אני בחורת סמינר. כזו שלא חלמה שאי פעם תגיע למצב של כתיבת המכתב הזה עצמו. הייתי עובדת ה' בכל נימי דמי, מחוברת אליו באהבת אינסוף, עושה את רצונו. הייתי הבת העילית שבכיתה, זו שכולם הצביעו עליה ואמרו: 'היא תגדל לכלילת המעלות'.
יום אחד הכל השתנה.
פתחתי מייל. הכל היה סבבה. מה הבעיה? שליחת הודעות לחברות, מה כבר יכול לקרות מזה?!
פשוט לא העליתי בדמיון הכי מופרע שלי את חלום הבלהות אליו אקלע.
בתחילה המייל לא היה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי. אמנם הייתי מתכתבת אך לא על חשבון שעות גורפות ביום. לעיתי קרובות אף לא הייתי מתעניינת בו כי לא היה בתיבות שום דבר מעניין.
מסקרן.
עד שנפתחו הצ'אטים. דרך מהירה ונוחה לתקשורת בין אישית מתקתקת. ההודעות נשלחות בו זמנית להוא שמעבר לרשת. עובדת ההנגאהוט המריצה את האצבעות על המקלדת וממילא גם הכיסא קיבל משא קבוע מדיי יום, פחות שעות חופשה.
יום אחד נכנסתי לקישור שקיבלתי מחברה. היו שם בנות חמודות, כובשות כאלה.
וגם בנים.
בהבזק קונקרטי כמעט הידקתי את אמתי על לחצן ההתנתקות מהאתר, אך כפות ידיי לא נתנו את האישור הנחוץ, היצר לפת את הגירויים שלי בתאווה מטורפת. כזו שלא ידעתי שקיימת בתוכי, התגלתה במלוא פלצותה ברגע האמת.
המערבולת סחררה אותי, שינתה אותי לבלי היכר.
פנימית.
חיצונית התלבשתי כרגיל, לבד מספר שינויים בלתי מורגשים. לא החלפתי זהות, לא התפקרתי, לא הדרתי רגליי מספסל הלימודים ואפילו לא הפסקתי לדבר עם חברותיי על דברים שבעלמא. אלה שקודם היו בראש מעיניי וכעת הפכו לחסרי ערך או משמעות באחוזיי הגרם.
אבל תעיד נשמתי שהיא הוכתמה. הלכלוך שדבק בה פשט, גדל לפרופורציות לא רצויות בעליל. לא עברה יממה חסרת התכתבות רודפת שעות ולילות, שבתומה לא פסק מצפוני מלנסר אותי, אוכף אותי בחנק מעציב.
רציתי לפרמט. להקיש קונטרול זד בתא המח הספציפי ולשכוח מהכל. לחזור לילדה התמימה הזאת שאי פעם הייתי. זו שהתפללה והתכוונה באמת לכל מילה שלה.
כן. ההיא שיושבת עכשיו מבוישת בפינה בלב שלי, מכווצת.
ההתכתבות לא נבלמה בפורום. היא גלשה למקומות אישיים ועד מהרה נוצר לי קשר עם בחור חרדי. עאלק חרד לדבר ה'. הסתבר שתואר מחמיא זה ניתן לו אך ורק בשל הופעתו החיצונית.
שחור לבן. מה, אין מ צ ב שיש בו פסול, נכון? הוא אפילו בישיבה! אמנם פה ושם מתחפף למקומות לא ראויים לקטגוריה בה הוא כלול, אך הוא "בחור ישיבה".
מ-ה ה-ב-ע-יה-?-?-?-?
אם היה בידי להסתכל על ההתכתבויות שלי עם הבנאדם הייתי מקבלת שבץ מהזרימה ההזויה שהזניקה אותי להר השחור. הוא היה מתכתב איתי על הדברים הכי פנימיים ואישיים. אם נציין את ההשקפות הרוחניות, הלאה לפריטה בנבכי הנפש וכלה ברגשות פיזיים, תחושות וחשקים מתועבים.
מעולם לא ראיתי אותו במציאות, רק בתמונות. דבר שהיה נס בפני עצמו.
