במכוניות, ובילדים שמשחקים ותוהה, איך הצעקות העירו והסבו את תשומת ליבי מהחלום, אך היא אינה קוטעת את מחשבותי.
ונכנסים אנשים נוספים למבנה, ילדיו, הלא הוא מכרנו המקלל בראש חוצות.
והם משתתפים במסיבת המלך, והקללות אף הן כיד המלך כפי שיש לצפות מאנשי מעלה, ולכאורה, הצר שווה בנזק- האגו.
לא אאריך בדבר הסובב אותי מחוץ לגופי,
על אותן דיבורים זרים, סכינים, צעקות וקללות בדבר איברי האיש והאישה, וניפוץ בקבוקי זכוכית במוצאי השבת.
לא,
אך כל אלו ערערו את שלוותי.
ובדברי שלווה, אני הכותב מתכוון לתוצאה, ולא לסיבה שאולי תנחשו לנכון כרגש הפחד.
לא ולא, איני מפחד. לא להדקר, ולא לבקבוק זכוכית שתתנפץ בקרבתי, או תפגע בגופי.
אך חוסר השלווה פגעה בי. ובשעות אלו אערער בעניין.
לילה טוב!!
תודה כפרעות אם קראתם עד לכאן!