אילו הייתה זו הבמה לשידור אמרותיו ומשפטי החץ הרכים של הבחור ברשתו נתפשתי, הייתי משתפת. אולם המבין יבין.
אם הייתם מנבאים לי לפני חצי שנה שאעבור את שעברתי, הייתי נועצת בכם מבט ארסי., פגוע. זה פשוט לא היה הגיוני. לא נתפס. וכל הקטסטרופה הזו ממה?!
מדואר אלקטרוני. 'מייל' בשמו המסוגנן.
כעבור זמן קצר הבנתי שהמהלך הדרסטי הזה לא טוב לי, ואני עלולה לפול לבלי תקומה. פקדתי על עצמי לחתוך ולגמור עם העניין הסרוח הזה. איך אני מעיזה לתלות על שפתייך לחשי תפילה בעת שלחש השטן משחק בך כאוותו?!
עת שנגדשה סאת סבלי, הברקתי לו מכתב ארוך בו פירטתי הכל מאלף עד תו. התשובה שקיבלתי הייתה פוגענית כל כך שאני לא יכולה לרפרף אותה במחשבתי כלל.
'להיכן נעלמה האהבה?' השבתי המומה. 'הרי עד רגע זה הבנת אותי כל כך, וכל צער שלי היה קשור גם בך. מה קרה פתאום?! כאשר אני לא מספקת לך את רצונותיי אתה שולח בי מדקרות חצובות?! אפה הרגש הצבוע שלך, אה? אפה???!!!'
איפה!
'אני כועס כי אני אוהב אותך באמת, והקשר שלי אלייך הוא שגם מוריד לי דמעות עכשיו. למה את עושה לי את זה?? ככה את מאנפפת אותי??? לעולם לא אסלח לך על כך. לעולם!'
זו היית תשובתו.
לאחר דין ודברים החלטתי שאני מתעלמת. הוא חושב שזרקתי אותי מתוך שלא רציתי בו ולא מתוך צדיקות – שיערב לו. אני את חיי לא הולכת לרמוס תחת רגשותיו. עם כל הכבוד, גם לי יש תחושות.
לפני יומיים הלכתי עם חברה לקנות משהו בסופר שליד הבית שלי. דיברנו על הבגרות שעברנו, על נושאי שיחה משמימים, כשלפתע, לתומי, העפתי מבט הצידה.
הוא היה שם. תנוחת ישיבתו משגרת לי כל כולה את שפזמן, והצחוק שבקע מפיו כתזמורתו של בעל המאה עיניים.
הלב שלי שקע בקרבי, והדופק נחת כבהענקת כאפה חובטת, משתקת. אילו הייתה מראה מונחת מול עיניי, בטוחה אני כי הצבע שעל פניי הוריק ולחיי שקעו בתדהמה.
באבחת רע, חטפתי את שרוולה של חברתי ומשכתי אותה לכיווני. התחלתי למהר כאחת שהשתבשה עליה דעתה, רגלי נסות מהאזור במרוצה. חברתי הסתכלה עליי בהלם. לא הבינה מה הבומרנג ששיבש את התנהגותי.
כל שאלותיה נותרו ללא מענה, דמעותיי זרמו בפחד. 'אם תהייה עוד פעם אחת כזו', לחשתי בסערה, 'אפנה למשטרה'.
ייתכן שאם הייתי לבד, או לחילופין, במקום מבודד יותר, המפגש המרטיט היה נחתם אחרת. ואני לא רוצה להעלות אף לא אפשרות בודדה. תתפרעו עם הדמיון, תרחיבו אופקים, כן. כאן זה המקום. פה זו החובה.
זהו. עד כאן הסיפור. אני מקווה שאתם מזועזעים דייכם מהמקרה בכדי להבין שכל אינטרנט שהוא, זה לא משחק ילדים.
לא. לא באתי למחוק הכל. להכליל. פשוט תגנו על עצמיכם. תציבו חומות הגנה סביבכם, ואם הורה קורא את זה אזי שתהייה דרוך תמיד ברדאר ילדך.
מווירטואלי – זה עלול להפוך לריאלי.
הסכנה גדולה משאתם יכולים לתאר.
מה אומרים??